"צוק איתן"

שבועיים בתוך המבצע הצבאי שהפך ל"מערכה", שאצל כמה מהכותבים בעיתונים כבר הופך היום כצפוי ל"מלחמה", החלקים החדשותיים של עיתוני ישראל מוקדשים ברובם לנעשה בשדה הקרב. לאחר שבתחילת המבצע הוקדש חלק ניכר מהסיקור להשלכותיו של סבב הלחימה על העורף, ליירוט הרקטות ולנזקים, בימים האחרונים, שבהם נכנסו כוחות צה"ל עמוק יותר לשטח הרצועה ונפגעו בעשרותיהם, זנחה מעט התקשורת את זכוכית המגדלת שבאמצעותה דיווחה על הנעשה בחברה האזרחית והפנתה אותה אל הזירה הצבאית.

"ישראל היום", שעורכו הראשי קרא בפתח המבצע "להחזיר את עזה לתקופת האבן", ביצע כמה ימים לאחר מכן פניית פרסה שנראתה כמו ניסיון להכשיר את דעת הקהל להפסקת האש שביקש להשליט אז ראש הממשלה וסיבת קיומו של החינמון, בנימין נתניהו, ומאז הספיק לזגזג עוד. החתירה להפסקת אש מוזכרת גם היום בשער "ישראל היום", במעין אוקסימורון המשמש כותרת ראשית: "הקרב על המנהרות ועל הפסקת האש". מעליה נדפסים דיוקנותיהם של תשעה חיילים מבין ה-25 שנהרגו עד מועד ירידת הגיליון לדפוס (מאז פורסם כי מניין ההרוגים הרשמי עלה ל-27).

המתחרה הראשי של "ישראל היום", מבחינה עסקית אך גם מבחינה תוכנית, הוא "ידיעות אחרונות". דיוקנותיהם של תשעת החיילים המתים נדפסים גם בראש שערו של עיתון זה. הכותרת הראשית היא "מפקדים למופת". ההסבר ניתן בכותרת המשנה: "במבצע 'צוק איתן' מפקדי החטיבות והגדודים הם אלה שצועדים בראש לתוך אש הקרב בעזה. אחרי שמח"ט גולני נפצע וסמג"ד הסיור נהרג – נפל אתמול מפקד גדוד גפן, סא"ל דולב קידר, ומפקד אגוז נפצע קשה". שתיים מהכותרות הנדפסות בהמשך הגיליון הן "אחריהם" ו"הגנו בגופם".

כמו ב"ישראל היום", גם ב"ידיעות אחרונות" מצאו לנכון להבליט על השער את הלווייתו של אחד החיילים, שון כרמלי, בעקבות "יוזמה מרגשת" שנועדה למנוע הלוויה מעוטת משתתפים לחייל הבודד. על-פי שני העיתונים, בהלוויה לקחו חלק כ-20 אלף איש. עוד בשער "ידיעות אחרונות": כותרת הקוראת להעמקת המבצע ברצועה. חתום עליה שחקן הרכש של העיתון, ראש השב"כ לשעבר והמתמודד הפוליטי בפוטנציה יובל דיסקין (שער "ידיעות אחרונות" נדפס היום בשתי גרסאות: באחת המאמר של דיסקין שובץ בחלקו העליון, וסיקור ההלוויה בחלקו התחתון – ובאחרת הפוך).

תחת הכותרת "עוד לא לעצור" קובע דיסקין כי "אנו צריכים להרחיב את המבצע הקרקעי, משום שאסור שהמבצע יסתיים בסטטוס-קוו". דיסקין אינו מגביל עצמו לפרשנות צבאית. בהמשך מאמרו הוא מציג בפני הקוראים שוב את האני-מאמין שלו כפי שהובע במאמרים קודמים שפורסמו ב"ידיעות אחרונות": ביטחון, אבל תוך חתירה להסכם. "בצד הצבאי חייבים להמשיך ולהגביר משמעותית את הלחץ, ובמקביל חייבים לבנות מהלך מדיני משמעותי", כותב דיסקין. "ככל שהלחץ הצבאי על חמאס יהיה אפקטיבי יותר, היכולת לממש את המהלך המדיני תגבר".

בהתייחס למה שהוא אולי התרחיש שאליו מייחל ראש הממשלה הנוכחי של מדינת ישראל כותב דיסקין: "גם אם תושג הפסקת אש בימים הקרובים, היא תבטא העדר הכרעה צבאית של ממש ותפעיל את שעון העצר לקראת העימות הבא".

