אנחנו כותשים והם צורחים

אתמול, אחרי שמלאו שבעה ימים לפתיחת המבצע הצבאי הסדרתי של צה"ל ברצועת עזה, מצאו לנכון רוב העיתונים להבליט הערכה שנמסרה מפי גורמי שלטון אנונימיים, שגרסו כי חמאס נדחק לפינה ולמעשה נמחץ.

ב"ידיעות אחרונות", טבלואיד נמוך מצח שביומיום עורכיו משתדלים לחבוט בראש הממשלה הנוכחי, הוקדשה כפולת החדשות הראשונה להצפת תמונה אידילית חריגה. "הטילים של חמאס בקושי פוגעים. כיפת-ברזל מספקת הגנה כמעט מושלמת. התקיפות של צה"ל זהירות אבל אפקטיביות. הציבור נוהג באחריות ונשמע להנחיות. והמנהיגים פועלים בריסון ובשיקול דעת", נכתב שם, תחת כותרת שקראה "כצוק איתן". שאר העיתונים, למעט "הארץ", הבליטו מסרים דומים. יממה לאחר מכן נראה שמשימת הכשרתה של דעת הקהל לסיום המבצע הושלמה.

"מסתמן הסכם הפסקת אש", מודיעה הבוקר הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "בדרך להפסקת אש", מודיעה גם הכותרת הראשית של "ישראל היום".

עורכי עיתון הבית של ראש ממשלת ישראל הנוכחי קראו בימים האחרונים לתקיפה קרקעית ברצועת עזה – קריאה שלא אומצה. הבוקר מקדישים אותם עורכים את כותרת הכפולה הפותחת שלהם לתובנה החדשה שלפיה ניתן לנצח גם בלי תקיפה קרקעית. "בלי הישג לחמאס", נכתב בגדול ב"ישראל היום", בהתבסס על דברים שאמרו "גורמים מדיניים בכירים". דן מרגלית, הפרשן הבכיר של "ישראל היום", מוסר לקוראיו פרשנות המבוססת, לדבריו, על קרעי דברים שנודעו לו שעות אחדות בלבד לפני ירידת העיתון לדפוס.

"בדקות אלה מצוי מידע דליל", הוא כותב. "רק פרטים מתמונה כוללת על מצב המשא-ומתן בלי לדעת מה סוכם – אם בכלל – מאחורי הקלעים. לפיכך, על יסוד מידע חלקי מאוד, במה שתואם את ההגדרה 'אמת לשעתה' בלבד, ניתן לקבוע רק עמדה ראשונית כלפי הצעד החפוז והמפתיע, המוכיח כי אכן חמאס ספג מידי צה"ל מכה קשה, אולי אפילו במשהו אנושה". ידיעה אחרת ב"ישראל היום" (דניאל סיריוטי) קובעת כי "גם בתקשורת הערבית: חמאס בשפל חסר תקדים".

ומה בנוגע להישגים של ישראל? "ההערכה בישראל היא שמתוך כ-180 ההרוגים בעזה מאז תחילת מבצע 'צוק איתן', לפחות 50% מההרוגים הם מחבלים", נכתב בידיעה הקצרה הפותחת היום את דיווחי "ישראל היום", שעליה חתומים חמישה כתבים. אם קרוב למחצית מהנספים הם חמושים שהומתו בכוונת מכוון, מי היו כל היתר, ומדוע נגזר עליהם למות? שלמה צזנה, בועז ביסמוט, לילך שובל, מתי טוכפלד ודניאל סיריוטי אינם עונים על כך בכתבתם.

ב"הארץ", העיתון היחיד שבו מתפרסמים בימים האחרונים באופן קבוע דיווחים מאת עיתונאית הנמצאת ברצועת עזה, נדפסת היום כתבה נוספת המספקת תקריב של מצוקה אנושית בקרב הפלסטינים. "דועא עטאר, בת תשע, אמרה שישנה כששמעה את כל תושבי השכונה צועקים: 'להתפנות! להתפנות!'", כותבת עביר איוב ברפורטז'ה המוקדשת לעזתים שהצטוו על-ידי הצבא הישראלי לפנות את בתיהם אם אינם מעוניינים להיקבר תחת הריסותיהם בהפצצות.

