שאלה לרמטכ"ל

"רב-אלוף בני גנץ, שלום רב. ברצוני לפנות אליך באופן אישי ופומבי, כדי שתואיל להבהיר את מהותו המדויקת של נוהל 'חניבעל'", במלים אלה נפתח מאמר דעה מאת אורי משגב המתפרסם הבוקר ב"הארץ". במכתבו הפומבי לרמטכ"ל מבקש משגב תשובה לשאלה הבאה: "האם במסגרת נוהל חניבעל לסיכול חטיפת חייל אמור צה"ל לפגוע גם בשבוי ולוודא את מותו, כשבמקביל מתבצעת פעולת ענישה ונקמה באוכלוסייה האזרחית שמשטחה בוצעה החטיפה?".

רב-אלוף בני גנץ מתראיין לכל העיתונים. באף אחד מהם לא מועלית שאלה דומה על מהות נוהל חניבעל, או לפחות אינה מגיעה לדפוס. למעשה, רק בראיון ל"מקור ראשון" נשאל הרמטכ"ל שאלה ישירה על הנוהל שהופעל בדרום רצועת עזה, כשהתעורר החשש כי החייל הדר גולדין נשבה בידי חמאס.

הנה לקט מהשאלות שבחרו להפנות העיתונים לרמטכ"ל, ערב יום-הכיפורים התשע"ה:

"ישראל היום", יואב לימור ועמוס רגב:

"ניצחנו?"; "והנאום?"; "למה לא כבשנו את עזה והכרענו את החמאס?"; "יהיה למבצע 'צוק איתן' אות? יהיו עיטורים?"; "ועיטורים?"; "ההגדרה 'הברברים על הגדר' מתארת את המצב?"; "ומנהרות?"; "סליחה, מה לא היה בסדר באיגרת שכתב מח"ט גבעתי, עופר וינטר? והרי בכל מלחמה תמיד כל צד נותן מבטחו באלוהים-באלוהיו – וכל חייל תחת אש נושא תפילה כלשהי"; "אנחנו נמצאים ברמת-הגולן, עם כל השקט והשפע אצלנו, מול מה שמתרחש מסביב. לא קורה שאתה שואל את עצמך על מה בדיוק הישראלים מקטרים כל הזמן?".

חייל צה"ל בשטחי כינוס סמוך לגבול רצועת עזה, יום לאחר יציאה למבצע קרקעי ברצועה במסגרת מבצע "צוק איתן", 18.7.14 (צילום: נתי שוחט)

"ידיעות אחרונות", אלכס פישמן ויוסי יהושוע:

"אז מאיפה תחושת החמיצות שהמבצע הזה השאיר אחריו?"; "אבל יש גם נקודות שפל. השיחות הישירות עם הפלסטינים הוקפאו. נאומי נתניהו ואבו-מאזן באו"ם סתמו עליהן את הגולל. האם אתה צופה התפרצות ביהודה ושומרון כתוצאה מהקיפאון?"; "מהי הערכת המצב שלכם לגבי דאע"ש? האם לא מפריזים אצלנו לגבי האיום הזה?"; "השקענו תקציבי עתק כדי לבלום את הגרעין האיראני. האם במצב הנוכחי ההשקעות הללו עדיין מוצדקות?": "נגרם איזשהו נזק לצבא הקבע כתוצאה מהיחס של 'ארץ נהדרת', של הציבור?".

"מקור ראשון", חגי סגל ויוחאי עופר:

"האם לדעתך ישראל צריכה לשתף פעולה עם ועדת שאבס?"; "גם לא האירוע של נוהל חניבעל בחטיפה של הדר גולדין?"; "יכול להיות שפרשת הדף הקרבי תשפיע על הקידום שלו? כלומר, שאתה או הרמטכ"ל הבא יגיד שעופר אמנם אמיץ ומוכשר, אבל אני לא רוצה שהוא יהיה פעם אלוף פיקוד הצפון, נניח?"; "מעבר לפרשיות עופר וינטר, יש תחושה של עליהום מחודש על הדתיים בצבא. אומרים שחובשי הכיפות הסרוגות משתלטים על צה"ל"; "לאור מה שקרה בחצי השנה האחרונה, אתה עדיין שלם עם התמיכה הצה"לית בעסקת שליט?"; "בעניין עצומת סרבני 8200. מפקד היחידה הצהיר שהסרבנים ייענשו, אבל בינתיים לא שמענו שזה אכן קורה"; "הרמטכ"ל, יש לך כבר מחשבות מה תעשה ביום שאחרי?".

