מוזיאון תל-אביב לאמנות, האגף החדש. ארבע וחצי אחר הצהריים. על שורה של כסאות מעוצבים במבואה הממוזגת יושבים עשרה מנויים מאוכזבים של "הארץ", חצי שעה לפני הזמן, בהמתנה לכנס שזימן העיתון בניסיון להחזירם אל מצבת המנויים. בין המקדימים מסתובב מתי דוד, שמציג עצמו כמנהל בכיר לשעבר בערוצי טלוויזיה מרכזיים, ומחלק דפים שבראשם נכתב באדום: "מדוע ביטלתי את המנוי של 'הארץ' לאחר 34 שנה?". מתחת נפרש הפירוט, הכולל טענות ל"ג'יהאד תקשורתי אנטי-ישראלי" המתנהל דרך קבע מעל דפי היומון.

הבעיה שלהם היא הקו המדיני וכותבים כמו גדעון לוי, אורי משגב ורוגל אלפר. שמות כמו ארי שביט, נחמיה שטרסלר ועמוס הראל עוברים מפה לאוזן כהוכחה לכך שלמרות כל מה שנאמר ועוד ייאמר, לא הכל רקוב ב"הארץ"

בחלל הנקי, ליד חנות המזכרות, מתערבבות הטרוניות על הקו המערכתי של העיתון השמאלי בטרוניות על הצורך לחכות לאנשי התקשורת המכובדים. "אני איתך, בגלל זה אנחנו פה", אומר אחד המחכים לאיש ששם לו ביד את הפמפלט. מנוי מאוכזב אחר, המזדהה כאיתן כרמי, תושב הגליל ששירת כטייס קרב בחיל האוויר, מחלק גם הוא מכתב פומבי שחיבר לרגל הכנס. כמו חלק ניכר מהנוכחים, גם הוא הודיע על ביטול המנוי בעקבות "הרעים לטיס", מאמרו של גדעון לוי על טייסי חיל האוויר שהפציצו ברצועת עזה במבצע "צוק איתן". "אני אין סיכוי שאחזור", אומר כרמי, קורא "הארץ" זה 40 שנה, על-פי עדותו. "באתי הנה כדי לשכנע אחרים", הוא מסביר לעמיתיו באזור ההמתנה.

זרם המשתתפים מתחזק. רבים מהם בשנות ה-50 שלהם וצפונה, עם רוב לא גדול לגברים. אחדים מהם מגיעים כשבידם שקיות ניילון עם גזירי עיתון ותדפיסים.

קוראים שביטלו את המנוי על העיתון בתקופת מבצע "צוק איתן" במוזיאון תל-אביב, לפני מפגש עם צמרת "הארץ", 14.9.14 (צילום: אבישי פינקלשטיין)

קוראים שביטלו את המנוי על העיתון בתקופת מבצע "צוק איתן" במוזיאון תל-אביב, לפני מפגש עם צמרת "הארץ", 14.9.14 (צילום: אבישי פינקלשטיין)

כמה דקות אחרי שנצפה במקום המו"ל, עמוס שוקן, נקראים הנוכחים לעמדות הקבלה כדי להירשם. ב"הארץ" הודיעו מראש כי ההשתתפות בכנס מותנית בהרשמה. בכך, כנראה, הצליחו לסנן החוצה פרובוקטורים ומפגינים בפוטנציה.

האנשים שהגיעו בסופו של דבר לכנס – כ-100 בסך-הכל, מבין כ-300 שנרשמו, לדברי שוקן – מפגינים בקיאות בחומר. כמה מהם מרבים להצהיר זה באוזני זה, ולאחר מכן גם באוזני אנשי "הארץ", שאין להם שום בעיה עם "דה-מרקר", "גלריה" ושאר המוספים. הבעיה שלהם היא הקו המדיני וכותבים כמו לוי, אורי משגב ורוגל אלפר. שמות כמו ארי שביט, נחמיה שטרסלר ועמוס הראל עוברים מפה לאוזן כהוכחה לכך שלמרות כל מה שנאמר ועוד ייאמר, לא הכל רקוב ב"הארץ".

אחרי הרישום מופנים המוזמנים לחלל תת-קרקעי רחב ידיים, ושם, כך נראה, מצליחים המארגנים להמתיק את האווירה החמוצה. אחת המשתתפות מצטלמת למזכרת עם שטרסלר. גדעון לוי, בז'קט פתוח אופייני, ניגש לבופה ללא חשש מלינץ'. המנויים לשעבר מתמקמים על כורסאות לבנות וכסאות בר ומתכבדים בעוגות, שתייה ופירות. ברקע מוזיקה קלה ומלצר שאוסף את הזבל כדי שלא יצטבר.

