בתוכנית הברנז'ה של רדיו תל-אביב, "מייבשים את הבצה", הציגו בשבועות האחרונים את "מעריב" החדש, תחת בעלותו של אלי עזור, כאלטרנטיבה נקייה ל"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". בעוד ששני העיתונים הנפוצים בישראל מוטים מטעמים זרים (בעד ונגד ראש הממשלה, אבל גם מעבר לכך), "מעריב" החדש, וגלגולו הקודם "סופהשבוע", תואר כעיתון נטול אג'נדה, מקצועי גרידא.

זו תדמית מעט מוזרה לכלי תקשורת שבעליו הורה לעיתונאים לא להזכיר חשדות לשחיתות בעברו של המועמד לעיריית ירושלים משה ליאון, אולם לעומת ההטיה הבוטה של שני הטבלואידים האחרים, "מעריב" אכן עשה רושם ענייני יותר.

השבוע, לנוכח מקרה המבחן של מאיר שטרית, נסדקת ל"מעריב" תדמית העיתון המקצועי, נטול ההטיות האישיות.

כפי שציין בתחילת השבוע כתב "דה-מרקר" שוקי שדה, הבעלים החדש של "מעריב", עזור, מקורב למאיר שטרית ולקוח קבוע במשרד הפרסום של רעייתו. כפי שהוסיף אמש מבקר התקשורת של "mako", אביב הורביץ, הלקוח הגדול ביותר במשרד הפרסום הוא דודי ויסמן, ידיד נוסף של שטרית ושותף בכיר בעסקי עזור.

ועוד כתב הורביץ: "מעריב" היה אתמול העיתון היחיד שבו לא אוזכרה בשער הידיעה שפירסם ברוך קרא ערב קודם לכן – העוזרת בבית הזוג שטרית טענה כי חבר-הכנסת הטריד אותה מינית. זאת ועוד: הידיעה שפורסמה על הפרשה בעמודים הפנימיים של "מעריב" היתה קטנה במידה משמעותית לעומת הידיעות בכל יתר העיתונים.

"כל ההחלטות ב'מעריב השבוע' מתקבלות על-פי שיקול הדעת של העורכים", נמסר להורביץ בתגובה מ"מעריב". עיון בעיתוני הבוקר מלמד כי שיקול הדעת של עורכי "מעריב" דומה דמיון מצער לשיקול דעתם של ידידים ומקורבים לחבר-הכנסת שטרית.

בשער "הארץ" מתפרסם תצלום של שטרית, לצד פתיחת טורו הקבוע של יוסי ורטר, המוקדש בין היתר לפרשת המין של השר ("אם שטרית היה מנצח, וזה היה קרוב, יכולנו כולנו להתעורר אתמול בבוקר, ממש כמו בחלום בלהות שחוזר על עצמו, עם נשיא החשוד בהטרדה מינית"). בשער "ידיעות אחרונות" מופיע תצלום של שטרית לצד הכותרת "פרשת העוזרת: 'קלטת ההטרדה' נחשפת". בשער "ישראל היום" מתפרסם הסיקור הביקורתי ביותר. תצלומו של שטרית מופיע מתחת לכותרת "העוזרת לשטרית: 'ניסית לנשק אותי'". בשער "מעריב סופהשבוע", לעומת זאת, שוב אין זכר לפרשת המין שבה מעורב שטרית.

בפנים העיתון המצב אינו טוב יותר. בתחתית עמ' 4 מתפרסמת ידיעה קטנה מאת אבירם זינו ואריק בנדר תחת הכותרת ההגנתית "פרשת שטרית: העוזרת תושאלה בעבר וסירבה לדבר עם השוטרים". כותרת הגג לידיעה הקטנה ב"מעריב" אף היא אינה מתמקדת בעובדות המקרה: "זעם ומבוכה בקרב תומכי ח"כ שטרית לנשיאות".