המאמר המלא, שמעליו מתנוסס תצלום חמור סבר של הכותב, תופס עמוד שלם. מי שיקרא גם את החלקים שאינם נדפסים על השער יגלה כי דיסקין קורא לקידום יוזמה ישראלית שתכליתה הסרת "המצור הכלכלי, היבשתי והימי" מעל רצועת עזה, ו"באופן מלא", לצד "הרחבת אזור הדיג ל-12 מיילים" ו"יישום תוכנית בינלאומית לשיקום רצועת עזה" בהובלת מחמוד עבאס (אבו-מאזן), ובשיתוף עם ארצות-הברית ומדינות הליגה-הערבית.

ב"הארץ" דבקים בקו הקבוע, המשלב בין האינפורמטיבי לביקורתי. כמו בשני יומוני ההמון, גם בשער עיתון זה נדפסות תמונותיהם של תשעת החיילים המתים (בתוככי העיתון מוקדש שטח נרחב, במושגי "הארץ", לסיפוריהם האישיים). "מספר החיילים ההרוגים מתחילת המבצע עלה ל-25", נכתב, בין היתר, בכותרת הראשית, לצד מניין של מספר ההרוגים הפלסטינים: 505. "בהרוגים בעזה 25 בני משפחה אחת", נכתב בכותרת המשנה, המביאה כעובדה מידע שב"ידיעות אחרונות" מוצג כ"סיפור" שעליו "חזרו שוב ושוב" תושבי עזה (ב"ישראל היום" התקרית כלל אינה מוזכרת).

טור פרשנות מאת עמוס הראל, שראשיתו נדפסת בחלקו העליון של השער, נושא את הכותרת "כשל לאומי". הכשל, על-פי הראל, הוא אי-זיהוי הפוטנציאל ההתקפי המלא של המנהרות. "לפני שבוע בדיוק הודיעה ישראל על נכונותה להפסקת אש בעזה", מזכיר הראל. "ביום חמישי, אחרי שכל מאמצי המצרים לרתום את חמאס להסדר כשלו, הורה הקבינט לצה"ל להיכנס לפעולה ברצועה, שמתמקדת בחשיפתן ובהשמדתן של מנהרות התקפיות שיש להן פתחי יציאה שלא אותרו בשטח ישראל.

"אחת מן השתיים: או שהשרים והמטכ"ל היו מוכנים בשבוע שעבר להשאיר את המנהרות הללו, כל אחת מהן פצצה מתקתקת, לתקתק בשקט מתחת לחדרי האוכל בקיבוצים עד להסלמה הבאה, או שאז עוד לא ידעו להעריך את חומרת הסיכון. או שנלקח כאן סיכון מחושב, חריג בממדיו, או שלא היה די מודיעין לפני המבצע (וזה לא לגמרי מסתדר עם טענת בכיר בצה"ל בשבוע שעבר כי 'מעולם לא היה לצבא כלשהו מודיעין כה איכותי לפני פעולה').

"כך או כך, זהו שיאו של פער מתמשך, שעלול לעלות גם בחיי אזרחים לצד אלה של החיילים. ישראל מתמודדת עם מנהרות ברצועה כבר מתחילת העשור שעבר: תחילה מנהרות הברחה למצרים, אחר-כך מנהרות נפץ בשטח הרצועה ובשנים האחרונות גם עשרות מנהרות התקפיות. בשנה האחרונה ניכר שיפור מודיעיני וטכנולוגי בטיפול באיום. ועדיין, האיום הזה לא טופל כפי שישראל ידעה להתמודד עם איומים אסטרטגיים אחרים, כמו בפיתוח מערכות היירוט נגד רקטות תלולות מסלול".

לטענת הראל, ממדי הכישלון עוד עלולים לתפוח. "נראה שרק תושיית הלוחמים והמפקדים בשטח מנעה בימים האחרונים אבידות קשות יותר", הוא כותב בהמשך המאמר. "חמאס עבר לנהל לחימה תת-קרקעית, וישראל הופתעה ממידת התחכום והנחישות שגילה. כבר אי-אפשר לדבר על כך שכל נסיונות התקיפה של חמאס בעורף סוכלו ונכשלו. קיבלנו כאן קריאת השכמה, במחיר יקר".

