ראיון שהעניק לדליה קרפל ב"הארץ", לרגל צאת הכרך הראשון של האוטוביוגרפיה שלו, "אופטימי", נשאל אורי אבנרי בן ה-90 מדוע התיישב לכתוב אוטוביוגרפיה. "אולי זה חוש של סדר, אולי הרצון שלי להשאיר את הדברים מסודרים, שאם איזה דוקטורנט ירצה לחקור את חיי אורי אבנרי בעוד מאה שנה, שתהיה לרשותו העדות שלי על חיי", השיב אבנרי. אז זהו: הסדר והדיוק הם הדברים האחרונים המצויים ב"אופטימי".

כספר קריאה הכתוב בשפה עיתונאית, 566 עמודי הספר הם חומר קריאה מרתק. גם בגילו המופלג לא נס ליחו של אבנרי כפובליציסט גאוני, הוגה דעות מקורי, דעתן אמיץ ובעל חזון הממשיך לשחות נגד הזרם. העיתונאי, שהמציא שפה עיתונאית חדשה, הוא עדיין קוסם הניסוח העיתונאי הכובש, אמן הניתוח והתחזית החברתית, המדינית, הצבאית, ההיסטורית והכלכלית שאיפיינו את כתיבתו מאז ומתמיד.

צברתי יותר שעות אורי אבנרי מכל עיתונאי אחר שעבד במחיצתו. התחלתי לעבוד בשבועון ככתב זוטר בשנת 1955, עוד בחופשת השחרור שלי מצה"ל, ונטשתי את תפקידי כעורך השבועון (תחת אורי אבנרי כעורך ראשי, שהיה אז חבר-כנסת) בסוף שנת 1979 (התפטרתי על רקע התנגדותי להעסקת עובד עם עבר פלילי בעיתון).

כמו רבים מעיתונאי ישראל, כל מה שאני יודע על כתיבה עיתונאית למדתי מאורי אבנרי. גם היום, לאחר 35 שנה שלא היה לי כל קשר עימו, אני עדיין מעריץ אותו. כפובליציסט, עיתונאי, הוגה דעות, אינטלקטואל, אוטודידקט רחב אופקים, בעל ידע עצום במגוון רחב של תחומים. אני עומד גם מאותו צד של המתרס הפוליטי, תומך במאבקיו ומתפעל מכוח התמדתו וממשאביו הנפשיים והפיזיים, המאפשרים לו להילחם בעוצמה כזאת על דעותיו.

הטעויות הרבות בפרטים הן תוצאה של יהירות. אבנרי כל-כך בטוח בעצמו, עד שהוא אינו טורח להקפיד על כלל עיתונאי יסודי ראשוני שלימד אותנו תמיד – לבדוק את העובדות

נהניתי מקריאת "אופטימי", הכתוב כרפורטז'ה על חייו. אך אני מאוכזב מפן אחד – אולי החשוב ביותר – של האוטוביוגרפיה: העובדות. רבות מהעובדות כפי שאורי אבנרי מציגן בספרו פשוט אינן תואמות את המציאות. ואני אומר זאת כמי שהיה עד מקרוב להתרחשויות המתוארות. "השטן (או האלוהים) מצוי בפרטים הקטנים", גורסת אמרה אנגלית עממית. משמעותה, בהקשר העיתונאי, היא היסודיות וההקפדה על הפרטים הקטנים. אבנרי בספרו אינו מקיים מה שהטיף לתלמידיו. הוא טועה, אולי מטעה, ומגלה רשלנות מעוררת תמיהה.

יש בספר טעויות קטנות שהן ביטוי לרשלנות. מערכת "העולם הזה" שכנה ברח' גליקסון 8 בתל-אביב, ולא גליקסון 3. על חברו לנשק ביחידת שועלי-שמשון במלחמת העצמאות כותב אבנרי (עמ' 241 ): "אני זוכר במיוחד את סיפורו של יוסי בנדרסקי", אלא ששמו של מי שהיה השוער המיתולוגי של מכבי תל-אביב הוא אברהם (ואת שם המשפחה עיברת לבנדורי). אבנרי מספר (עמ' 350) על הראיון שערך לטענתו בעצמו (בעוד שבעיתון נכתב כי המראיין היה שלום כהן) עם "זמר האופרה המהולל טיטו טובי". שמו של אותו זמר מהולל היה טיטו גובי.

הטעויות הרבות בפרטים קטנים אלה הן, לעניות דעתי, תוצאת היהירות של אבנרי. הוא כל-כך בטוח בעצמו ובידע שלו, עד שהוא אינו טורח להקפיד על כלל עיתונאי יסודי ראשוני שלימד אותנו תמיד – לבדוק את העובדות. לא היתה לו בעיה לעשות זאת: בארון הספרים בדירתו מצויים כל כרכי גליונות "העולם הזה".