השוו לכותרות ב"הארץ" ("היועמ"ש מתכוון לפתוח בחקירה נגד ח"כ שטרית בעקבות פיצוי העוזרת"), "ידיעות אחרונות" ("הקלטת המושתקת", "היא התלוננה בפניו שהוא מטריד אותה, הוא אמר שאינו מבין על מה היא מדברת") ו"ישראל היום" ("עוזרת הבית לשעבר לח"כ שטרית: ניסית לנשק אותי").

הידיעה הקצרה של "מעריב" מתחילה בדיווח כי העוזרת טענה בעבר בפני שוטרים שלא נעברו כלפיה עבירות ומסתיימת בהודעתו של שטרית כי מעשיו "נקיים כשלג". באמצע בקושי אפשר למצוא אזכור רפה לטענה כי הטריד מינית.

עדות נוספת לרגישות המיוחדת כלפי שטרית בעיתונו של עזור אפשר למצוא בטורו של העיתונאי הבכיר בעיתון, בן כספית. כספית אינו מקדיש מקום נרחב לניתוח הפרשה. הוא מזכיר כי חברי-הכנסת איתן כבל ובוז'י הרצוג שאלו את שטרית קודם שהחליטו אם לתמוך בו כמועמד לנשיאות אם יש אמת בשמועות שתקף מינית את העוזרת, ושטרית הכחיש מכל וכל. "אנחנו לא רוצים להסתבך פעם נוספת", הם אמרו לו, והוא, לפי כספית, אמר להם שלא יסתבכו. "בסוף הוא צדק", מוסיף כספית בסוגריים, "הם לא הסתבכו, בזכות זה שהוא לא נבחר". אכן, סופו של הצדק לנצח.

בהמשך הטור מזכיר כספית את התחושות שחש ח"כ כבל "כשערוץ 10 פירסם את פרטי ההסכם בין משפחת שטרית לעוזרת הבית", בלי לציין מה הם פרטי ההסכם. דומה כי הביקורת של כספית על שטרית נוגעת רק לעובדה שבין סיבוב ההצבעה הראשון לשני הלך להתראיין במקום לגייס קולות כמו ריבלין (כספית מזכיר בהקשר זה כי היועץ שלו, ניר חפץ, שהוא גם היועץ של שרה נתניהו, נגרר אחריו). לקראת סיום טורו מקדיש כספית עוד כמה מלים לשטרית: "החמצה פוליטית אדירה. איש אמיץ, נבון, רהוט וברוך כשרונות".

ב"הארץ" ממליץ יוסי ורטר לתומכי שטרית מקרב "מחנה השלום" שבכנסת להתפלל "הגומל" "כמחווה לחרדים שברובם הגורף הלכו עם ריבלין בסיבוב השני, והצילו אותם, השמאלנים, מעצמם". עורכי "מעריב" הבכירים מוזמנים להצטרף לתפילה. לו היה שטרית נבחר לנשיא, הם היו נאלצים להתמודד ערב-ערב עם דילמות קשות, להכריע בין נאמנות לבעלי העיתון ומקורביו לבין נאמנות לערכי המקצוע. בחירתו של רובי ריבלין לנשיאות צפויה להשאיר את שטרית בעתיד הנראה לעין בשולי הזירה הפוליטית, ותאפשר ל"מעריב" להמשיך להיראות כעיתון מקצועי (בהשוואה ל"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות").

בעד היהודים

דן מרגלית מצטט בפתח טורו הקבוע שבמוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" את הנשיא הנבחר רובי ריבלין, שפנה פעם לח"כ ימני והרביץ בו את תורתו של זאב ז'בוטינסקי: "אנו לוחמים בעד היהודים", אמר לו, "אבל איננו רודפים את הערבים".