"הוויכוח המתפתח על מה שמכונה כאן 'מחדל המנהרות' מנותק מהמציאות", קובע הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, אם כי בהמשך טורו מודה כי "היו לא מעט הפתעות".

עיתונות התקריב

השעה היא 06:20, מדווח ב"ידיעות אחרונות" הכתב הצבאי יוסי יהושוע, והמקום הוא שטח חקלאי סבוך ליד קיבוץ ניר-עם. קולות של ירי מפלחים את האוויר. הם מגיעים מקבוצה של מחבלים הלבושים כחיילי צה"ל, כולל גומיות להידוק הנעליים. יש בגזרה מפקד אחד, כתב באותו עיתון אתמול נחום ברנע, שפניו אינן מגולחות, עיניו אדומות מיממות ללא שינה, אך עדיין פקוחות הודות לשטף האדרנלין. חבר של אחד ההרוגים מספר כי הספיק לדבר איתו בלילה שלפני, ושמע ממנו עד כמה הוא מבואס שלא נותנים לו להיכנס לרצועה. הרוג אחר נפצע לא מזמן באימון, אך התעקש לחזור ליחידה. הרוג שלישי אהב את הצבא, ואת המדינה.

אחת הטענות המוטחות באופן קבוע בעיתונאים ישראלים היא שבעתות מלחמה, ולעתים קרובות גם בתקופות אחרות, הם מייצרים עיתונות מגויסת. לטענה הזו, שלעתים כלל אינה מוכחשת ואף נחגגת, יש הוכחות ושורשים הנטועים עמוק בהיסטוריה המקומית הקצרה של העיתונות הישראלית. ייתכן שראוי לצרף לה רובד נוסף.

לצד ההתגייסות, סיקור חדשותי בזמן מלחמה הוא גם מירוץ בלתי פוסק אחר זנב ההתרחשויות, שמעצם טבעו מחליש את יכולתה של מערכת עיתונאית להטיל ספק – בטיב המידע כמו גם במשמעותם המצטברת של האירועים. מלחמה מזמנת לעיתונאים מפל מתפרץ של מידע עכשווי, חלקו הגדול עדיין מוטל בספק וחלקו האחר מדוברר עד שרוכי נעליו, המקשה יותר מבדרך כלל על גיבוש תמונת מאקרו. הבחירה הקלה יותר, הגם שבזמן מלחמה היא אינה קלה בפני עצמה, היא התמקדות במיקרו. עיתונות תקריבים.

כך עושים באולפנים הפתוחים, שמשתתפיהם נאחזים בכל מבזק על אזעקה או יירוט, המאפשר לעדכן את הפרשנות האינסופית; כך עושים באתרי החדשות, שלנוכח הלחימה ושטף המידע נדמה שקיצרו את תהליך התקנת המידע לפרסום; וכך עושים גם כמה מהעיתונים, הפועלים בשבועות האחרונים במתכונת מיוחדת, מסביב לשעון.

הסיפור הקטן מושך: הוא כל הזמן משתנה, הוא זורק את הסיקור מזירה אחת לאחרת, והוא קל לעיכול. הסיפור הגדול משעמם: הוא מתפתח לאט, יש בו סימני שאלה, והוא עלול להידמות לעתים אנכרוניסטי או לא רלבנטי. לעיתונות התקריב יש יתרון: היא מספקת הרבה פרטים, וריבוי פרטים מאפשר לא רק לצייר תמונה מורכבת, כשאפשר, אלא גם להפריך מאוחר יותר את אלו מבין הפרטים שאינם עולים בקנה אחד עם המציאות. אך לסוגה העיתונאית הזאת יש גם חיסרון: היא נוטה לעסוק במידע מיידי, שהונגש במיוחד עבור העיתונאי.

כאלה הם, בדרך כלל, המונולוגים שמשמיעים מפקדים בדרגי ביניים באוזני הכתבים הצבאיים, כזה הוא נחשול המבזקים הבלתי פוסק על עוד אזעקה ועוד נפילה, גם כאשר אין נזק או נפגעים. כזה הוא סיפורם האישי של כל אחד מהחיילים הנופלים, שכל אחד מהם היה עולם ומלואו ומשכך יכול היה לפרנס ספר, מוסף או סרט תיעודי. גם לכל פצוע יש סיפור, ולכל אדם שחש חרדה לאחר ששמע פיצוץ קרוב או הצטווה להישאר בבית מחשש לחדירת מחבלים. גם למתכנן הנגמ"שים, ולקצין המפקדה, והמוכר שפדיונו נחלש.