כך "הרג" אבנרי את אביו של אורי דן

בעמ' 409 בספר כותב אבנרי על הצטרפותו של העיתונאי אורי דן ז"ל למערכת "העולם הזה": "אביו של אורי נספה במלחמת העולם (השנייה), כאשר אונייה בריטית עמוסה בחיילים מהארץ טבעה בים התיכון […] לא לקחתי בחשבון שאורי דן, היתום מילדות, היה זקוק לדמות אב ושעם צאתו מתחת לכנפי יחפש אב אחר".

אורי דן היה חבר נעורי הטוב ביותר. שנינו חלקנו אותו ספסל בגימנסיה הרצליה. ביקרתי רבות בבית הוריו ברחוב וולפסון בדרום תל-אביב, שם הכרתי (משנת 1952) את אביו ואת אמו. למרות הבדלי השקפות העולם והעמדות הפוליטיות בינינו, נותרנו חברים בנפש ועמיתים במקצוע עד לפטירתו בשנת 2006. מעולם לא שמעתי ממנו על טביעת אביו במלחמת העולם.

טילפנתי לאלמנתו של אורי דן, ורדה דן. שאלתי אותה: "האם אביו של בעלך טבע בים? האם הוא היה יתום? זה מה שאורי אבנרי כותב בספרו".

ורדה פרצה בצחוק: "אה, שוב אותו סיפור שקרי!".

וזה מה שסיפרה לי: "לאחר מותו של אורי נכתבו עליו הרבה הספדים בעיתונות. כמעט כולם היללו אותו כעיתונאי. רק אורי אבנרי כתב עליו מעין הספד שבו סיפר את הסיפור המוזר על מות אביו. אבא של אורי דווקא האריך ימים והלך לעולמו בשנת 1989. אבל לאבנרי היה חשבון ארוך עם אורי דן. לאחר שנפגש עם ערפאת בביירות במלחמת לבנון הראשונה, כתב עליו אורי דן מאמר ביקורתי, שבו פירסם לראשונה את העובדה שאמו (של אבנרי) נישלה אותו מצוואתה ולא הורישה לו דבר, משום שהעדיף לנסוע לביירות ולפגוש את ערפאת מאשר לבקר אותה במוסד שבו אושפזה.

"לאחר מותו של אורי פרע אבנרי את החשבון איתו ופירסם את שקר טביעת אביו. כמה חברים צילצלו אליו והעמידו אותו על טעותו. גם בננו, אורון, כתב לו מכתב שבו גולל את האמת על מות סבו וביקש מאבנרי לתקן את מה שכתב ולהתנצל. אבנרי לא עשה זאת מעולם, והנה עכשיו הוא חוזר על השקר הנבזי הזה".

אבנרי לא הסתפק בהמצאת הסיפור על טביעת אביו של אורי דן. הוא נוקם בו בחילול זכרו ובגימוד דמותו המקצועית: "בן-טיפוחים שלי הפך לימני קיצוני, אויב כמעט פתולוגי לכל דבר שאני מייצג. גרוע יותר: הכתב הפלילי המעולה הפך לפרשן פוליטי גרוע, בעל השקפה ימנית פרימיטיבית" (עמ' 410).

אורי דן לא היה כתב פלילי, אלא כתב ופרשן צבאי במשך עשרות שנים, מהמעולים בכתבים הצבאיים שהיו לעיתונות הישראלית. דן היה גם מחברם של ספרים רבים על פרשות צבאיות ובטחוניות במדינת ישראל. הוא זכה להערכה ותהילה גם בעיתונות הבינלאומית, כשבמשך שנים היה הכתב הישראלי של שבועון החדשות הגרמני הנודע "שטרן" ושל העיתון הניו-יורקי הנפוץ "ניו-יורק פוסט". לאחר מותו התפרסם עליו בעיתון הניו-יורקי הספד שהיה מלא שבחים מקצועיים, שרק עיתונאים מעטים זוכים לשכמותם לאחר מותם.

ההלם שלא היה ולא נברא

בואו נבדוק עובדה קטנה אחת, חסרת חשיבות לכאורה, המתפרסמת ב"אופטימי".
אבנרי מספר (עמ' 348–349) כי בגלל החשיבות הרבה שייחס לצילום העיתונאי בשבועון, הוא ראה בצלם פאול גולדמן את המועמד המושלם לתפקיד צלם המערכת. גולדמן היה צלם נציג "לייף" בארץ, צלם עיתון "הארץ" ונחשב לאחד מגדולי הצלמים של התקופה.