"הכל הותווה כבר במרחב המשתרע בין 'קיר הברזל' לז'בוטינסקי לבין שירו, 'שם ירווה לו משפע ואושר/ בן ערב, בן נצרת ובני'", מוסיף מרגלית, "גם במנשר הייחודי על עליונות שלטון החוק, שנכתב בידי מנחם בגין ב-1951, והוא כמו תשובה ניצחת לכל המבקשים לפורר את בג"ץ בבואו לדון בעניינים שבין יהודי לבין ערבי".

מלים יפות, אך ריקות מתוכן. העיתון שבו כותב מרגלית יכול להוסיף לרשימת העקרונות שלו, לצד "לזכור שאנחנו ישראלים", את "אנו לוחמים בעד היהודים, אבל איננו רודפים את הערבים", לא יהיה בכך כדי לשנות את העובדה כי "ישראל היום" זוכר ומזכיר דרך קבע לקוראיו כי רק היהודים במדינת ישראל הם ישראלים אמיתיים.

הבוקר שוב מפרסם "ישראל היום" סקר אפרטהייד, כלומר סקר דעת קהל שלוקח בחשבון את דעתם של יהודים בלבד, ללא ערבים/נוצרים/מוסלמים, על אף שאלה הם כחמישית מאוכלוסיית אזרחי המדינה. גם הבוקר מטעה "ישראל היום" את קוראיו לחשוב שמדובר בסקר שנערך בקרב "הציבור" ולא "הציבור היהודי", כאילו אין הבדל בין השניים.

"80% מהציבור: טוב שנחשפו פרטים על המועמדים לנשיאות" היא אחת הכותרות שמופיעות הבוקר בעיתון. האם קוראי "ישראל היום" חושבים ש-80% מהציבור הם 80% מהציבור הישראלי כולו או שהם מודעים לכך שמדובר ב-80% מהציבור היהודי בישראל, שהם עצמם רק 80% מציבור אזרחי המדינה?

בהמשך העיתון מתפרסמים ממצאי הסקר בנוגע לשאלה אחרת: "לגבי אופן בחירת הנשיא, האם אתה חושב שיש להעביר את זכות בחירת הנשיא לציבור? חושב שיש להשאיר אותה בידי חברי-הכנסת? או שאין לך דעה?". שאלה זו מדגימה את הסכנה בפרסום קבוע של סקרי דעת קהל המדירים פלחי אוכלוסייה שלמים, פלחי אוכלוסייה שבמדינה דמוקרטית אמורים להיות בעלי זכות בחירה והבעת דעה. מיהו "הציבור" במקרה זה, שאליו יש להעביר או אין להעביר את זכות בחירת הנשיא? הציבור על-פי "ישראל היום", כלומר יהודים דוברי עברית בני 18 ומעלה? או הציבור על-פי חוק הבחירות, כלומר אזרחי המדינה, דוברי כל השפות, בני 18 ומעלה?

בהקשר זה אפשר להוסיף כי כל סקרי האפרטהייד שמפרסם "ישראל היום" שבוע אחר שבוע נראים כאילו נועדו להכין את הציבור ליום שבו יפרסם העיתון סקר אחד מכריע. השאלה המרכזית בו תהיה: "למי יש לאפשר להשתתף במשאל העם על עתיד השליטה של ישראל ביהודה ושומרון? ליהודים בלבד? ליהודים וערבים? או שאין לך דעה?".

ירחם ד' ויחוס

שלושת הטבלואידים מקדישים את הכותרות הראשיות שלהם להמשך סיקור מקרה פלילי – אב שרצח את שני ילדיו.

מאמר המערכת של "המודיע" נפתח במלים הבאות: "'אתם לא עיתון', אמר לנו השבוע איש תקשורת בכיר, 'אבל אני מקנא בכם', הוא הוסיף ואמר. 'אתם בעצם לא מדווחים על מה שקורה במדינה, מאחר שעל מה שקורה במדינה אסור לכם לדווח'. ואכן רוח רעה עוברת על מדינת ישראל בכל מה שקשור ונוגע לאלימות גואה ופושה. כמי שאמונים על 'הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו', הרי שבעמודי החדשות של 'המודיע' אין דיווחים על הכרוניקה הפלילית, אולם ירחם ד' ויחוס – הדברים הגיעו לממדים מפלצתיים, עד כדי נטילת נפשות".