הקלוז-אפ יוצא הדופן שבאמצעותו מטפלת העיתונות בסיפורי המלחמה נותן תחושה של שליטה בחומר, אך יש בו כאמור פגם מובנה: לעתים, כשמתארים את הרוח הנושבת בעשב רגע לפני ההיתקלות, או את הוורידים המתפקעים בעיניו של החייל הנתון במצוקה, שוכחים את הסיפור הגדול. בזמן מלחמה, הסיפור הזה יכול גם להיות כשל מתמשך של גורמי ממשל או צבא, המעמיד בסכנה אזרחים וחיילים, והוא יכול להיות גם סיפורם של אלה שאינם יכולים להגיש לעיתונאים את המידע על מגש.

ישראלי הצורך תקשורת ישראלית בלבד עשוי לקבל רושם מעוות של אירועי המבצע, כאילו מדינת ישראל נתונה במצוקה עזה ההופכת אותה לקורבן טרגי של שנאה עיוורת. מדינת ישראל אכן נתונה במצוקה, אך על-פי כל קנה מידה חדשותי סביר – הסיפור הגדול, החשוב והמעניין יותר מתרחש כרגע במרכזי האוכלוסין של רצועת עזה. ישראל היא זו שמחוללת אותו.

עיתונאי שייגש לטפל בנעשה ברצועה באמצעות זכוכית המגדלת של התקשורת הישראלית – עד רמת העור הקרוע, האבק הרטוב והדמעות – לא רק יבצע האנשה של האויב. הוא גם יסדוק עיקרון העומד בבסיס הסיקור הישראלי, זה המאפשר גימוד ואף התעלמות מממדי הפגיעה בצד השני – עם או בלי הצדקתם.

העיתון הנפוץ בישראל, "ישראל היום", הוא כנראה כלי התקשורת המוביל ביצירת מצג מעוות של המציאות: הבוקר לא מצאו לנכון עורכיו וכותביו של עיתון זה להזכיר, כטענה או כעובדה, משפחה בת למעלה מ-20 נפשות שנספתה בתקיפת חיל האוויר הישראלי. העורכים מצאו מקום לשתי ידיעות תצלום חיוביות על בני משפחת נתניהו, שביקרו פצועים וארזו חבילות שי לחיילים; הקוראים ודאי כלל לא חשו בחסרונו של המידע על ההרג.

לא התכוונתי

הכפולה הפותחת של "מעריב" מוקדשת היום להתנצלות. חתום עליה הכתב והפרשן הבכיר של העיתון, בן כספית, שבעקבות פגישה עם חיילים מצא לנכון לחזור בו מדברים שכתב בעבר. "בדרך כלל אני בעד מערכת הביטחון, אבל לפעמים יש לי נפילות וזגזוגים קטנים הצדה. עכשיו אני מבקש סליחה. בשמי, בשם התקשורת, בשם כולנו – כל מי שפותח ופתח פה על החיילים, על הקצינים, על האנשים המדהימים שאני מהלך ביניהם בימים האחרונים ורואה באיזו נחישות הם נכנסים לתופת של סג'עיה כדי לשמור על האולפנים והמערכות והמשפחות שלנו בארץ", נכתב ברשימה החריגה, ברוחה ובבולטות שניתנה לה, שתמציתה נדפסת על שער העיתון תחת הכותרת "התנצלות".

בהמשך הטור מהדק כספית את הקונטקסט: לפני חודשיים, הוא כותב, קיים שיחת רקע עם אלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן. בסוף השיחה ביקש האלוף לדבר על "הקיצוץ באימונים" ועל משכורותיהם הנמוכות של חיילי הקבע, המרחיקות מהצבא את "הטובים". "העליהום התקשורתי עלינו לא נשאר רק בתקשורת, זה חודר ללבבות ולראשים", אמר האלוף לעיתונאי.