"היא אומרת שהספיקה רק לנעול את כפכפי הגומי שלה לפני שרצה אחרי הוריה, אחיה ואחיותיה", כותבת איוב, ומביאה עוד מדבריה של הילדה: "הלכתי דרך ארוכה מאוד. השעה היתה 2 לפנות בוקר, והיה חשוך ומפחיד".

"אנחנו נמצאים בגארבג'-טיים של המבצע", כותב בן כספית ב"מעריב", במאמר התופס את כל הכפולה הראשונה של קונטרס החדשות. "כולם מבזבזים זמן ומנסים לגנוב נקודות. כל רגע יכולה לקרות תקלה, שתהפוך את המצב לכאוס מחודש, אבל בינתיים הם משגרים, אנחנו מיירטים, אנחנו כותשים והם צורחים, וחוזר חלילה".

הבוקר, כפי שצפו אתמול בערב עורכי וכותבי עיתוני הנייר, אישר הקבינט המדיני-בטחוני בממשלת ישראל את הפסקת האש. כפי שצפה כספית, אף על פי כן נמשך הירי.

שאלות פתוחות

מאמר פרשנות שראשיתו נדפסת בחלקו העליון של שער "הארץ" מוקדש למסקנות הביניים העולות מהמערכה הצבאית. סעיף מס' 3 (מבין שבעה) מוקדש לנסיבות פריצתו של סבב האלימות. "איך הכל החל? ההסבר המקובל על הצד הישראלי הוא שחמאס הוביל לעימות הזה וגרר לתוכו את ישראל, כנראה מבלי שהתכוון מראש לתוצאה הזו", כותב עמוס הראל.

"כמו לפני 'עמוד ענן'", מוסיף הראל בנוגע לקונספציה הישראלית, "הארגון שגה בהערכת חסר של התגובה הישראלית לתוקפנותו וכעת משלם עליה מחיר. זהו הסבר שצריך להמשיך ולבחון. המהירות שבה ניסה חמאס לבצע את פיגועי ההפתעה שלו בשבוע האחרון מעידה על תכנון מוקדם. האם היה כאן תכנון אסטרטגי שישראל עלתה עליו באיחור או רק רענון של תוכניות מגירה תחת לחץ זמן? האם המודיעין הישראלי זיהה את התפנית בזמן? אלו שאלות שעדיין פתוחות".

גיס חמישי

בשנת 1941, בעיצומו של הבליץ הנאצי על ערי אנגליה, כתב ג'ורג' אורוול מסה שהוקדשה לדמותה של ארצו כפי שהיא עולה ומתחדדת מתפקודה בשעת חירום. "ברגע זה, לאחר שנה של מלחמה, נמכרים בראש חוצות כמעט באין מפריע עיתונים ועלונים המחרפים את הממשלה, הקושרים כתרים לאויב והקוראים לכניעה", כתב אורוול ("אנגליה, אנגליה שלך", מתוך "מדוע אני כותב", עם-עובד, 1984. תרגום: אפרים ברוידא).

הפצתם של אותם עיתונים, כתב בהמשך, אינה נמנעת, "וזאת לאו דווקא משום הידור חופש הדיבור, אלא בעיקר מתוך התחושה הפשוטה כי דברים אלו אין להם חשיבות. אין כל סכנה שעיתון כ'פיס ניוז' ('חדשות השלום') יימכר, משום שבטוח הוא הדבר כי תשעים וחמישה אחוז מן האוכלוסייה לא ירצו לקרוא בו לעולם".

לפי אורוול, החופש שניתן לאנגלים למתוח ביקורת על הממשלה בזמן מלחמה, עד כדי תמיכה מוצהרת בנצחונו של האויב, מעיד על חוסנה של הדמוקרטיה האנגלית ומחזק את מסקנתו שלפיה אם לא תוחרב המדינה בתום המלחמה, מבחינה חברתית סופה דווקא לצאת ממנה מחוזקת.