יש גם דרך ביניים, בין התעלמות כליל מהכרוניקה הפלילית לבין הקדשת כותרות ראשיות ועמודים ראשונים לנבירה בפרטי הפרטים של הטרגדיות הרצחניות: סיקור פלילים מתון, מאופק, יבש.

חגרו את החגורות

"הארץ" ו"מקור ראשון" (וכן גם העיתונים החרדיים) מעלים לכותרת הראשית התפתחויות בעיראק. "המיליציה האסלאמית והכורדים משתלטים על עיראק המתפרקת", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "ממשלת עיראק לאובמה: הצילו אותנו", נכתב בזו של "מקור ראשון".

לפי הידיעה המרכזית ב"הארץ", מורדי המיליציה הסונית בעיראק, המכונים "המדינה האסלאמית של עיראק וסוריה" (דאע"ש), הולכים ומשתלטים על אזורים נרחבים בצפון-מערב המדינה. אתמול נטשו כוחות צבא עיראק את עיר הנפט כירכוכ, וזו עברה לשליטת "כוחות הביטחון של מחוז כורדיסטן העצמאי". אנשי דאע"ש הכריזו כי בקרוב יצעדו לעבר בגדאד. "חגרו את החגורות שלכם והתכוננו", מצוטט דובר הארגון, שפנה לתושבי העיר.

בפנים העיתון כותב ג'קי חורי על דמותו של מנהיג דאע"ש, אבראהים עוואד אבראהים, המוכר כאבו בכר אל-בגדאדי. עמוס הראל מוסיף בטור פרשנות: "המלחמה המשתוללת כעת בצפון ובמרכז עיראק, כשמורדים חמושים של פלג הקשור באל-קאעידה מזנבים ביחידות צבא עיראקיות הנסות מפניהם בבהלה, היא כנראה ההתפתחות האסטרטגית החשובה ביותר במזרח התיכון בחודשים האחרונים". לדבריו, לארה"ב ואיראן אינטרס משותף בהבסת הכוח הסוני.

ב"מקור ראשון" כותב מרדכי קידר: "אחרי שדאע"ש ייפטרו מהממשל בעיראק ובסוריה, הם ימהרו להיאבק גם במזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה, להוציאו להורג ככופר באסלאם ולפרק את ארגון הטרור שלו. ישראל חייבת להיערך לאפשרות שכוחות דאע"ש יתייצבו ללא איום בעורפם אל מול הגולן, ויאיימו על ישראל. מבחינתם הכיבוש חוצה גבולות, ומטרתו המובהקת היא תל-אביב, חיפה ובאר-שבע. מעולם לא היו ישראל וחיזבאללה יחד בצרה קשה כזו".

"לא ברור כלל אם 'עיראק', במובן של צירוף כל מרכיביה, אמנם רוצה להתקיים. ברור עוד פחות אם היא יכולה להתקיים", כותב יואב קרני ב"גלובס". "[...] המערב צריך להחליט מפני מי הוא מתיירא יותר, מפני הסהר השיעי או מפני 'הח'ליפות האסלאמית' של אל-קאעידה. ברור למדי שצבא עיראק לא יוכל לנצח במאבק הזה, בוודאי לא בטווח הנראה לעין. רק התערבות זרה תוכל".

סער

בכל העיתונים כותבים הפרשנים הפוליטיים על מאבקי הכוח שהובילו בסופו של דבר לבחירת רובי ריבלין לנשיא מדינת ישראל.

בן כספית, שבעבר נראה בסרטה של ענת גורן "כל אנשי הקמפיין" מדקלם ברדיו כמעט מלה במלה את מה שגדעון סער אמר לו רגע קודם לכן, מחמיא בטורו שב"מעריב" לגדעון סער על שהוביל את ריבלין להצלחה.