"דבריו של אלוף תורג'מן יצאו מהלב. האמנתי לו. בסוף סגרתי את הפנקס והלכתי הביתה", כותב כספית. "היום אני פותח את הפנקס בחזרה. אני מבקש סליחה. בשמי, בשם התקשורת, בשם הגאונים ב'דה-מרקר', בשם כולנו, כל מי שפותח ופתח פה על החיילים, על הקצינים, על האנשים המדהימים שאני מהלך ביניהם בימים האחרונים ורואה באיזו נחישות הם לוקחים את עצמם ונכנסים לתופת של סג'עיה כדי לשמור על האולפנים והמערכות והמשפחות שלנו בארץ. את האנשים האלה הפכנו לשק חבטות".

בהמשך הטור מבקש כספית סליחה באופן אישי מאחדים מהחיילים שנהרגו בימים האחרונים, כאלה ששמם כבר הותר לפרסום, ומוסיף: "אני מבקש סליחה מכל 25 החללים, מכל הפצועים, מכל הלוחמים שנמצאים עכשיו בשטח, ומהמפקדים שלהם, שנהרגים ראשונים. אנחנו לא ראויים לכם.

"ועוד בקשה קטנה לסיום: בכל פעם שאמעד, שאמצמץ, ואפילו אשקול להצטרף למקהלה שהופכת את הבנים האלה לשק החבטות שלנו, אני מבקש שתסורו לארכיון ותוציאו לי את הקטע הזה משם, כדי שאזכור. כי אני רוצה שלחיילים האלה יהיו מספיק נגמ"שי 'נמר' ושהם לא יצטרכו להיכנס לעזה עם 'זלדה' בת 50 שנתקעה – ואז חטפה (שבעה הרוגים). ואני רוצה שיהיה 'מעיל רוח' לכל טנק, וכיפות-ברזל לרוב, ושהטנקים יהיו אפילו יותר ממוגנים, ושיהיה תקציב לאמן את החיילים האלה, ויהיה להם מכל טוב הארץ, כולל משכורת טובה ומפנקת, שתפצה על מה שהם מקריבים במישור המשפחתי והאישי, כדי שאפשר יהיה לשמור עליהם, כדי שישמרו עלינו".

לעיתונות הישראלית יש, כאמור, מסורת ענפה ומתועדת של התיישרות לצד הצבא והממשלה בעתות מלחמה. נדמה שגם לנוכח המסורת הזו, מופע הביטול העצמי והקולקטיבי של כספית מהיום הוא כזה שאין לו תקדים.

עוד התנצלות

להלן התנצלות. אני מבקש סליחה. בשמי, בשם כולנו, על פופוליזם ודמגוגיה שפשו בתקשורת, ע"ח עיתונות אמיתית - אוהדת אך יודעת לבקר ולשאול שאלות קשות

— Rotem Shtarkman (@RotemShtarkman) July 22, 2014

הסברה

ב"מעריב" מתפרסמת היום, באיחור של יום, ידיעה על הודעת חמאס שלפיה אנשי הארגון הצליחו לחטוף חייל ישראלי ביום ראשון, בקרב שבו נפלו שבעה חיילים. "בהודעה אף פורסמו שמו של החייל ומספרו האישי", מציין כתב "מעריב" יאסר עוקבי, המוסיף כי "גורמים בצה"ל" הכחישו את הטענה. אתמול, בידיעה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות", כתבה סמדר פרי כי "בצה"ל מפקפקים, אבל בודקים את הדיווח". שגריר ישראל באו"ם, רון פרושאור, הצהיר גם הוא אתמול בפני עיתונאים כי "אין חייל ישראלי חטוף, והשמועות האלה לא נכונות".

חרף המידע הלא נכון שמסרו נציגי ההסברה לנציגי העיתונות, היום הותר לפרסום כי אחד הלוחמים שלקחו שלשום חלק בקרב אכן נעדר ("כנראה נהרג", נכתב בדיווח באתר "הארץ").

נתיב הכסף

כתבת השער של היומון הכלכלי "כלכליסט" הוקדשה אתמול למקורות המימון של חמאס. האחראית העיקרית למימון ארגון הטרור השולט בעזה, טען מחבר הכתבה דורון פסקין ("מנהל אגף המחקר בחברת אינפו פרוד מחקרים – מזה"ת"), היא קטאר. הפניית האצבע המאשימה כלפי האמירות העשירה נמשכת היום ביתר שאת.