בשם הציונות

נראה שהריכוך עבד. אחרי זמן מה בלאונג' המוזיאלי, המשתתפים מוזמנים להיכנס לאודיטוריום וצועדים פנימה בנימוס, מתחככים בנציגי המערכת: העורך הראשי אלוף בן, גדעון לוי, נחמיה שטרסלר ונעה לנדאו, ראש מערכת החדשות. שוקן, על הבמה, מודה להם על בואם. ב"הארץ" רגילים לשוחח ולהיפגש עם מבטלי מנויים, הוא אומר, אבל לא זכור לו כנס חגיגי מסוג זה.

"'הארץ' הוא עיתון ציוני התומך בקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ומחזק אותה ככזו"

"הארץ", מצהיר שוקן, הוא עיתון עם שליחות, אבל גם עסק כלכלי. מצד אחד, הוא מתנהל כגוף עם מטרות רווח. מצד שני, יש לו תפקיד חברתי הכרוך לעתים גם בפגיעה במקורותיו הכספיים. קונפליקט. "היינו מוכנים לספוג הפסדים כלכליים מכל מיני כיוונים, בין אם זה הפסד מנויים ובין אם זה בהפסד פרסום – לעתים בסכומים לא מבוטלים – כשחשבנו שאינטרס הציבור הוא שלעיתון תהיה עמדה מסוימת ואמירה מסוימת", אומר שוקן, ומונה כמה מהאופנים שבהם "הארץ", לתפיסתו, פועל לשירות הציבור הישראלי. כזה היה הקמפיין של "דה-מרקר" להורדת המחירים בשוק הסלולר, הקמפיין למען ביצור מעמדה של מערכת המשפט, או המאבק למען טוהר מידות בשירות הציבורי, שבא לידי ביטוי לאחרונה בידיעה על השתתפותו של ניצב במשטרה במסיבה של חשוד בפלילים – דיווח שהוביל לפרישתו של הקצין הבכיר משורות המשטרה.

העיסוק ביחסי ישראל והפלסטינים, הוא אומר, הוא רק אחד משורה של מאבקים על דמותה של המדינה, שתכליתם קיום חברה צודקת ונאורה יותר. מנוי על "הארץ", מסביר שוקן, הוא גם השקעה ב"פוליסת ביטוח לגבי הכיוון שאליו הולכת ישראל".

מו"ל "הארץ" עמוס שוקן במפגש של העיתון עם קוראים שביטלו את המנוי בתקופת מבצע "צוק איתן", 14.9.14 (צילום: אבישי פינקלשטיין)

מו"ל "הארץ" עמוס שוקן במפגש עם מבטלי מנוי, 14.9.14 (צילום: אבישי פינקלשטיין)

"הארץ", בהגדרתו, הוא עיתון ציוני, אומר המו"ל. לפני שמונה שנים, מספר שוקן, התעורר הצורך להעלות על הנייר את "תעודת הזהות האידיאולוגית" של העיתון במסגרת ההסכם למכירת נתח ממניותיו לקבוצת התקשורת הגרמנית דומונט-שאוברג.

מכורח הנסיבות, אומר שוקן, החזון נכתב באנגלית. והוא גורס כך: "'הארץ' הוא עיתון ציוני התומך בקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ומחזק אותה ככזו. 'הארץ' יתמוך ויקרא לעיצובה של ישראל כאחת המדינות המתקדמות בעולם בתחומי החינוך והתרבות. 'הארץ' ייאבק על הפיכתה של ישראל למדינה מתקדמת ככל הניתן מבחינת זכויות אזרח וזכויות אדם. 'הארץ' יתנגד לכל סוג של כפייה, ובכלל זה כפייה דתית. 'הארץ' יתמוך בזכות האישית לביטוי עצמי, ובכלל זה בתחום הכלכלי והעסקי בתוך המסגרת של הכלכלה המודרנית – עיתון עם גישה של שוק חופשי וכלכלת שוק. 'הארץ' יתמוך במאמצים להשגת שלום עם שכנותיה הערביות של ישראל". הנוכחים מאזינים בשקט, ובסיום הדברים מוחאים כפיים.

המילואימניקים של "הארץ"

אחרי המו"ל עולה העורך הראשי. "תודה שבאתם, זה לא מובן מאליו", אומר אלוף בן לנוכחים, ומיד ניגש לנקודה: מבצע "צוק איתן". המבצע הצבאי האחרון ברצועת עזה, שהאופן שבו תואר ב"הארץ" הוליד את גל ביטולי המנויים שבגינו נערך הכנס, היה לדבריו האתגר המסובך ביותר שבו נתקל בשלוש שנותיו כעורך.