לדעת אורוול, יש מקום לקשור בין יושרה עיתונאית לתפוצתה של שחיתות ציבורית. "העיתונות הבריטית – ישרה היא או לא ישרה? בימים כתקנם היא בלתי ישרה עד מאוד. כל העיתונים החשובים מתפרנסים מן המודעות, והמפרסמים מקיימים צנזורה עקיפה על החדשות. אף על פי כן, אני מניח שאין עיתון אחד באנגליה הניתן להיקנות בשוחד ממון של ממש", כתב אורוול, שמצא לנכון להבדיל בין העיתונות האנגלית לזו של הרפובליקה השלישית בצרפת, שבה "היו כמעט כל העיתונים ניתנים להיקנות בכסף כליטראות של גבינה".

בישראל של היום, בניגוד לאנגליה של מלחמת העולם השנייה כפי שתוארה על-ידי הסופר והעיתונאי אורוול, דווקא יש עיתונים שאת תוכנם ניתן לקנות בכסף. במקרה של אחד מהם, "ישראל היום", הכסף הרב המושקע בו מאפשר להפיצו לקוראים ללא תשלום, לשם שמים. במקרה או שלא במקרה, זהו כיום גם העיתון שבו קוראים באופן קבוע להשתקת עובדות ודעות שאינן עולות בקנה אחד עם תפיסת העולם של המו"ל וסביבתו הפוליטית.

"זעם על השתלחותו של גדעון לוי בטייסי חיל האוויר", מודיעה כותרתה של ידיעה המתפרסמת היום ב"ישראל היום". לוי, העיתונאי הוותיק של "הארץ", פירסם אתמול מאמר שבו הטיל ספק במוסריותם של טייסי צה"ל בעקבות ההרג רחב ההיקף של פלסטינים שלא לקחו חלק בלחימה ברצועת עזה. בסופו של המאמר קרא לוי לטייסים לעשות כמו שעשו אחדים מעמיתיהם לפני כמה שנים, ולסרב פקודה.

בניגוד לקביעה המובאת בכתבתם של ערן סויסה ודן לביא ב"ישראל היום", לוי לא "השתלח" בטייסים. הוא כתב מאמר דעה שבו ציין עובדות, הביע עליהן את דעתו וקרא לטייסים לאמץ אותה. כדי להמחיש מדוע מדובר לשיטתם בדברי בלע, נתלים כתבי "ישראל היום" בביקורת שמתחו על לוי תת-אלוף במילואים, יחצן מפורסם ו"עובר אורח שנעמד לידו ומתח עליו ביקורת". "גם ברשתות החברתיות יצאו המונים נגד לוי", מציינים סויסה ולביא.

השורש ש.ל.ח צץ שוב במאמר בלתי חתום המתפרסם בראש העמוד, המוקדש גם הוא לקריאה להשתקת עיתונאי. המאמר, שעליו חתום "סרן י', טייס בחיל האוויר", נפתח בתשבחות לעיתונאים הישראלים. "הם הפיקחים, הנבונים, המחוספסים והשנונים שבאנשים. הם נמצאים אצלנו בסלון בכל בוקר ובכל ערב. בין הדפים עמוסי המידע או על מרקע הטלוויזיה. אלו שניחנו בחוש צדק מפותח, שווים בפה ובלב, שחייהם הם עדות להגינות ולכנות", כותב הטייס האנונימי.

"הם מבינים בכל בעיה שעולה על סדר היום, שואלים את השאלות שאנו מפחדים לשאול ונאבקים כדי שהאמת תצא אל האור. כשאנחנו בסלון החם הם בחוץ בגשם, כשאנחנו במקלט הם בשטח. לעיתונאים שלנו יש את הקול הכי חזק, ואת עמוד השדרה הכי הכי חזק. הם משופשפים וחכמים, תמיד שם בשבילנו, כדי להגן ולשמור על הדמוקרטיה".