"נבדקת האפשרות לחסום את אל-ג'זירה בישראל", מדווח ב"מעריב" יובל בגנו, בעקבות הצהרה שהשמיע אתמול שר החוץ אביגדור ליברמן, הזוכה לסיקור גם בעיתונים אחרים. "הרשת משדרת לכל העולם הערבי ובסיסה, ועיקר מימונה, נמצאים בקטאר – המממנת העיקרית של חמאס בשנים האחרונות", כותב בגנו. "קטאר הפכה להיות בעיה עולמית", מצטט הכתב את שר החוץ. "היא מהווה את עמוד השדרה הכלכלי של קבוצות הטרור הקיצוניות ביותר, כשבין היתר היא מממנת את חמאס ונותנת מקלט לחאלד משעל".

כתבת השער של "המגזין", מוסף "מעריב", מאת אלי אבידר ("הכותב היה נציג ישראל בקטאר"), מוקדשת גם היא לקטאר ולרשת אל-ג'זירה, תחת הכותרת "הפצצה הקטארית". "קטאר היא כיום המנוע של חוסר היציבות האזורי, אם זה באמצעות המיליונים שהיא שופכת על קבוצות קיצוניות ואם זה בשידורי אל-ג'זירה", כותב הדיפלומט הישראלי בדימוס, שבהמשך טורו מאשים את הממשל האמריקאי בבגידה בבעלי ברית, הפקרת בני-חסות והגנה על גורמים הרסניים. "קטאר, צריך להבין, היא בת טיפוחיה וחסותה של אמריקה", מסביר הכותב. מבין השורות ניתן להבין כי במקרה של קטאר, מדובר בבת-חסות שארצות-הברית דווקא מקפידה לשמר.

עם או בלי קשר להצהרותיו של שר החוץ הישראלי, היום נאלצו עובדי אל-ג'זירה ברצועת עזה לפנות את הבניין שממנו פעלו, לאחר שככל הנראה ספג ירי ישיר.

המחלקה העל-טבעית

"נס בשדרות: אשה ותינוקת שהו בממ"ד כשהרקטה התפוצצה בחצר", נכתב בכותרתו של דיווח מאת רפי ג'רבי וליאור נוביק, כתבי "מעריב". "מדובר באשה ובכמה תינוקות שעשו את מה שהיו צריכים לעשות – להיכנס למרחב מוגן", אמר לעיתונאים קצין משטרה מקומי.

ענייני תקשורת

מתי גולן. טור הפרשנות היומי של מתי גולן, שנדפס בגליון אמש של "גלובס", כולל בפעם הרביעית ברציפות השמצה אישית של עיתונאי "הארץ" גדעון לוי. המאמר הנוכחי נפתח בשאלה הרטורית "מה מביא אדם להיות גדעון לוי". אחד ההסברים שמספק גולן הוא שאדם מסוגו של לוי הוא "אדם חסר דעת ובלי היכולת לשנות ולהשתנות".

במאמר שקדם למאמר הזה, שהוקדש ברובו ללוי, קרא גולן לכלוא את עיתונאי "הארץ" יחד עם חנין זועבי ועוד "אנשים כאלה" עד תום הלחימה. הכותרת היתה "לוי וזועבי חתן וכלה". המאמר שלפניו נשא את הכותרת הקונספירטיבית "מי עומד מאחורי גדעון לוי?" (התשובה: עמוס שוקן, שלפי גולן משתמש בלוי כפיתום לדעותיו שלו עצמו). במאמר שפירסם יום קודם לכן רמז גולן כי תושבי רצועת עזה משחדים את לוי באמצעות מימון "טיולים לבירות אירופה".

"למה אנשים צועקים, גונחים ומתלהמים בעת ויכוח? הרי את אותם הדברים אפשר לומר בצורה נינוחה, או לפחות לא צעקנית? איך פתאום הופכים אנשים, בדרך-כלל רגועים, לצווחנים מאבדי שליטה? מה עושה להם את זה? מנטליות? הרצון להישמע? הרצון לשכנע?", הוא תוהה במאמרו העדכני. נראה כי במקרה של מתי גולן והאובססיה האישית שלו, תשובה אפשרית לשאלה הזאת עשויה להיות "משום שיש מי שמאפשרים להם".

עסקי תקשורת (מאקרו). בעיתונים הכלכליים, שגם היום רואים אור במתכונת מקוצצת (העיתון היוצא דופן הוא גם היום "גלובס"), ממשיכים לעסוק בהשלכות הלחימה על הכנסותיהם והוצאותיהם של כלי התקשורת, ושל המשק בכלל. כתבת השער של "הערב", מוסף "גלובס", מוקדשת לירידה בהיקף הפרסום בימי הלחימה. על-פי כתבת הפרסום של העיתון, ענת ביין-לובוביץ', ענף הפרסום כולו רושם בימים אלה ירידה של 90% בהיקפי הפרסום, לפי הערכות, "והסוף לא נראה באופק".

