"בין עיתונאי לבין מקור, שלא מעוניין בחשיפת זהותו, נכרת למעשה סוג של חוזה", כתב השופט אבי זמיר מבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בפסק הדין שניתן היום במשפט גלט-ברקוביץ' נגד "הארץ". "התנאים הבסיסיים בחוזה מסוג זה הם שהמקור מוסר לעיתונאי מידע, והעיתונאי רשאי לעשות במידע שימוש. קרי: לפרסמו לציבור, מבלי שימסור את זהותו של המקור. מובן ששני הצדדים רשאים להוסיף או לגרוע, בהסכמה, תנאים מתנאים שונים, באותו חוזה שהם כורתים יחדיו". את החוזה הזה, קבע השופט זמיר, מילאו העיתונאי ברוך קרא ועורכו דאז שמואל רוזנר. עמוס שוקן, שאף הוא נתבע על ידי גלט-ברקוביץ', לא היה שותף לחוזה, קבע זמיר.

ליאורה גלט-ברקוביץ' וברוך קרא, היום באולם בית-המשפט בתל-אביב (צילום: "העין השביעית")

המקור, עו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ', טענה כי כשהעבירה לקרא מידע על חקירת ראש הממשלה דאז אריאל שרון בפרשת סיריל קרן, כרתה עם העיתונאי חוזה שלפיו ייצור איתה קשר מטלפון מאובטח בלבד, לא יציג את המסמכים שקיבל באופן ויזואלי או יעביר אותם לאחר אלא יאחסן אותם "בכספת של שוקן", ולא יפרסם כלל מידע הטמון במסמך נוסף שקיבל מידיה – מכתב שכתבה לפרקליטת המדינה. קרא עבר על כל התנאים הללו. הוא טילפן מביתו אל גלט-ברקוביץ', פירסם את המסמכים באופן ויזואלי והעבירם לעיתונאי אחר, ואף פירסם כתבה על סמך המכתב שכתבה לפרקליטת המדינה.

"אין חולק שאם המקור מציב תנאים מפורשים וברורים לעיתונאי, על העיתונאי, ככל שהוא מעוניין בפרסום בנסיבות כאלה, לעמוד בהם. הפרת המוסכם או הפרת הבטחות ספציפיות תיחשב להפרת חוזה", קובע השופט זמיר. אך השופט זמיר קבע גם כי התובעת לא הוכיחה את טענתה שהעמידה תנאים מפורשים אלו בפני קרא.

יחד עם זאת, "אם מדובר במצב שבו החוזה הוא כללי ולא מפורט, כלומר שהמקור לא מצייד את העיתונאי ב'מפרט' של 'עשה ולא תעשה', אלא אך בהנחיה כללית של 'אל תחשוף את זהותי', עדיין, מכוחם של היחסים המיוחדים הנוצרים באותו רגע בין השניים, חב העיתונאי חובת זהירות למקור". לפי פסק הדין, קרא עמד בחובה זו.

השופט זמיר קיבל את הצהרתו של קרא כי גלט-ברקוביץ' לא ביקשה ממנו ליצור עימה קשר מטלפון מאובטח. "קרא התקשר אל התובעת מקו טלפון בדירתו, אשר שימש אותו לעבודתו, ללא כל חריגה מן הפרקטיקה המקובלת אצל עיתונאים, לרבות במסגרת התקשרויותיהם עם מקורות", קובע השופט זמיר ופוסל את טענתה של גלט-ברקוביץ' בין היתר על סמך הודאתה במשטרה, שם אמרה, "לא יכולתי להגיד לו, תשמע, אתה אל תתקשר אלי?! או תתקשר לטלפון שאתם בחיים לא תגיעו אליו, כי הוא לא רשום בשום מקום?!".

השופט זמיר קיבל גם את עדותו של עמוס שוקן, ולפיה אין לו כספת המשמשת לשמירת חומרי מערכת או מסמכים שנמסרו לכתבי העיתון על-ידי מקורות שונים, ואת עדותו של קרא כי מעולם לא שמע על כספת כזו ועל כן לא יכול היה להתחייב בפני המקור לאחסן שם את המסמכים.

כמו כן נדחתה הטענה כאילו התנתה גלט-ברקוביץ' את העברת המידע בכך שקרא לא יעבירו הלאה. בין היתר ציין השופט זמיר כי בחקירתה במשטרה אמרה: "לא דובר בינינו, לא בשיחה זו ולא במועד אחר כלשהו, על העברת מסמך זה למישהו אחר". השופט כותב: "אני מוכן להניח שהתובעת היתה במצוקה קשה בעת חקירותיה במשטרה, אך ניתן להבחין בבירור כי הדברים האלו (כמו גם אמירות אחרות) נאמרים בטון ברור, ללא הסתייגות, לאחר מחשבה".

השופט קבע כי בהנחה שגלט-ברקוביץ' לא העמידה תנאים אלה בפני קרא, וכי ההתחייבות היחידה ביניהם היתה זו הבסיסית שבין כל מקור לעיתונאי, דהיינו – אעביר לך מידע כדי לפרסמו בתנאי שלא תחשוף את זהותי – לא התרשל קרא ולא הפר את החוזה הבלתי כתוב.