נוסף לקשיים השגורים בעת סיקור מלחמות, אומר בן, מערכת "הארץ" היתה צריכה להתמודד גם עם קשיים שהיו מנת חלקם של בתי-עסק רבים במדינה: יציאתם של עובדים רבים לשירות מילואים, ובמקרה של עיתון, דווקא בתקופה שבה העבודה רבה ומאתגרת יותר. "היו לנו לא מעט עורכים וכתבים שנפרדנו מהם לחודש וחצי, כמעט חודשיים, והיינו צריכים להסתדר בלעדיהם", הוא מספר.

אלוף בן: "אנחנו לא מהאו"ם, אנחנו ישראלים, אנחנו חיים בתוך החברה הישראלית, וכך סיקרנו את מה שקרה בצד הישראלי. בחלק שבו היינו שונים מאחרים, ולדעתי בזה נתנו לכם, הקוראים, את השירות היותר טוב – סיפרנו גם מה קרה בצד השני"

נקודת המוצא של העבודה העיתונאית ב"הארץ", מבהיר בן, היא ישראלית. "כשחמאס יורה רקטות על תל-אביב, הוא יורה גם עלינו", הוא אומר. "חברינו לעבודה, וגם בני משפחותינו, הם בצבא – בסדיר או במילואים, וגם בעזה".

את החזון של עיתון הפועל בשירות החברה כפי שתואר בפי המו"ל פורט העורך הראשי למציאות של עיתון המנסה להשכיל ולעדכן את קוראיו באמצעות שרטוט תמונת מציאות רחבה ככל הניתן. על רקע זה, אומר בן, עוצב הקו המערכתי של "הארץ" באירוע המתגלגל שהקדים את מבצע "צוק איתן" – החטיפה והרצח של שלושת הנערים בגדה המערבית.

"כבר אז מצאנו את עצמנו בבעיה מאוד קשה", הוא אומר. "היה צו איסור פרסום מאוד חמור על ההתנהלות והחקירה של הפשע הזה – צו שעדיין בתוקף, דרך אגב – ולא יכולנו לפרסם את המידע שהיה לנו, שהיה גם אצל שאר כלי התקשורת. היו כלי תקשורת שבתקופה הזאת, לדעתי ביודעין, הטעו את קוראיהם ואמרו להם, 'תדליקו נר ותתפללו, תבואו לכל מיני טקסים כאלה ואחרים להחזרת הבנים הביתה', כאשר אנחנו ידענו, וגם העיתונאים שלהם ידעו, שהראיות הפורנזיות שנמצאו במכונית השרופה של החוטפים העידו כמעט למעלה מכל ספק ששלושת הבנים אינם בין החיים. לא יכולנו ולא רצינו כמובן להפר את צו איסור הפרסום, אבל השתדלנו, בגבולות החוק, לשדר לקוראינו שלא יפתחו ציפיות. לקורא אתה צריך לספר את האמת".

"חשש כבד לחיי שלושת הנערים שנחטפו בגדה", "סיכוי קלוש לסוף טוב" (שער "הארץ", 15.6.14)

"חשש כבד לחיי שלושת הנערים שנחטפו בגדה", "סיכוי קלוש לסוף טוב" (שער "הארץ", 15.6.14)

אותה גישה, אומר בן, עמדה בבסיס הסיקור של המבצע ברצועת עזה. "רצינו לתת לקורא את התמונה הכי רחבה שיש – גם בנוגע למה שקרה בצד שלנו, וגם בצד הפלסטיני. בצד הישראלי, אני לא חושב שהיה הבדל מהותי בין הסיקור אצלנו לבין הסיקור בכלי תקשורת אחרים. הסיבה מאוד פשוטה: הכתבים שלנו היו באותם תדרוכים, אני בעצמי הייתי לפחות בשניים-שלושה תדרוכים עם הרמטכ"ל ועם סגנו, הכתבים הצבאיים והאחרים היו באינספור אירועים כאלה, כולל כניסות לתוך רצועת עזה עם הלוחמים בזמן הפעולה הקרקעית, וכמובן ביקורים בכל מיני אתרים ליד עזה. כמובן שסיקרנו בהרחבה את חללי צה"ל, עם ביוגרפיות שלהם וסיקור של ההלוויות. אנחנו לא מהאו"ם, אנחנו ישראלים, אנחנו חיים בתוך החברה הישראלית, וכך סיקרנו את מה שקרה בצד הישראלי.