אחרי הסופרלטיבים בא הפטיש. "אחד מאותם עיתונאים השתמש בכוח שניתן לו ברוע, בטמטום ובאכזריות. ממקומו הרם הוא ראה רק נקודות שחורות מתרוצצות על מרקע המחשב הלבן. כותב ומכתיב מהי האמת ומהו השקר, ובאצבעותיו מנהל משפט ראווה נגד טייסי חיל האוויר. ופוף! פסק דין! מלה משתלחת בזו הבאה אחריה, ועוד כמה עשרות הקשות על קלידי המחשב הישנים, וכבר יהיה אפשר לצאת הביתה מוקדם אל האשה ואולי להספיק לראות איזה סרט נחמד. עיתונות ישרה ותמימה, העיתונות המוסרית בעולם".

ניכר במאמרו של הטייס האלמוני כי הוא חושל ביד דוברותית מיומנת. חרף ההתייחסות למושגים כמו "אמת" ו"שקר", הכותב, או הגורם שסייע לו בכתיבה, מתמקד בהלך החשיבה שייחס גדעון לוי לטייסים – ולא בנימוקים מפורטים שיכשירו את ביצוע המעשים המיוחסים להם. המעשים הללו מוזכרים במאמר האנונימי ככורח שאין סיבה להטיל ספק בחיוניותו. על-פי הכותב, הטייסים אמנם הורגים חפים מפשע, אך הם רואים במו עיניהם את הגופות ואת ההרס שזרעו, וגם הם חשים עצובים, אם כי זוכרים תמיד שהדברים נעשים למען בטחון ישראל.

מאמר נוסף בגנות גדעון לוי מתפרסם במדור הדעות של "ישראל היום". גם עליו חתום איש צבא: האלוף (במיל') רן גורן, סגן מפקד חיל האוויר לשעבר. גורן בוטה יותר מעמיתו האנונימי. לפי גורן, לוי ביצע "מעשה נתעב מאין כמוהו", מעשה שהוא "מניפולציה צינית" הכרוכה ב"הכפשה ארסית" של הטייסים. בהמשך המאמר מייחס גורן ללוי רצון לראות את חיילי צה"ל "מקיזים מעט מדמם הכחול" ומתים, באופן שייצור איזון בין האבידות בצד הפלסטיני לאבידות בצד הישראלי. לטענת האלוף במיל', גדעון לוי מסכן את הדמוקרטיה.

דן מרגלית, במאמרו שהוזכר כאן קודם לכן, טוען בפני קוראיו כי "ישראל היא דמוקרטיה עם תוקעי סכינים בגבה מבית". לדבריו, זהו אחד ההבדלים בין הממשל בישראל ושלטון חמאס ברצועת עזה.

הגרמנים

את המאמר שכתב לפני למעלה מ-70 שנה מסיים ג'ורג' אורוול בתחזית שלפיה המהלומות הקשות שספגה אנגליה, אם לא יביאו לכליונה, יסייעו בריסוק המעמדות ויהפכו אותה למדינה שוויונית יותר. ובינתיים, בישראל, נראה שמבצע צבאי בהיקף מוגבל, שנוהל בפועל אך מעט יותר משבוע, צפוי דווקא לתרום לקיבוע מצבם הכלכלי של רוב האזרחים.

אחרי כמה ימים שבהם הובאו בעיתוני הכלכלה נתונים על העלות המשוערת של המבצע הצבאי למדינה ולמשק, דעיכתה המסתמנת של המערכה מסמנת את תחילתה של מערכה נוספת – הדיונים על תקציב המדינה, שעם או בלי מלחמה נפתחים באופן מסורתי בחודשי הקיץ.

"גם התקציב יורט", קובע יהודה שרוני במאמר המתפרסם במדור הדעות של "מעריב". "נצחון האג'נדה הבטחונית על פני כל סדר יום חלופי מזכיר מה שפרשני הספורט נהגו לומר על המשחקים נגד גרמניה: משחקים 90 דקות [...] ובסוף הגרמנים תמיד מנצחים", כותב שרוני. "גם כללי המשחק בתקציב הביטחון ידועים. התקציב אכן מקוצץ, אבל זה נשאר על הנייר. בסוף הדרך מערכת הביטחון מסיימת את השנה תמיד, אבל תמיד, עם תקציב גבוה ממה שאושר בתחילתה".