"האם היה על קרא, מיוזמתו, לנקוט באמצעי זהירות ולהתקשר לתובעת מטלפון אחר, למשל טלפון ציבורי או טלפון הממוקם במקום ציבורי?", שואל השופט זמיר. "במלים אחרות, האם היה עליו לצפות כי תיפתח חקירה פלילית שבמסגרתה יתבקש צו לחשיפת פלט השיחות של הטלפון בביתו? לדעתי יש להשיב על שאלה זו בשלילה".

על-פי השופט, התובעת עצמה לא שיערה בנפשה שתיפתח חקירה פלילית לאיתור המקור תוך צירופו של איש שב"כ לצוות. השופט זמיר קיבל את עדותו של רוזנר באשר לפרקטיקה העיתונאית המקובלת בקשרי עיתונאים-מקורות. "עיתונאי איננו בלש, איננו חוקר, איננו סוכן סמוי ואיננו מפעיל סוכנים", קבע השופט בפסק הדין. "יש להטיל עליו חובת זהירות סבירה, לא מוגזמת". בהמשך הוסיף: ""יש הבדל בין עיתונאי לבין בלש או סוכן סמוי או מרגל, או, להבדיל, ראש ארגון פשע, שגורמי אכיפת החוק בעקבותיו".

האם היה על קרא להניח את המסמכים שקיבל בכספת, בהנחה שהיתה כזו? "אפילו נניח שהיתה כספת", משיב השופט, "או שראוי שתהיה כספת לשמירת מסמכים חסויים, ושקרא ורוזנר היו אמורים לשים את הניירת בתוכה, הדבר אינו מעלה ואינו מוריד, שכן אין טענה שהעותקים שהיו ברשותם אבדו או נגנבו".

האם היה על קרא להימנע מלהעביר את המסמכים לכתב ערוץ 2 משה נוסבאום גם בלי בקשה מפורשת של המקור? "הפרקטיקה הנהוגה והמקובלת של העברת מסמכים בין כלי התקשורת הוכחה בעדויותיהם של קרא, רוזנר ונוסבאום ובחוות דעתה של רותי יובל", קובע השופט זמיר. "התובעת לא סתרה זאת בראיה כלשהי".

השופט זמיר משיב בשלילה גם על השאלה אם יכלו הנתבעים לצפות שנוסבאום ייפגש עם ראש צוות החקירה לחשיפת המקור ערן שנדר ויציג בפניו את המסמך שקיבל מקרא. השופט זמיר אינו קובע אם נוסבאום הוא אכן אותו "נשר" שהעביר לשנדר את המסמכים, או שרק הציג אותם בפניו, כפי שטוען העיתונאי. "גם אם היה מוכח שנוסבאום מסר בידי שנדר את המסמך ששימש להכנת דו"ח המז"פ", כותב השופט זמיר, "אין לקבוע כי הנתבעים צפו או היו יכולים לצפות כי עיתונאי בכלל, ועיתונאי ותיק ובכיר כדוגמת נוסבאום בפרט, יעביר, כביכול, מסמך כזה לידי צוות החקירה המיוחד, בשעה שהוא יודע שמתנהלת חקירה לגילוי מדליף".

גם הטענה כאילו אין בעיתון "הארץ" נהלי הדרכה, פיקוח ואמצעי זהירות מינימליים לשמירת חסיון מקורותיו של העיתון נדחתה על-ידי השופט זמיר. אמנם השופט הגיע למסקנה כי אין נהלים כתובים בנושא, אך הדגיש: "אינני סבור כי העדרו של 'נוהל' ספציפי כתוב במערכת העיתון עולה כדי רשלנות. לעיתונאי 'הארץ' מחולקת ספרות מקצועית [...] בנוסף, מבוצע לימוד פרטני של כל עיתונאי, ביחס לאופן העבודה עם מקורות, תוך מתן דגש מיוחד על שמירה על חסיון המקורות, ובשוטף, נעשית עבודה יומיומית של העורכים עם הכתבים על שמירה על חסיון מקורות, כאשר העורך מפקח על התוצאה הסופית, לפני פרסומה. [...] נורמות אלו הן ראויות ומספקות; ככל שאין הן נוהגות בכלי תקשורת אחרים, ראוי לאמץ אותן".

את הטענה כאילו שוקן אחראי איכשהו לחשיפתה של גלט-ברקוביץ' כמקור דוחה השופט זמיר מכל וכל. "הוא אינו עורך ראשי, סגן עורך ראשי, עורך חדשות או עורך מכל סוג שהוא", מזכיר השופט זמיר. "הוא אינו נוהג לפקח על עבודתם של כתבים בעיתון, ואין זה כלל מתפקידיו לעשות כן, לנוכח ההפרדה הברורה הקיימת בין המערכת העיתונאית למערכת העסקית של העיתון".

סיכומו של דבר, השופט דחה את התביעה וציין כי החליט לא לחייב את התובעת בהוצאות משפט מאחר ש"הביאה לבירור עניין לגיטימי, תקדימי ועקרוני".

ת"א 1121/07