"מעריב", בן כספית ונועם אמיר:

"אבל יצאת פגוע. אתה נראה כבוי מאז המבצע"; "לדעתך, הדלפת המצגת הזאת היתה אירוע חמור?"; "היתה אגדה אורבנית שלפיה חמאס התכוון להפעיל את כל המנהרות בבת אחת, האגדה הזאת נשמעה אחר-כך בדברי ראש הממשלה לאחרונה, עלתה אפשרות שחמאס יוציא אלף אנשים בבת אחת מהמנהרות. היה לזה עיגון במציאות?"; "לפעמים נדמה שאתם לא מודעים לזה שיש כאן גם מדינה עם צרכים אחרים. חינוך, רווחה, בריאות. גם ביטחון תזונתי הוא ביטחון לאומי. אתה יכול להביט בעיניים של העניים בארץ הזאת ולהסביר להם למה כל המיליארדים האלה נשאבים על-ידי מערכת הביטחון במקום לסייע להם?"; "לסיום, כדי לשפר את האווירה, יש סימני חיים ממוחמד דף?".

"הארץ", עמוס הראל:

ב"הארץ" מתפרסם הטקסט הקצר ביותר, שאינו כולל שאלות ישירות, אלא רק ציטוטים מפי הרמטכ"ל ודברי קישור מאת העיתונאי. בין היתר מתייחס הראל לכישורי הראיון של גנץ: "קשה להתווכח עם גנץ. הוא מרואיין כה מיומן (ואיש נעים הליכות באופן כללי, לעומת החשדנות שהפגינו אחדים מקודמיו בתפקיד במגעיהם עם העיתונות), עד שראיון עימו משאיר תחושה דומה לניסיון להסתייף עם יריב שבו אתה מוצא את עצמך חובט רק באוויר. כשהרמטכ"ל נשאל על תקלה או פער ספציפי שנחשפו במלחמה, המענה שלו כמעט קבוע: הוא יודה במקצת העובדות, יאמר שצריך לבחון לעומק מה השתבש, ודי מהר יחזור לדבר על החצי המלא של הכוס".

הכותרות הראשיות (והבנייה בירושלים)

"מה עוד צריך לקרות כדי שתבינו שהצבא ממש צריך את הכסף?", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", ציטוט מפי הרמטכ"ל גנץ.

"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מקדישים את כותרתם הראשית ל"מחווה אנושית מרגשת"/"רגע מרגש עד דמעות" – קצין שנפצע אנושות במהלך מבצע "צוק איתן" מונה אתמול למפקד סיירת הצנחנים.

"הארץ" ו"מקור ראשון" מקדישים את כותרתם הראשית לידיעות חדשותיות של ממש: העימות האחרון בין ארה"ב לישראל על רקע הפרסום שיזמה תנועת שלום-עכשיו בדבר בנייה ליהודים בשכונות ירושלים שמעבר לקו-הירוק. "ארה"ב מצדיקה את הביקורת על הבנייה: התבססנו על עובדות", נכתב בזו של "הארץ". "סערת גבעת-המטוס: 'ליהודים מותר לגור בירושלים'", נכתב מנגד בכותרת "מקור ראשון".