"אם היו פריימריז בליכוד ביום רביעי בבוקר, סער היה מכה את נתניהו מכה קשה. מדובר במגה-פוליטיקאי. מיומן, נחוש, עוצמתי, אמיץ", כותב כספית על סער. "[...] נכון להיום, סער הוא השטן הגדול החדש ברחוב בלפור [...] מי שמחבר את ישי לדרעי וגפני לליצמן, יוכל לחבר שמן למים".

"אין ויכוח שהמנצח הגדול של הבחירות האלה הוא השר גדעון סער", כותבת סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות". "זה לא יהיה מופרך להגיד שביום שלישי נבחר לא רק הנשיא הבא, אלא גם האלטרנטיבה של הליכוד לנתניהו. [...] הנייד של סער הופצץ השבוע בסמסים. אנשים בירכו אותו כאילו ניצח בפריימריז. האם זה אומר שסער החליט להתמודד על ראשות הליכוד? נראה שהוא רחוק מהחלטה. מה שבטוח זה שהוא איבד את הפחד מול נתניהו".

"בניגוד למה שהצטייר בתקשורת ביממות האחרונות, סער לא גמר אומר להתמודד מול נתניהו על ראשות הליכוד", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". "מלכתחילה הוא רק רצה לסייע לרעו הוותיק, רובי, להיבחר לנשיא המדינה העשירי".

"מאז עזיבתו של גיל שפר שב אשל לקרבת האקווריום, ויחד עם שרים בכירים אחרים הוא לוחש על אוזנו של נתניהו שסער עומד להסתער ולכבוש את הליכוד בסערה", כותבת לילך ויסמן ב"גלובס". "מנגד, בליכוד סבורים שסער רק מכין את עצמו להתמודדות עתידית. הדי.אן.איי הליכודי אינו תומך בהדחת מנהיג מכהן, וסער מכיר את המבנה התאי".

"למרות המסרים שהוא מעביר, אפשר להעריך ברמה גבוהה מאוד של ודאות שסער לא יתמודד מול נתניהו", כותב מתי טוכפלד ב"ישראל היום". "גם הוא מבין שיש הבדל בין דיבור המיועד לאוזני הפעילים לבין התבזות בקלפי. [...] אחד מבכירי הליכוד, ודווקא לא מיריביו של סער, אמר השבוע על האפשרות ששר הפנים יתמודד על ראשות הליכוד מול נתניהו כי הסיכויים לכך שואפים לאפס. 'איך אני יודע?', אמר, 'פשוט מאוד. כשנכנסים לחדר סיעת הליכוד רואים את תמונותיהם של ארבעת מנהיגיו: בגין, שמיר, שרון ונתניהו. זהו. 66 שנים וארבעה מנהיגים. בליכוד יש כבוד לראש המפלגה ובוודאי אם מדובר בראש הממשלה. להתמודד מול ראש ממשלה מכהן זו משימה בלתי אפשרית. סער מבין פוליטיקה. לא צריך ללמד אותו את העובדה הפשוטה הזאת'".

ואם כן צריך ללמד אותו, הרי שלשם כך קיים "ישראל היום".

איציק

בתחילת השבוע, נזכיר, יצא כספית ב"מעריב" להגנת דליה איציק, המועמדת המועדפת עליו לנשיאות המדינה. "כשהיתה יו"ר הכנסת, ביטלה איציק את התקנה שהקנתה ליו"רים של הכנסת לשכה, נהג ומזכירה לכל ימי חייהם. היא קבעה שהנוהג הזה יבוטל 'ממנה והלאה', ובכך הפסידה מיליונים", כתב.