הפרשן הכלכלי של "מעריב" מעריך כי תקציב הביטחון לשנת 2015 יגדל פי ארבעה מהתוספת שהובטחה למשרד הביטחון לפני מבצע "צוק איתן". "עוד לפני המבצע מערכת הביטחון היתה צפויה לקבל תוספת של 2–3 מיליארד שקל, ולפי הערכות, כעת מחפשים מקורות לתוספת של 3–5 מיליארד שקל", מעריך ב"דה-מרקר" הכתב מוטי בסוק.

"לגידול הצפוי בתקציב הביטחון יהיו כנראה השלכות מרחיקות לכת גם על סעיפים אחרים בתקציב, שעד כה נחשבו סגורים", כותב עוד בסוק. "הבעיה היא שאין פוליטיקאי, בוודאי לא שר האוצר יאיר לפיד, המסוגל לאמוד באמת את ההוצאה האמיתית הנדרשת כדי שצה"ל יוכל לעמוד במשימותיו", כותב יהודה שרוני ב"מעריב". צבי זרחיה, "דה-מרקר", מצטט דברים שאמר לפיד אתמול בישיבה של סיעת יש-עתיד. "מבצע 'צוק איתן' אינו מבצע זול, כי אין דבר כזה מבצע צבאי זול", אמר שר האוצר.

עוד בחדשות

פציעתן של שתי ילדות ישראליות מפיצוץ רקטה פלסטינית זוכה להפניית שער רק בשניים מבין ארבעת העיתונים המרכזיים. מצבן של השתיים, עתיל ומראם וואקילי, הוגדר אתמול בינוני וקשה. ב"הארץ" מציינים את פציעתן בכותרת המשנה לראשית. ב"ישראל היום" מקדישים להן הפניה מוארכת באדום בתחתית השער. ב"ידיעות אחרונות" מסוקרת פציעתן בידיעה קצרה המתפרסמת בעמ' 14. ב"מעריב" מוזכרת פציעתן בתוככיה של ידיעת כל-בו על אירועי אתמול, ללא אזכור כלשהו בכותרות.

כל העיתונים מדווחים על פרטים מחקירת רצח הנער הירושלמי מוחמד אבו-חדיר, שהותרו אתמול לפרסום. "החשודים ברצח מוחמד אבו-חדיר תיכננו את המעשה מראש ורכשו בנזין ואזיקונים", מדווח ניר חסון ב"הארץ", העיתון היחיד לצד "מקור ראשון" שמקדיש להתפתחות שטח בעמוד השער שלו.

העיתון המקדיש למידע זה את הידיעה הקצרה ביותר הוא "ישראל היום". עיתון זה הוא גם היחיד שבו מודגש בכותרת המשנה של הידיעה (איציק סבן, נצחיה יעקב ולילך שובל) כי אחד החשודים הוא "בעל עבר פסיכיאטרי".

כל העיתונים מדווחים גם על כניסתה לכלא של שולה זקן, יד ימינו לשעבר של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. זקן תרצה, לכל היותר, 11 חודשי מאסר בלבד, וזאת משום שהסכימה להעיד נגד אולמרט ולסייע בהרשעתו בשורה של עבירות מתחום השחיתות.

בכל העיתונים מודגש, גם בפעם המי-יודע-כמה שמוזכר בהם השם "שולה זקן" בהקשרים פליליים, הקשר המיוחד שהיה למנהלת הלשכה המושחתת עם פטרונה אהוד אולמרט. רק ב"ידיעות אחרונות" נדחקת המלה "אולמרט" אל מעבה הידיעה, בתוך הקשר העושה חסד עם ראש הממשלה לשעבר, שנראה כי גם בשעותיו הקשות ביותר יש בעיתון הנמכר במדינה מישהו שחושב על טובתו.