עורך "הארץ" אלוף בן במפגש של העיתון עם קוראים שביטלו את המנוי בתקופת מבצע "צוק איתן", 14.9.14 (צילום: אבישי פינקלשטיין)

עורך "הארץ" אלוף בן במפגש של העיתון עם קוראים שביטלו את המנוי בתקופת מבצע "צוק איתן", 14.9.14 (צילום: אבישי פינקלשטיין)

"בחלק שבו היינו שונים מאחרים, ולדעתי בזה נתנו לכם, הקוראים, את השירות היותר טוב – סיפרנו גם מה קרה בצד השני. סיפרנו על המחסור במים, ולא הצנענו את מספר הנפגעים בצד הפלסטיני, מפני שזה חלק מרכזי ממה שקרה, וזה לא עניין של הבעת דעה. זה שאתה מספר שכך וכך אנשים נפגעו או נהרגו בעזה, זה לא קובע אחריות מוסרית – זה פשוט מה שקרה. אם נצניע את זה בעמוד 17 לא נהיה יותר צודקים או נתמוך בצה"ל. לא. אם נעשה את זה, ניתן לקוראים שלנו שירות פחות טוב. זה יהיה כמו לתאר תחרות כדורגל רק עם התוצאה של קבוצה אחת, וזה לא הסיפור שהיה שם. זה לא עניין של אחריות מוסרית, זו לא ביקורת שמוצנעת בתוך דיווח חדשותי – אולי יש מישהו שבכלל רוצה שייהרגו אנשים בעזה, שכשהוא רואה תמונה של בניין הרוס הוא שמח? אני לא אוהב את העמדה הזאת, אבל היא לא עמדה כל-כך חריגה בישראל. כל קורא שיקרא את העיתון ויבין מה שהוא רוצה".

באופן דומה, אומר בן, יש להתבונן בעמודי הדעות. עמדת המערכת, הוא אומר, מובעת במאמר המערכת; שאר המאמרים נועדו להציג בפני הקוראים קשת של דעות שנמצאה ראויה לדפוס, אך אינה בהכרח משקפת עמדה מערכתית. רק לעתים רחוקות נפסל מאמר מעצם העמדה המובעת בו; במהלך המבצע האחרון בעזה, יגלה בהמשך, נפסל לפרסום מאמר שביקש להשוות בין הפלסטינים למורדי גטו ורשה. את העמדה הכללית של "הארץ" לאורך המבצע, מוסיף בן, ניתן לסכם כתמיכה בפעולה הצבאית בשטח הרצועה, תוך קריאה להיזהר מפני הסלמה ופגיעה לא הכרחית בחפים מפשע, "כולל מאמר אחד של תמיכה מפורשת בראש הממשלה בנימין נתניהו – לא דבר כל-כך נפוץ במאמרי המערכת שלנו".

הרעים לטיס

באי הכנס, שכמה מהם החלו את אחר הצהריים ברטינה קולקטיבית וצחצוח חרבות רטורי, מתחילים להתעורר מקפאונם עם אזכור מאמרו מעורר המחלוקת של גדעון לוי. לקראת סוף דבריו של העורך הראשי הוא נדרש ל"רעים לטיס". המאמר של לוי, שגינה את טייסי הקרב הישראלים וקרא להם לסרב פקודה, הוא מאמר "מנומק, מבוסס, והוא עורר את השאלה החיונית ביותר שעלתה אז לדיון", אומר העורך. לדבריו, לא היה לו כל ספק שיש לפרסם את המאמר. זו היתה חובתו.

ראשון תופס את המיקרופון אדם המזדהה כמנוי לשעבר בשם מוטי זוזובסקי. זוזובסקי אומר שהוא היה מנוי של "הארץ" במשך 60 שנה במצטבר, וביטל את המנוי פעמיים – בשתיהן בגלל גדעון לוי

"נמתחה עלינו ביקורת שפירסמנו דברים שאסור היה לנו לפרסם בזמן מלחמה", אומר בן. "אני חושב שזו טעות. אני חושב שבזמן מלחמה חשוב וחיוני למתוח גם ביקורת, גם אם היא קשה, וגם אם היא לא נעימה וגם אם היא מפריעה. מתי לעשות את זה אם לא כאשר יורים? 'יורים ובוכים' זה דבר מאוד נחמד. בזמן המלחמה שותקים, ואחר-כך אומרים, 'למה עשינו ככה ולמה לא אחרת'. זו גישה מאוד מקובלת בישראל, לפעמים אנחנו רואים אותם עיתונים ועיתונאים שיום אחד כותבים שהמלחמה נפלאה, נהדרת, שהמנהיגות מופלאה והמפקדים מצוינים, ושעה אחר-כך אומרים, 'איזה מחדל, איזה טעויות, איזה אסון'. אנחנו חושבים שביקורת צריכה להיאמר בזמן אמת. המשפט הידוע של עמירם ניר המנוח, ממלחמת לבנון הראשונה, 'שקט, יורים' – זו לא עמדתנו". יישום הגישה הזאת, אומר בן, הוא שירות חיוני לציבור לא פחות מקידום רפורמות צרכניות.