"לא ברור על מה נתניהו מלין", כותב ברק רביד ב"הארץ". "כמו כל תנועת חברה אזרחית במדינה דמוקרטית, שמנסה לקדם סדר יום מסוים, עשו אנשי שלום-עכשיו את תפקידם – לאתגר את הממשלה באמצעות דיון ציבורי. לא שונה הדבר מלחצים שהפעילו עליו ארגוני ימין נגד שחרור מחבלים פלסטינים או בעד שחרור המרגל יונתן פולארד. מי שרוצה להתהדר בנאומים באו"ם על כך שארצו היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, צריך לקבל זאת בהכנעה".

"זה היה מהלך שטינקרי כעור, אופייני מאוד לשלום-עכשיו", כותב עורך "מקור ראשון" חגי סגל. "היא יזמה את הטררם התקשורתי בעניין גבעת-המטוס רק כדי להביך את ממשלת נתניהו ולחרחר מדנים – לא כדי להועיל לסיכוי ההסדר בין ישראל לפלשתינים, הסדר בלתי אפשרי בכל מקרה".

"התנהלות שלום-עכשיו – חבלה לא אחראית", מצוטט נתניהו בתחתית שער "ישראל היום". "נתניהו יכול לבוא בטענות לעצמו", מצוטט מזכ"ל הארגון יריב אופנהיימר ב"ידיעות אחרונות".

נתניהו באמריקה, סיכום ביקור

"נתניהו מקפיד בכל חודש ספטמבר להגיע לעצרת הכללית של האו"ם, כשהוא מתעקש להשמיע את האמת של ישראל", כותב שלמה צזנה, הכתב המדיני של "ישראל היום" ושליח העיתון לפמליית ראש הממשלה, בטור המסכם את ביקור ראש ממשלת ישראל בארה"ב.

ב"מקור ראשון" כותב אריאל כהנא טור המסכם את ביקור נתניהו בארה"ב ומציין כי "דווקא בנסיבות החריגות של הביקור הזה ובפעילות שקדמה לו, ישראל עשתה כברת דרך משמעותית באתגר החשוב מכל: עמידה על שתי רגליים עצמאיות בזירה הבינלאומית".

נשיא ארה"ב ברק אובמה וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בפגישה בבית-הלבן, 1.10.14 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

יוסי ורטר מסיים את טורו הקבוע ב"הארץ" עם אנקדוטה על קול-ישראל. ביום שני האחרון, שעתיים לאחר נאום ראש הממשלה בנימין נתניהו באו"ם, נפתחה מהדורת החדשות של קול-ישראל בדיווח על התגובות שעורר הנאום. התגובה הראשונה שהובאה, לפני תגובת ראש האופוזיציה או הרשות הפלסטינית, היתה מפי שלדון אדלסון, שטען כי נתניהו הקדיש זמן רב מדי לנושא השלום.

ב"מעריב" מביא בן כספית מידע חדש ומעניין על היחסים של נתניהו עם כמה מתורמיו האמריקאים. בכפולה הפותחת של העיתון מדווח כספית כי נתניהו השפיל אתמול את רון לאודר, נשיא הקונגרס היהודי העולמי. לפי הדיווח, נתניהו קבע פגישה עם לאודר, אך לא הגיע. איל ההון חיכה כשלוש שעות בלובי של המלון שבו היתה אמורה להתקיים הפגישה, עד שנואש ועזב.

עטיפת הספר "נתניהו – הדרך אל הכוח", מאת בן כספית ואילן כפיר

"לאחרונה התקרב נתניהו לאיש העסקים סטיבן שנאייר", מציין כספית בידיעה. בהמשך הוא נוקב בשמותיהם של כמה אנשי עסקים נוספים, שנועדו עם נתניהו בסעודה שנערכה "במסעדת שרצים ידועה" בניו-יורק. לטענת כספית, מי ששילם על הארוחה ("או לפחות אחד מאלה ששילמו") הוא מיליארדר בשם ספנסר פרטרידג'. כספית מזכיר כי בתחקיר שפירסם רביב דרוקר על נסיעות נתניהו ורעייתו דווח כי אותו פרטרידג' השאיל בעבר את מטוסו הפרטי כדי להטיס את משפחת נתניהו בצפון אמריקה.