כמה מלים על יועז הנדל

יועז הנדל, מהפובליציסטים הבולטים של "ידיעות אחרונות" בתקופה האחרונה, חתום גם הבוקר על מאמר דעה הנראה כמו טיוטה של נאום פוליטי, או אולי פוסט בפייסבוק של אדם המבקש לרוץ לכנסת בשורותיה של מפלגה הממותגת כמפלגת מרכז. הנדל, ראש מערך ההסברה במשרד ראש הממשלה לשעבר וכיום יו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית, סבור ש"כל המלחמות מסתיימות באופן זהה – בזירה התודעתית".

"לפעמים נדמה שיותר משצה"ל רוצה לפגוע, הוא רוצה להימנע מפגיעות – בחפים מפשע", כותב הנדל. "אפשר לראות בכך חולשה בזמן מלחמה, אבל אפשר לראות בדילמות האלה ביטוי למוסר הלחימה הגבוה שמונחל פה ולראייה מדינית מפוכחת". לשם המחשת המסר המציא הנדל פרדוקס, המוצג כאקסיומה ומשכך אינו דורש נימוק או הסבר כלשהו. זהו גם החלק שבחרו עורכי העיתון להבליט על השער: "הפרדוקס הכי גדול שקיים כאן", כותב בעל הטור, "הוא העובדה שככל שנמנעים מפגיעה במטרות בתוך אוכלוסייה אזרחית, כך המבצע מתארך וגובה עוד חיים של חפים מפשע".

גם אם שמים בצד את המכבסה העובדתית שמאפשרת להנדל לטעון שהצבא הישראלי ממעט בתקיפת מטרות "אזרחיות" (מונח המטשטש במעט את העובדה שמטרות אזרחיות הן למעשה בתי-מגורים ומוסדות ציבור), לא ברור כיצד הגיע למסקנה שלפיה אותו ריסון לכאורה מוביל בסופו של דבר לגביית חייהם של חפים מפשע. אם צה"ל אכן נמנע מפגיעה במטרות בתוך אוכלוסייה אזרחית, כנטען במאמר, איך בדיוק ייתכן שהמשך הלחימה יביא להמתתם של כל אותם חפים מפשע נוספים, כפי שמתריע הנדל? ייתכן שהכותב מכוון לטיעון שלפיו אם תונחת מכה קטלנית על אזרחי עזה, היא תביא לסיום מהיר יותר של המבצע כך שבסכום הכולל ייהרגו פחות אזרחים. אלא שהנדל נמנע מלפרט משוואה אכזרית כזו בטורו.

כמו בטורים קודמים שפירסם הנדל בתקופה האחרונה, הטור הנוכחי ספוג במאמץ לאזן בין גרסה אישית של גאווה ופטריוטיות ישראלית לבין הרצון הקבוע לשמור על תדמית נקייה ויחסים סבירים עם העולם שבחוץ. הדרך הקלה לעשות זאת היא לאמץ מנהג של פוליטיקאים: לשמור על עמימות אידיאולוגית, ולמקד את הביקורת באלה המזוהים כקיצונים – באשר הם.

הנה כך מנתח הנדל את האתגרים שמציב הפרדוקס שהמציא לשם הדיון: "בשוליים של הפוליטיקה הישראלית נשמעים היום פתרונות תוקפניים ותבוסתניים לבעיה. המסר שלהם שונה, התוצר זהה. אלה ואלה מרימים ידיים מהתמודדות עם הטרור. מי שקורא להשטיח את עזה יודע שקריאותיו משולות לטוקבק ברמה נמוכה. זה לא יקרה. מי שתולה את האשם במלחמה בישראל – יודע שהוא מבצע פשע מלחמה נגד המציאות. מי שקורא למשא-ומתן יודע שהוא חולם על ארץ אחרת. שניהם נהנים ממיקרופון נטול אחריות".