מרדכי גילת מזכיר הבוקר ב"ישראל היום" כי בשנת 2007 איציק דווקא התנגדה בתוקף לאימוץ החלטות ועדת בייגה שוחט בעניין הטבות לראשי ממשלה ולנשיאים אחרי פרישתם. "כשזה מה שמכרה איציק לאותו כתב, מה הפלא שבסיפור דירותיה והמימון של הדירה שרכשה במגדל גן-העיר ב-4.5 מיליון שקלים, נשמטה הדירה השלישית שבבעלותה?", תוהה גילת.

כספית אינו חוזר בו הבוקר מתמיכתו באיציק, גם לא בעקבות חשיפת העובדה שהיתה לה דירה נוספת. "מסע הדה-לגיטימציה שנעשה בה היה גס, מכוער ונטול אסמכתאות אמיתיות", הוא כותב הבוקר, ובהמשך מוסיף את הדברים הבאים: "יש לאיציק יותר חברים עניים מאשר עשירים. הרבה יותר".

פואד

מרדכי גילת משתף את קוראי טורו שב"ישראל היום" בשיחת טלפון שקיבל לפני כחצי שנה "מחבר קרוב של השר לשעבר ח"כ בנימין (פואד) בן-אליעזר". החבר רצה לדעת אם גילת מתכנן לפרסם תחקיר על בן-אליעזר, אם יש לו מידע על חשדות במעשים חמורים, וזאת משום שבכוונתו להתמודד על הנשיאות. גילת כותב כי התפלא על הרצון של בן-אליעזר לזכות בתפקיד לנוכח עברו הבעייתי, טען כי אינו ראוי לתפקיד, אבל אמר למטלפן כי אין ברשותו מידע חדש עליו ואינו מכין עליו תחקיר.

"כשהשיחה הזאת התנהלה לא ידעתי על קשריו ההדוקים של בן-אליעזר עם המיליונר מאשדוד אברהם נניקשווילי", מציין גילת, "על מאות אלפי הדולרים שהאחרון העביר אליו לפני שנתיים וחצי, על הצ'ק שהומר בתחנה להמרת כספים, על הכספת בבנק דיסקונט שבה שמר בן-אליעזר כחצי מיליון דולרים, גם לא על קשריו עם הרב יאשיהו פינטו".

בהמשך הטור כותב גילת כי בעקבות פניות מקוראים, שהפנו את תשומת לבו לדירת הפנטהאוז היוקרתית שרכש בן-אליעזר, הזמין את פואד להשיב לשאלה מנין צבר כל-כך הרבה כסף. "פואד בחר לא להשיב", כותב גילת. "המקום שנשמר לו כאן נשאר מיותם. בשבוע שעבר, כשנפתחה החקירה הפלילית נגדו, הבנתי מדוע".

לו היה גילת פועל כעיתונאי חוקר, אפשר שהיה מבין מדוע לא השיב פואד לשאלותיו עוד לפני פתיחת החקירה הפלילית.

בהתאם לנהלים

"נתניהו מודה: קנינו ריהוט לבית בקיסריה על חשבון המדינה", נכתב הבוקר בראש עמ' 6 של "ידיעות אחרונות". הכתבים איתמר אייכנר, אמירה לם וטובה צימוקי מדווחים, בהמשך לדיווח של העיתון אתמול, כי בלשכת ראש הממשלה שינו את גרסתם. "לאחר ששלשום טענו כי מערכת הרהיטים נמצאת במעון הרשמי בירושלים, אתמול פורסמה תגובה חדשה שבה למעשה אישרו כי היא נמצאת בביתם הפרטי בקיסריה", נכתב בכותרת המשנה. בפסקת הפתיחה נכתב כי "לטענתם [משפחת נתניהו] הדבר נעשה לפי הנוהל, והריהוט יוחזר למשרד ראש הממשלה עם סיום הכהונה".