הנוכחים, שכמה מהם ליוו את דבריו של עורך "הארץ" על מאמר הסרבנות של לוי בכחכוחים והתנועעויות בכסאות, מוחאים לו כפיים כשהוא מסיים לדבר. המו"ל שוקן מזמין לבמה את יתר נציגי העיתון, לוי, שטרסלר ולנדאו, ומעביר את רשות הדיבור לקהל. ראשון תופס את המיקרופון אדם המזדהה כמנוי לשעבר בשם מוטי זוזובסקי. זוזובסקי אומר שהוא היה מנוי של "הארץ" במשך 60 שנה במצטבר, וביטל את מינויו פעמיים – בשתיהן בגלל גדעון לוי. בת-זוגו, אומר זוזובסקי, היא אלמנה של טייס חיל האוויר, והוא אינו יכול להרשות לעצמו להכניס הביתה עיתון המשווה את סבם של הנכדים לרוצחים. "בזמן מלחמה אסור לעשות דבר כזה, זה מרפה את ידי החיילים, ואני חושב שאי-אפשר לעבור על הדבר הזה בשתיקה", הוא אומר, וזוכה למחיאות כפיים.

הדובר השני, דוד און, ממקד גם הוא את ביטול המנוי במאמר על הטייסים. כמו מנויים מאוכזבים אחרים, גם און סבור שהעיסוק של "הארץ" בתחומי התרבות ראוי לשבח, אך נפגע בשל הקו הפוליטי של העיתון. און מבקש מאנשי "הארץ" להסביר לנוכחים מהם גבולותיהם. "אם אחד אסמעאיל הנייה ירצה לפרסם אצלכם מאמר שבו יסביר למה צריך להשמיד את מדינת ישראל, האם תיתנו לו, בשם הדמוקרטיה? איפה תגידו 'עד כאן'?".

גדעון לוי ועמירה הס, הוא אומר, פוגעים בציבור הישראלי, ולא משרתים אותו. "מה יש לכם נגד הטייסים הנהדרים שלנו? דברו נגד מפקדיהם, נגד הדרג הפוליטי, אבל מה יש לכם נגד הבחור בן ה-22 שיושב בתא הטייס וממלא פקודות – הוא רע? הוא רוצח? לכן הפסקתי את המנוי", הוא אומר, ונענה במחיאות כפיים.

ילדים פלסטינים מתבוננים בשרידי פצצות שאסף סולימן אבו-ג'אמה מסביב לביתו בחאן-יונס שנהרס מהפצצות צה"ל במהלך מבצע "צוק איתן", 11.9.14 (צילום: עבד רחים חטיב)

ילדים פלסטינים מתבוננים בשרידי פצצות שאסף סולימן אבו-ג'אמה מסביב לביתו בחאן-יונס שנהרס מהפצצות צה"ל במהלך מבצע "צוק איתן", 11.9.14 (צילום: עבד רחים חטיב)

הדובר הבא מתפרץ ומבקש לעלות על הבמה כדי לשאת את דבריו, אך נדחה. "יש חופש דיבור בעיתון 'הארץ', לא?", הוא שואל את שוקן. "תקבל אותו", מבטיח המו"ל, ומעביר את זכות הדיבור לאיש אחר. מתי דוד, מחלק הפמפלטים, תופס את המיקרופון ומאשים את אנשי "הארץ" בהתנשאות. "היומרה שלכם שאתם נאבקים על דמותה של המדינה, אתם קובעים מהו ביטחון ומהו אסון, אתם הרשות הפוסקת מעל המחוקקת והשופטת – זוהי יומרה והתנשאות", הוא אומר.

דוד הוא מבקר קבוע של "הארץ", ופירסם, לדבריו, מאות מאמרים נגד העיתון. "הכנס הזה הוא סימן שיש לכם בעיה, אם לא תשנו את מדיניות העריכה בכמה נושאים – אתם מותג שהולך וגווע. אתם מחוץ לקונסנזוס הלאומי, הבטחוני, הציוני והיהודי. איבדתם את שיקול הדעת. כנראה שאתם אוהבים את זה, להיות חריג במפת התקשורת", הוא אומר.