האמירה הזאת של הנדל היא אמירה חלולה, הלוקחת עמדות של פוליטיקאים ומקצינה אותן כך שיהפכו לדחליל – שבו ניתן לחבוט בלי לחשוש שיחזיר מהלומה. גם אם מתעלמים מהסימטריה המעוותת שיוצר הכותב בין מי שרוצה (כביכול) לבצע רצח עם ובין מי שדוגל בהידברות, תמים ככל שיהיה ("פשע מלחמה נגד המציאות"!), לא ניתן להתחמק מהתחושה שלמעשה אין כאן עם מי להתפלמס.

כפי שכשפוליטיקאים נציים הקוראים "לשטח את עזה" אינם באמת מבקשים לנפק לצה"ל פקודה שתכליתה השמדה כוללת של אוכלוסיית הרצועה, כך גם פוליטיקאים יוניים אינם בהכרח מאמינים שמשא-ומתן עם חמאס יביא שקט ארוך טווח או אפילו שלום לדרום. במקום להתווכח על המעשים, הנדל מתווכח על הרטוריקה, וליתר דיוק – בבואה עקומה של רטוריקה. הבחירה הזאת, כאמור, היא זו שמאפשרת לו להפגין שרירים מול דמויות העשויות מקש.

אף שכותב המאמר מוצא לנכון למתוח ביקורת על מה שהוא תופס כעמדותיהם של פוליטיקאים בנוגע לפתרון הדרוש לתסבוכת רצועת עזה, קורא שינסה לסחוט מבין השורות את עמדתו שלו, של הנדל, יישאר עם תאוותו בידו.

את המאמר מסיים הנדל בהבטחה לעתיד טוב יותר עבור המדינה, ואינו מחמיץ הזדמנות להחניף לקהל היעד. "ישראל שאני מכיר", הוא כותב במשפט החותם את הרשימה, "חכמה ונועזת מדי מכדי להיגרר פעם אחר פעם לאותה מלחמה עם ברירות מחדל וסוף מוכר". אם גם אתם רוצים ישראל חכמה ונועזת, ישראל שכולנו אוהבים, שימו "הנ" בקלפי.

עושים לביתם

כמו בעתות של רגיעה, גם בימי מלחמה מחלקת התוכן השיווקי של "ידיעות אחרונות" אינה נחה. גם היום מתפרסם במוסף המגזיני היומי של העיתון, "24 שעות", עמוד הממותג כחלק משיתוף פעולה עם משרד החינוך. בימים האחרונים, בעקבות ההפצצות, בוטלו רבות מהקייטנות שמפעיל משרד החינוך ברחבי הארץ – יוזמה שנויה במחלוקת שקודמה על-ידי השר שי פירון, וזכתה לרוח גבית מצד "ידיעות אחרונות".

היום מסייעים העיתון והכתבת לענייני תוכן שיווקי איריס ליפשיץ-קליגר למזער את הנזקים שגרמה הלחימה למיזם של השר, ומעדכנים את הקוראים על "פעילות הקייטנות הדיגיטליות" של המשרד הממשלתי.

מהי, בעצם, "קייטנה דיגיטלית"? המלל שעליו חתומה כתבת "ידיעות אחרונות" מנוסח בעגה שיווקית עמומה; על כן, לא ממש ניתן להבין מהו בדיוק השירות העומד במרכזו, למרות זכות הדיבור שניתנת למנהלת מחוז במשרד החינוך, שמסבירה כי "זו אמנם קייטנה, אך בהחלט עם תכנים בעלי ערך לימודי-חווייתי עשיר". פרטים נוספים, נכתב בסופה של הפרסומת המילולית, ניתן למצוא באתר משרד החינוך.

המלחמה הבאה

"אחרי שמונה ימים של תקיפות אוויריות בלתי פוסקות בעזה, כאלף שיגורי רקטות ומופע מרהיב של כיפת-ברזל – בצה"ל רואים את הסוף של 'צוק איתן', ומבטיחים: זה רק פרומו למערכה הבאה מול חיזבאללה. [...] בצה"ל אומרים כי המבצע האחרון מהווה קדימון למלחמת לבנון השלישית" (יוסי יהושוע, "ידיעות אחרונות").