אולם עיון בגוף הידיעה, ובתגובת לשכת ראש הממשלה המצוטטת בה, מעלה כי כתבי "ידיעות אחרונות" הסיקו מסקנות מרחיקות לכת מהתגובה. בפועל, אין בה אישור כי מערכת הריהוט נמצאת בקיסריה. כל שכתוב בתגובה הוא ש"גם אילו נרכשה מערכת ריהוט גן חדשה לשימוש בקיסריה לתקופת כהונת רה"מ, היה הדבר בהתאם לנוהל שאושר על-ידי משרד המשפטים". בהמשך התגובה מצוטט הנוהל, שכולל בין היתר את העיקרון של החזרת פריטים שנרכשו למעון הפרטי אל משרד ראש הממשלה עם תום הכהונה.

בשער "ישראל היום" מופיעה הכותרת "אשכנזי נחקר – ונוני מוזס עוסק ברהיטי-גן". ההפניה מובילה לטור מאת איציק סבן, הטקסט המרכזי שמפרסם "ישראל היום" ביחס לפרשה. סבן, לשעבר כתב ב"ידיעות אחרונות", אינו מהסס להיתלות באילנות גבוהים. בביקורתו על מוזס מצטט סבן את עמיתו לעיתון, גונן גינת.

אשר לטענות עצמן, של שימוש בכספי ציבור לצרכים אישיים, בעיתון מופיעה ידיעה מאת שלמה צזנה ועדנה אדטו תחת הכותרת "לשכת רה"מ: 'הכל נעשה בהתאם לנהלים'". הידיעה ב"ישראל היום", כמו זו ב"ידיעות אחרונות", מצטטת את תגובת לשכת ראש הממשלה, אך נוספו לה המשפטים הבאים: "אמש הבהירו במשרדו של נתניהו כי הריהוט החדש שנרכש נמצא במעון הרשמי של רה"מ בירושלים, ולא בקיסריה כפי שדווח. במשרד הבהירו עוד כי לא חזרו בהם בשום שלב מתגובתם הראשונה בנושא, וכי גם אם ריהוט הגן היה בבית בקיסריה, אין בכך בעיה, אף שזה לא המצב".

כמו התנהלות משפחת נתניהו, גם הדיווח ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" נעשה בהתאם לנהלים. ב"ידיעות אחרונות" הנהלים קובעים כי יש להבליט כל בדל חשד לאי-סדרים אצל נתניהו ורעייתו; ב"ישראל היום", מנגד, הנהלים קובעים כאשר מתברר מידע בלתי מחמיא על ראש הממשלה ורעייתו, יש לדווח עליו בצנעה יחסית, תחת כותרת המדגישה את תגובת לשכת ראש הממשלה ותוך מתיחת ביקורת על האינטרסים הזרים שהובילו לפרסומו מלכתחילה.

נתניהו, ארדן, כסף

בפתח "גלובס" תוהה אלי ציפורי כיצד בנימין נתניהו צבר נכסים בשווי של עשרות מיליוני שקלים לאורך הקריירה שלו, לאור העובדה שהתקופה היחידה שבה לקח פסק זמן מהפוליטיקה היתה בין 1999 ל-2002, אז העניק הרצאות ויעץ לחברת הייטק. "אם תשאלו את מקורביו", כותב ציפורי, "הם יגידו שהוא עשה את המכה הגדולה מהרצאות. אם תשאלו את העיתונאי הכלכלי המקורב אליו [רמז לגיא רולניק], הוא יגיד שנתניהו ידוע כאדם מוכשר באופן קיצוני וכבעל יכולות קריאה והבנה יוצאות דופן [...] דבר אחד אפשר לומר: מהרצאות בלבד כלל לא בטוח שעושים כזה כסף גדול".