דוד מאשים את אנשי "הארץ" בניסיון לפרסם מסמך בטחוני סודי של צה"ל עשרה ימים לפני יציאה למבצע, באופן שהיה עלול להוביל לקורבנות בנפש. "מאיפה אני יודע? אני יודע. יש לי מקורות גם אצלכם", הוא אומר. לטענתו, שוחח עם הצנזורית הצבאית הראשית סימה ואקנין-גיל ושמע ממנה על כוונת הפרסום, שבסופו של דבר לא יצא לפועל מנימוקים של פגיעה אפשרית בבטחון המדינה. כוונתו של דוד, ככל הנראה, לתוכניות הצבאיות של מבצע "עופרת יצוקה" שהודלפו לכתב העיתון אורי בלאו על-ידי ענת קם. הצנזורה הצבאית אישרה לפרסום כתבה שהתייחסה לתוכניות, וזו אכן נדפסה זמן קצר לפני המבצע, אולם ברגע האחרון התחרטו בצנזורה והגליונות נגנזו.

אשה צעירה מתפרצת לדבריו של דוד וצועקת לעבר שוקן: "זה לא מכובד שהוא מדבר ואתה משחק בסלולרי". "זה לא מכובד!", מצטרף גבר וצועק. "אני רושם לי את הנקודות כדי שאוכל להתייחס אליהן", מסביר שוקן, ולשם המחשה מקריא מתוך סיכומיו. הנוכחים לא מתרשמים. "אתה יכול לרשום בעט", קורא לעברו מישהו. מתי דוד ממשיך את דבריו ומאשים את "הארץ", הפעם באוזני כל, בניהול מלחמת ג'יהאד, אמירה שמתקבלת במחיאות כפיים סוערות. אנשי "הארץ" לא מגיבים להאשמות.

"שילך"

כעת הנוכחים דרוכים. חילופי הדברים האחרונים עם המו"ל מיסמסו מעט את ההיררכיה באולם. "אין פה אחד שביטל את המנוי שלו בגלל נחמיה שטרסלר", צועק אחד הנוכחים באולם. "נכון!", צועקים אחריו כמה אחרים. "היו גם כאלה", אומר שוקן. "לא היה! אין!", צועקים לו. "בואו ננסה לשמור על סדר", מבקש שוקן, ומעניק את זכות הדיבור לאדם המעיד בקול ניחר כי לאחר 39 שנה מהנות כמנוי "הארץ", החליט לבטל לא מנוי אחד, כי אם שלושה – שלו ושל ילדיו. כל המשפחה, הוא אומר, תתמיד בסירובה לחדש את המנוי עד אשר יתייצב גדעון לוי ויתנצל על דבריו. הקהל מוחא כפיים ארוכות. לוי, היושב על הבמה, אינו מגיב.

טייס חיל האוויר לשעבר קובע כי במקרה של "הרעים לטיס", המלה "תועבה" היא מחמאה. כמה מהמנויים מצביעים על מאמר אחר של גדעון לוי כנקודת שבר. "זה פשע שנאה שאסור היה שיופיע על דפי 'הארץ'", קובע אחד הדוברים, אמירה שמתקבלת גם היא במחיאות כפיים

"לא יכול להיות שמגיע שכן שלי, שהוא בן של שני טייסים, ובוכה לידי בגלל שהנבל הזה כתב שהם רוצחים!", מרים האיש את קולו, וזוכה למחיאות כפיים. "הוא לא כתב את זה", אומר לו שוקן. "הוא כתב!", צועק האיש, וצועקים בעקבותיו כמה גברים נוספים. "הוא כתב גם דברים יותר גרועים!", מכריז אחד הדוברים הקודמים. "דיברת כבר, מספיק", אומר לו שוקן. זה לא עוזר. "אני אדבר בכל הארץ!", הוא צועק. "כשתקבל רשות דיבור, תדבר. עכשיו תשתוק", משיב שוקן. "שאני אשתוק? שאתה תשתוק", הוא נענה.

האיש עם המנוי המשולש חוזר לדבר, ומבהיר שוב שאף אחד מהנוכחים באולם לא יחזור להיות מנוי על "הארץ" ללא התנצלות מפורשת מפי גדעון לוי. "לא התנצלות, שילך!", צועקת מישהי. "זה נשמע כבר כמו הסרבנות המאורגנת בחיל המודיעין", מפטיר שוקן בשעשוע. "זה לא מאורגן", צועקים לעברו, והדיון ממשיך להיפרם. הדובר הבא, שאינו מזדהה בשמו אך מצהיר שהוא קורא "הארץ" זה 35 שנה, נעמד עם המיקרופון ביד ומצהיר בפני עמיתיו, המנויים בדימוס: "במקום לעמוד עם הגב אליכם, אני אעמוד עם הגב אליהם". הקהל מריע.