ב"דה-מרקר", הכולל היום 28 עמודים, ההערכות קודרות מעט פחות. "מאז תחילת המבצע: הפרסום בטלוויזיה צנח ב-47% – ובעיתונות ב-16%", נכתב בכותרתה של ידיעה מאת נתי טוקר, המתבסס על נתונים של יפעת בקרת פרסום. "כל פעילות שיווקית גדולה נדחית למועד לא ידוע – וזה כרוך גם בהוצאות", נכתב בכותרתה של ידיעה מאת עדי דברת-מזריץ – ציטוט מפי איש יחסי-ציבור.

בהמשך הגיליון כותב טוקר על עלות "הגל הפתוח" של שידורי החדשות. על-פי טוקר, בערוץ 2 מגיעה עלותה של מתכונת הגל הפתוח לכדי 600 אלף שקל ליום שידורים, לעומת עלות של 250–300 אלף שקל ליום שידורים שגרתי. על-פי הערכה המיוחסת לחדשות ערוץ 10, עלותו של הגל הפתוח בערוץ זה מגיעה לכדי 400 אלף שקל ביום, לעומת 250 אלף שקל ביום רגיל. "לפי הערכות, החברות זקוקות לתוספות תקציב של 4–5 מיליון שקל כל אחת", נכתב בכותרת המשנה. ב"כלכליסט" הוערכו אתמול הפסדי ערוץ 2, ערוץ 10 וערוץ 9 בשל המבצע הצבאי בכ-75 מיליון שקל.

ביומון הכלכלי מבית "ידיעות אחרונות", המחזיק היום 24 עמודים (ועוד שמונה עמודים של המוסף "השוק"), משדרים היום אופטימיות. "המשק מתאושש מהר מעימותים כמו 'צוק איתן'", מודיעה הכותרת הראשית של "כלכליסט" (אמנון אטד), המבוססת על נתוני בנק ישראל. מדור הפרסום והשיווק של "כלכליסט" מתפרסם היום במתכונת מקוצצת, בת עמוד. המוסף "ממון" כולל גם היום שמונה עמודים בלבד.

עסקי תקשורת (מיקרו). המוסף המגזיני של "ידיעות אחרונות", "24 שעות", אינו כולל היום את מדור התוכן השיווקי היומי של משרד החינוך, המלווה את מיזם הקייטנות הציבוריות של השר שי פירון. "משרד החינוך עשוי לחדש את הקייטנות המסובסדות שנסגרו עקב המצב הבטחוני", מדווח ליאור דטל ב"דה-מרקר". "הסיכוי לביצוע התוכנית נמוך", נכתב בהמשך.

מירוץ החימוש. ב"ידיעות אחרונות" מתגאים היום במבצע חלוקת דגלים לנהגים בכל רחבי הארץ (שיתוף פעולה עם ההסתדרות הציונית העולמית), בהקלטה של המנון חטיבת גולני בביצוע שלומי שבת (יוזמה עצמאית), בסדרה של מודעות תמיכה עצמיות ("כולנו עם החיילים") ובאפשרות לשלוח לחיילים "מצרכים, ממתקים ואפילו ברכה אישית", "במחירי עלות וללא כל רווח" (שיתוף פעולה עם רשת שופרסל והאגודה למען החייל). בטבלואיד המתחרה מתגאים רק בשיתוף פעולה דומה עם רשת רמי לוי, "במחירים סמליים" ("את הערכות ניתן לרכוש ברשת רמי לוי, ועיתון 'ישראל היום' יעבירם לחיילים").

חרף הכיסים העמוקים של החינמון וקרבתו יוצאת הדופן למנגנוני השלטון הנוכחיים, המנצח הזמני במירוץ החימוש הפטריוטי הוא דווקא "ידיעות אחרונות".

הגדרה עצמית. סגן עורך "ישראל היום", אהרון לפידות, חתום הבוקר על מאמר שבו הוא מגדיר עצמו כאיש שמאל ("ציוני").

דמוניזציה. "שטן הווטסאפ" (עקיבא נוביק ונעם ברקן, "24 שעות").