בין יתר האורחים בסעודה היה גם עו"ד אלן דרשוביץ. כספית מציין כי הרב פינטו שכר לאחרונה את שירותיו של דרשוביץ וכי במקביל דרשוביץ פועל לגניזת חוק "ישראל היום" בכנסת. "עכשיו תחשבו על שימוע לפינטו בירושלים, אצל היועץ המשפטי לממשלה, שיודע שדרשוביץ זה הוא מבאי ביתו של נתניהו ואדלסון", הוא כותב.

כספית מביע את ייאושו מכך שבמקרה של נתניהו, איש במערכת אכיפת החוק בישראל לא יבדוק ולא יחקור את היחסים הקרובים בינו לבין אנשי העסקים, את ניגודי העניינים, את החשדות לטובות הנאה. אולם לא רק מערכת אכיפת החוק יכולה לחקור, גם העיתונות. בשנת 1997 פירסם כספית (יחד עם אילן כפיר) ספר על בנימין נתניהו בשם "נתניהו – הדרך אל הכוח". דומה כי הגיעה העת לספר המשך.

תרועה

יהודה שרוני תוקע בשופר, מתוך קמפיין "מעריב" (צילום מסך)

בקמפיין פרסומי שעלה לקראת חגי תשרי תוקעים עיתונאי "מעריב" בשופר ומכריזים כי הם אינם שופרות של איש.

בתקופה ש"מעריב" היה בשליטת איש העסקים נוחי דנקנר, העיתון כולו, ובעיקר המדור הכלכלי שלו, שירתו את מטרותיו העסקיות והאישיות של דנקנר. יהודה שרוני היה הפרשן הכלכלי הבכיר ושימש, הלכה למעשה, שופר. דנקנר תקע בו פעם אחר פעם, ושרוני השמיע תרועתו.

בשער "מעריב" הבוקר מתפרסם ציטוט שמביא שרוני מפי דנקנר. ראיון קצר עם המעסיק לשעבר מתפרסם בטורו הקבוע. "בהחלטות שנגעו לניהול אי.די.בי היו טעויות", מודה בעל השליטה לשעבר בתאגיד, "אבל ככה זה בעשייה".

שנאת האחר

מוסף "יום כיפור" של "גלובס" מוקדש לאנטישמיות העולמית. המוסף נפתח באינפוגרפיקה המתפרשת על פני כפולת עמודים ומציגה את שיעור האנטישמיות ברחבי העולם, וזאת על סמך "מחקר של הליגה-נגד-השמצה שנערך בין יולי 2013 לפברואר 2014 בקרב 53 אלף נשאלים ב-101 מדינות".

ממצאי המחקר נחשפו בחודש מאי השנה וזכו לפרסום ניכר. ההחלטה אם אדם הוא אנטישמי או לא התבססה על התייחסותו ל-11 תפיסות אנטי-יהודיות. אם הסכים עם שש מהן ומעלה, הוגדר כ"אנטישמי". "רבע מאזרחי העולם הבגירים, אני קורא, מחזיקים בדעות אנטישמיות – עד כמה שאפשר לקרוא לזה 'דעות', ואני מניח שרבים מהשאר פשוט שיקרו לסוקרים", כותב דרור פויר בטור המתפרסם בסיום המוסף.

"גלובס" , 2.10.14

ברשות הפלסטינית, כך מצא הסקר, 93% מהציבור מחזיקים בעמדות אנטישמיות. "הכללת השטחים הפלסטיניים הכבושים בסקר הופכת אותו לכלי תעמולה זול ומסוכן", טענה עמירה הס ב"הארץ" עם פרסום הממצאים.

מוסף האנטישמיות מחזיק 24 עמודים וכולל כתבות וטורים על האנטישמיות באירופה, גילויי אנטישמיות כלפי תיירים ישראלים, תולדות האיבה היהודית-ערבית והאנטישמיות במזרח אסיה. תיבה קטנה בתחתית אחד העמודים הראשונים נושאת את הכותרת "ובישראל? שנאת האחר לא זרה לנו".