הכנס הזה, אומר האיש, הוא הוכחה לכך שגדעון לוי ו"הארץ" הולכים ושוקעים. "בשביל מה קראו לכם היום? עשרות שנים לא היה כנס כזה", הוא אומר לעמיתיו, ובפנייה לאנשי "הארץ" מוסיף: "אתם באתם להתייעץ איתנו? אתם יודעים מה לעשות. ביום שגדעון לוי לא יהיה בעיתון 'הארץ', אני מודיע לכם שאני הראשון שאחזור". הקהל מוחא כפיים.

כותרת המאמר "הרעים לטיס" של גדעון לוי בעיתון "הארץ" בתקופת מבצע "צוק איתן", 14.7.14

כותרת המאמר "הרעים לטיס" של גדעון לוי בעיתון "הארץ" בתקופת מבצע "צוק איתן", 14.7.14

הדובר הבא הוא דני לידאי, מנוי מאוכזב בגיל העמידה המציג עצמו כטייס קרב בחיל האוויר. הוא קורא "הארץ" מאז ילדותו. חרף כל מה שנאמר, אומר לידאי, הבעיה היא לא גדעון לוי, אלא אלה המעניקים לו חופש ביטוי. "הבעיה עם העיתון היא אתה, אדוני", הוא אומר לשוקן, "ועם העורך". לידאי, שמכנה את לוי "עוכר ישראל" ומאשים אותו בהסתה, מספר לנוכחים כי לא הצליח לישון בלילה כשחשב על שבריר דמי המנוי שהוא משלם המפרנס את מחבר "הרעים לטיס".

אחריו מקבל את המיקרופון אדם נוסף המציג עצמו כטייס חיל האוויר לשעבר, רב-סרן במיל' מאיר ממן, השורד היחיד של תאונת מסוק צה"לית. לדבריו, גם בנו טייס, וכך גם אחיו. "משפחת מצורעים שכזאת". ממן, המקריא את דבריו מדף שהביא עימו, מספר שכשקרא את מאמרו של לוי חש בעתה בכל חלקי גופו, וקובע כי במקרה של "הרעים לטיס", המלה "תועבה" היא מחמאה.

כמה מהמנויים מצביעים על נקודת שבר אחרת, מוקדמת מעט יותר: המאמר "מוות לערבים", שפירסם לוי יממה לפני המאמר על הטייסים. המאמר ההוא נפתח בקביעה שלפיה "מטרת 'צוק איתן' היא להחזיר את השקט; האמצעי: הרג אזרחים". "זה פשע שנאה שאסור היה שיופיע על דפי 'הארץ'", קובע אחד הדוברים, אמירה שמתקבלת גם היא במחיאות כפיים.

נאציפיקציה

הרוחות, שנרגעו קצת, חוזרות לסעור אחרי שאדם הטוען ש"הארץ" מבצע "נאציפיקציה" של מדינת ישראל מסיים את דבריו. מנוי מאוכזב אחר משווה את גדעון לוי ל"לורד האו-האו", שדרן תעמולה פרו-נאצי מתקופת מלחמת העולם השנייה, שהורשע בבריטניה בבגידה והוצא להורג בתלייה. קורא בשם ערן נבות, איש חיל האוויר שמעיד כי ניהל תכתובת ארוכה עם שוקן, משבח את האומץ של מבטלי המנויים. "כמו שגדעון לוי, בראיון ל-BBC, תמך בחרם על ישראל – אני חושב שחרם כלכלי על העיתון זו התשובה הנאותה של קוראים ציוניים וגאים", הוא מכריז, וזוכה למחיאות כפיים סוערות.

אחרי שכמה מהנוכחים מצליחים להשליט שקט רגעי פונה המו"ל לקהל: "הייתם מנויים על 'הארץ', אתם יכולים לא להיות מנויים על 'הארץ', ועדיין אפשר לדבר כמו בני תרבות"

שוקן, שמבקש בשלב זה להסביר את עמדתו בנוגע למאמר על הטייסים, נבלם. "זה לא הנושא", קוראת לעברו אחת המשתתפות. "זה העריכה, המו"לות, לא מאמר אחד", צועק גבר מבוגר. לאחר שאחד המנויים המאוכזבים מבקש מעמיתיו לתת לשוקן לדבר משתרר שקט, והמו"ל מקריא מתוך מאמר שפירסם לוי ביום האחרון של 2008, במהלך מבצע "עופרת יצוקה". גם במאמר ההוא נמתחה ביקורת חריפה על טייסי חיל האוויר הישראלי, וגם אז ייחס להם העיתונאי הרג של פלסטינים חפים מפשע. קהל המנויים, שלא ידע שלשם הציטוטים הללו התבקש להשתתק, מתחיל לרחוש. כששוקן מגיע לקטע שבו האשים לוי את הטייסים בטבח בעזתים ללא יכולת הבחנה, הרחש הופך למלמולים.