בהמשך טורו מקדיש ציפורי תהייה דומה להונו הנאה של שר התקשורת, גלעד ארדן. ארדן, כותב ציפורי, עבד כל חייו בפוליטיקה, למעט תקופה קצרה של פחות משנה כשכיהן כמנכ"ל החברה הכלכלית של התאחדות הקבלנים בישראל. "ארדן ומשפחתו בנו וילה בסביון על מגרש של חצי דונם שרכש בזמנו מאפריקה-ישראל", מוסיף ציפורי. "שווייה של הווילה עומד כיום על כ-7–8 מיליון שקל. הוא גם רכש דירה להשקעה ברמת-אביב ג' בכ-2–2.5 מיליון שקל באמצעות קבוצת רכישה. כמה אנשים שכירים, עם שכר שנע סביב 40 אלף שקל ברוטו, אתם מכירים שהגיעו לרכוש כזה ובגיל צעיר כל-כך?".

"וכאילו במירוץ הזה לנשיאות, בעיסוק בהון וכו' יש משהו שמעיד על התעוררות ישראלית סביב העניינים של כסף וסיאוב ושחיתות שיש בפוליטיקה/במשק הישראלי", כותב יאיר אסולין ב"הארץ". "[...] ואני קורא את החוגגים בפייסבוק או במאמרי הדעה: 'שינוי עומק של החברה הישראלית'. [...] ואני חושב לעצמי שההתלהבות הזאת מסוכנת. למה מסוכנת? הפער בינה לבין המציאות משמעותי.

"כל מי שידבר עם אנשים ברחוב, סתם אנשים, כמעט כל אחד, כל מי שיקשיב לאנשים בבית-הקפה, באוטובוס, יראה ששום שינוי מהותי לא חל בתודעה הישראלית הממוצעת. והרי השינוי שצריך לחול הוא לא ביחס לפוליטיקאים או לשקיפות. צריך שינוי מהותי יותר. שינוי בתודעה הישראלית לכסף, למה שהוא מסמל, למשמעות שלו בעיצוב הדימוי של האדם. וצריך לומר את מה שנכתב פה לא פעם: התודעה הישראלית עדיין מאוהבת בכסף, באפיון שלו, במלה הזאת 'כסף', בביטויים שלה, ברעיון שכסף מעצב את מה שאתה. ברעיון שעל-פי כסף מודדים הכל".

ענייני תקשורת

ב"גלובס" מדווחת לילך ויסמן כי בין סבב ההצבעה הראשון לנשיאות לשני, "כתבות מתא העיתונאיות שחשפו הטרדות מיניות של שרים בעבר שלחו מסרונים לח"כים והתריעו שהצבעה לשטרית עלולה להזכיר את הבחירה בקצב".

"בכיתוב לתמונה שפורסמה אתמול על אירועי הגאווה הושמטו בטעות כמה מלים והניסוח שינה את הכוונה. צר לנו אם מישהו נפגע", נכתב הבוקר בתחתית ידיעה ב"ישראל היום" על מצעד הגאווה הצפוי היום.

עופר אדרת, ביושבו ככתב "הארץ" לענייני משפחת שוקן, מדווח הבוקר כי בית-משפט בגרמניה חייב את הממשלה שם לפצות את משפחת שוקן בסכום של כ-50 מיליון יורו בגין נכסים שהחרימו הנאצים. לפי הדיווח, לנכסים יש כ-40 יורשים.

באופן חריג, גליון "דה-מרקר" הבוקר אינו כולל טור מאת העורך סמי פרץ. "כתבתי טור ולא הייתי מבסוט ממנו אז גנזתי ואין טור מחר. אל תבטלו מנויים", צייץ אתמול.

ליאורה גולדנברג-שטרן מסיימת את מדור הרכילות שלה במוסף "מעריב" בהבהרה: "בתאריך 2.5 פירסמה ליאורה שיחת טלפון עם אדם שהזדהה כאפרים ביבי וטען כי החליף את מני נפתלי כאב הבית במשכנם של שרה ובנימין נתניהו וכי הוא שוקל כביכול להגיש תביעה נגד ראש הממשלה ורעייתו. מלשכת ראש הממשלה הובהר לנו כי אדם בשם זה מעולם לא עבד במעונם ולא השתייך לצוות העובדים שלהם. אנו מצטערים על אי-הדיוק".