זכויות אדם

"זכויות אדם זה לאדם שהוא אזרח המדינה", מצוטט יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, ח"כ דוד רותם, בשער "גלובס". בראיון לחן שליטא, הרואה אור במוסף "G", מתייחס רותם גם לחיסול רוצחיהם של גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח. "לא היה נכון לנהל משפט במקרה הזה, כי זה מסוג הרציחות שצריך להטיל בהן עונש מוות, למען יראו וייראו".

במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מתפרסמת כתבה נרחבת מאת מיכל יעקבי-יצחקי ואיציק סבן על לוחמי הימ"מ שחיסלו את רוצחי שלושת הנערים. "אנחנו נפגשים בבסיס היחידה, אי-שם במרכז", הם מציינים בפתח הכתבה. "לחולפים בכביש הראשי הסמוך קשה להבחין שמדובר במעוז של לוחמי הימ"מ: זה מבנה שנראה ספק אזרחי, ספק צבאי, בולט בצניעותו. אותה צניעות שאנחנו מגלים בכל אחד מהלוחמים שמשוחחים איתנו".

נשיא המדינה לשעבר, שמעון פרס, בעת ביקור ביחידה למלחמה בטרור (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)

יעקבי-יצחקי וסבן שומעים מהלוחמים על המבצע שבו חוסלו הרוצחים. בשלב מסוים הקיפו הכוחות את המבנה שבו התבצרו, ירו באוויר והמתינו לתגובה. "למה בשלב הזה לא פרצתם לבניין?", שואלים המראיינים. "לא היו שם חפים מפשע או בני-ערובה, ולכן לא היתה סיבה לסכן את כוחותינו שלא לצורך", משיבים הלוחמים. במקום זאת הובא דחפור שהחל לרסק את דופן הבניין. אחד המבוקשים ניסה להימלט תוך כדי יריות ונורה בעצמו. השני יצא לרגע וחזר. הדחפור שב לפעולה, רימונים ומטעני נפץ הושלכו לתוך חלל המסתור, פרצה דליקה והמבוקש נספה.

כשהם נשאלים על המראות והחוויות שנחשפים אליהם במהלך השירות בימ"מ אומר אחד מהם: "זאת סיטואציה קשה מאוד. לפעמים אנחנו נכנסים לבית ורואים בחדר אחד ילדים בני שלוש וארבע ישנים, ובחדר השני, בין ההורים, ישן עוד ילד קטן. כאבא, אני לא רוצה להגיע למצב שהילדים מתעוררים ורואים אותנו עם מסכות שחורות על הפנים ועם נשקים. המבט של האשה שמתעוררת ורואה איך שולפים מהמיטה את בעלה קורע אותנו מבפנים. אבל יש לנו משימה לבצע, ושלא יהיה לכם ספק – בטחון הלוחמים שלי קודם לכל".

ב"ידיעות אחרונות" מראיינת אריאלה רינגל-הופמן את מפקד הימ"מ. "כשהייתי ילד היה רק ערוץ 1 בטלוויזיה, ובסוף כל יום שידורים היו משמיעים את ההמנון", הוא מספר לה. "וגם אם הייתי במיטה, הייתי קופץ ועומד בדום מתוח".

בשולי החדשות

א. בשער "ידיעות תל-אביב–יפו" מודפס תצלום גדול של ראש העירייה לשעבר שלמה להט כשהוא עומד בכיכר רבין ובידו שלט עם הכיתוב "שלום". ב"ישראל היום" זוכה להט לכבוד שמעטים מהמפגינים למען השלום יקבלו לאחר מותם – מודעת אבל על שטח של למעלה מרבע מעמ' 9, מטעם בעלי העיתון ד"ר מרים ושלדון אדלסון.

ב. המדור לספרות במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" (עורכת: מאיה בקר) הוא בדרך כלל אי של איכות בים ההבלים שסביבו. הבוקר מצטרף המדור להבלים ומקדיש שתי כפולות עמודים לסקירת עימותי עבר בין סופרים ומשוררים עבריים. בזבוז משווע ומצער.