"מה זה שייך בכלל?", נשמע קול בקהל. "קראנו את זה כבר", אומרת אחת הנשים. "מה הפואנטה? מה אתה רוצה להגיד בזה?", שואלים באולם. "תקשיב, אז תשמע", משיב שוקן לאחד המתפרצים, אך נענה בשלל מלות שלילה. "אם לא טוב לך, צא", קורא שוקן אל עבר מוחה אחר. "אז כולנו נצא!", צועקת אשה, וכמה גברים חוזרים אחריה ומתחילים לדרבן את היושבים בקרבתם. בקצוות האולם מתחילה תנועה החוצה. "בשביל מה הביאו אותנו לכאן?", תוהה אחת הנשים תוך כדי תנועה אטית אל עבר פתחי היציאה. "לא רוצה לשמוע את זה", צועק גבר בגיל העמידה. נדמה שהאירוע הולך ומתפורר. "תקשיבו רגע", מבקש שוקן, ונבלע בתוך בליל ארוך של צעקות וטרוניות. "אין לך תשובות, אז אל תענה. שהוא יתנצל!", קוראת אחת הנשים.

"אל תקרא את המאמר הזה", צועק לשוקן אחד הגברים, "לא רוצה לשמוע!". אחרי שכמה מהנוכחים מצליחים להשליט שקט רגעי, פונה המו"ל לקהל: "הייתם מנויים על 'הארץ', אתם יכולים לא להיות מנויים על 'הארץ', ועדיין אפשר לדבר כמו בני תרבות". זרם הנוטשים נעצר, וכמה מאלו שקמו נעמדים בשולי האולם ומחכים למוצא פיו.

טייסים של צה"ל בבסיס בדרום, 2008 (צילום: משה שי)

טייסים של צה"ל בבסיס בדרום, 2008 (צילום: משה שי)

את המאמר הישן ההוא, אומר להם שוקן כשמשתרר שקט, הוא מביא כדי להמחיש שלמרות כל מה שנאמר, גדעון לוי צדק. כמה שבועות לאחר תום המבצע ההוא, אומר שוקן על רקע הרחש החוזר וגובר, פורסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר מאת טייס אלמוני מחיל האוויר שזוהה כ"רב-סרן ר'". "בא טייס, שביצע את ההפצצה שגדעון לוי כתב עליה ועל עוד כמה הפצצות בטקסט שהקפיץ אתכם וגרם לכם לרצות לצאת מהאולם, ואומר הטייס הזה – 'כל מלה אמת'. כל מלה אמת". הקהל לא משתכנע, והצעקות מתחדשות. "ירדת מהפסים", צועק לו מנוי מאוכזב אחד. "אתם חיים על הירח?", תוהה בקול מישהו אחר.

שוקן עוד יצליח להשחיל כמה משפטים, וגם אלוף בן, אבל מכאן ואילך מידרדר הדיון אף יותר, ונוסח הקריאות הולך ומחריף. "לך הביתה!", צועק מישהו לאלוף בן. "תקראו מה שבן-דרור ימיני כותב עליכם כל הזמן! תעשיית השקרים!", מטיח אחד אחר. "אני מורה בבית-ספר תיכון, ואתם לא מבינים מה אתם עושים לנוער", צועקת מישהי. "אתה יותר גרוע מגדעון לוי", צועק אחד הצעירים, לא ברור על מי, על רקע הנהירה החוצה, שלאט-לאט מתחדשת. לוי, עדיין על הבמה, משקיף בפה חתום.

"זהו, סיימנו, אין מה לעשות פה", מסכמת בשלב כלשהו אחת הנשים, ושוקן נכנע ומסיים את הכנס. מבעד לצעקות הוא מזמין את הנוכחים להסתובב בתערוכות המוזיאון, שנפתחו עבורם במיוחד בתיאום מראש ביום האחד בשבוע שבו המוסד האמנותי סוגר את שעריו בפני הקהל הרחב. ההיענות דלה.