ג. יגאל סרנה רומז כי דבר-מה אינו כשורה עם ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק. "כשם שפרץ לישראליות ככוכב שביט זוהר כך אבד, אפוף בינתיים בשובל עשן של שמועות", הוא כותב ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". לפני ימים אחדים פירסם יואב יצחק רמז דומה.

עושים לביתם

בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה על יוזמה חדשה של הקרן-לידידות, גוף פילנתרופי המקיים קשרי מסחר ארוכי טווח עם "ידיעות אחרונות".

ענייני תקשורת

אור קשתי (המנהל יחסים מורכבים עם מערך הדוברות של משרד החינוך) וירדן סקופ מדווחים הבוקר ב"הארץ" כי המשרד מתכנן להקים מינהל חדש להסברה, דוברות וקשרי חוץ.

נחום ברנע יוצא בטורו שב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" נגד הסיקור התקשורתי הביקורתי של מועמדים למשרות ציבוריות. "אני קורא את הכותרות הענקיות, צופה בכתבים הנרעשים, שומע את הקצינים המבוהלים ומתקשה להבין על מה המהומה [...] הדרך הקלה ביותר להרוס מועמד למשרה ציבורית היא להפיץ סיפורים על חיי המין שלו [...] אנחנו, התקשורת, עטים על השמועות האלה כמוצאי שלל רב [...] לגל הזה יש כמה תוצאות הרסניות. האחת היא היחשפות של המערכת הציבורית לסחיטה [...] הנזק השני הוא הבריחה של אנשים טובים ממשרות ציבוריות [...] הנזק השלישי הוא עיוות הנורמות. הצביעות, ההתחסדות, החטטנות, משתלטות על השיח הציבורי".

שלמה בן-צבי, דצמבר 2013 (צילום: מרים אלסטר)

נתי טוקר מעלה ב"דה-מרקר" את השאלה "למה נעלם שלמה בן-צבי?". את האחריות לכישלון ב"מעריב" מגלגל המשנה למנכ"ל "מעריב" לשעבר, אודי רגוניס, לפתחם של ארגון העיתונאים וההסתדרות. "אם הם היו מגלים יותר הבנה ומשתפים איתנו פעולה בקיצוצים, היינו יכולים להמשיך לעבוד ולתת עבודה למאות אנשים", הוא טוען. טוקר עצמו מגדיר את החוזים שעליהם חתם בן-צבי עם ההסתדרות, במסגרת העסקה לרכישת העיתון, "דרקוניים".

בשער "מקור ראשון" מתפרסם ציטוט לכאורה מתוך ראיון שהעניק יצחק הרצוג לסופיה רון-מוריה: "מעדיף את ליברמן על בנט, אצלו מלה זו מלה". קוראי העיתון עשויים לקבל את הרושם שבעיני הרצוג המלה של בנט אינה מלה, אולם בראיון עצמו הרצוג אינו מתבטא כך. הוא אמנם אומר שהוא מעדיף את ליברמן על פני בנט כחבר בקואליציה, אולם "בגלל העניין המדיני". הוא אמנם אומר כי המלה של ליברמן היא מלה, אבל כשהוא נשאל בנוגע לפוליטיקאים בלא מלה, הוא נוקב בשמותיהם של נתניהו ולפיד.

במוסף "שבת" של "מקור ראשון" מתפרסם ראיון נרחב שערך עמיחי חסון עם העיתונאי רינו צרור, לרגל הקרנת סרטו התיעודי על האמונה בקרב תושבי יהודה ושומרון היהודים. צרור מדבר על המתנחלים, אלוהים, הר-הבית, הנסיגה מעזה, הוריו, ציונות ותקשורת.

"אתה מסכים שאתה טועה היום יותר מבעבר?", שואל רז שכניק את יורם ארבל בראיון ל"7 לילות". "לא", משיב ארבל. הנה עוד כמה ציטוטים נבחרים מהראיון.