"הכל היה מוכן [...] למחרת היום היינו צריכים להתחיל בעבודה", כותב אבנרי, "ואז צילצל הטלפון בחדרי [...] על הקו היה פאול גולדמן. בקול מתנצל הוא הודיע לי שהתחרט על כל העניין והחליט לפרוש מההרפתקה שלנו. הוא זקן מדי, כך אמר, מכדי להסתכן בהרפתקאות [...] הייתי מוכה הלם. הייתה לי הרגשה שהעולם מתמוטט סביבי [...] בפעם הראשונה והאחרונה בחיי עלו בדעתי מחשבות על התאבדות".

אותו הלם נוראי לא פג כנראה עד שעת כתיבת הספר. אבנרי שכח לספר שאת התצלומים לכתבה המצולמת שהופיעה בגיליון הראשון של "העולם הזה" בעריכתו צילם פאול גולדמן. זו היתה כתבה על טביעת האונייה הישראלית מסדה. גולדמן אף הוכה ברחוב כשניסה לצלם את ניצולי האונייה.

אבנרי שכח גם לספר לקוראי ספרו שאותו פאול גולדמן היה צלם המערכת הראשי של "העולם הזה" במשך כשלוש שנים, מאפריל 1952.

מי קנה את "חוות השקמים"

לאורך כל הספר משתדל אבנרי לגמד ולהמעיט מדמותם של אישים שהכיר. כך, למשל, על סטף ורטהיימר הוא כותב שהיה בתחילת דרכו (עמ' 483) "בעלים של בית-מלאכה לא גדול לחיתוך מתכת בנהריה". זה נכון, אבל… בית-המלאכה לא היה לחיתוך מתכת, אלא ליצירת כלים ומכונות חדשניות לחיתוך מתכת. יחי ההבדל הקטן. אבל השטן מצוי בפרטים הקטנים האלה.

באותה מידה של נחרצות יהירה אך חסרת ביסוס קובע אבנרי בעמ' 470 כי "המולטי-מיליונר היורד משולם ריקליס קנה לאריק שרון את החווה שלו". אני יודע מידיעה אישית כי קביעה זו, אם להגדיר זאת בעדינות, אינה מתיישבת עם העובדות. אילו רק טרח לבדוק אותן היה מתברר לאבנרי ששרון, שביקש לרכוש חווה חקלאית לקראת שחרורו מצה"ל ביולי 1973, ניהל בשנת 1972 משא-ומתן על רכישת "חוות השקמים" בנגב, ממזרח לעיירה שדרות. החווה הנטושה והמוזנחת היתה אז בבעלותו של יהודי אוסטרלי שדרש תמורתה 600 אלף דולר, שלא היו בידי משפחת שרון.

ראש עיריית רמת-גן דאז, אברהם קריניצי, הכיר לאריק את המולטי-מיליונר משולם ריקליס, שהתנדב בשמחה להלוות – לא להעניק כמתנה – לאריק 200 אלף דולר, שאותם פרע אריק במרוצת השנים עד הפרוטה האחרונה. את 400 אלף הדולרים האחרים קיבל אריק כהלוואה מסניף הבנק הישראלי של הבנק האמריקאי אקסצ'יינג' נשיונל בנק אוף שיקאגו, שהיה בבעלותו של איש העסקים האמריקאי-יהודי סם זקס, שהעריץ את שרון. גם את ההלוואה הזאת פרע שרון עד הסנט האחרון.

כל העובדות על נסיבות רכישת החווה ידועות לי מן הקשר שהיה לי עם אריק שרון ועם רעייתו. ככתב צבאי של "העולם הזה" מאז 1967 הכרתי את שרון כאלוף בצה"ל. ב-1973, לאחר שפרש מצה"ל והחל בפעילות פוליטית שהובילה להקמת הליכוד, הפכתי לבן-בית בביתו בשיכון קציני צה"ל בבאר-שבע.

וזה היה הרקע להיכרות: מדי שנה נהג "העולם הזה" לבחור, לקראת גליון ראש השנה, את "איש השנה" – האיש שהשפיע ביותר על אירועי השנה שחלפה. בדרך כלל נכתבה כתבת "איש השנה" בידי אבנרי, שהיה מסתגר למשך כמה שבועות לכתיבת מסה עיתונאית ארוכה ומבריקה על האיש שבחרנו בו לאיש השנה, תוך סקירה וניתוח מעמיקים של אירועי אותה שנה.

ב-1973 לא היה ספק במי לבחור כאיש השנה. אריק שרון, שחולל מהפך במפה הפוליטית בישראל כשהוביל להקמת הליכוד, זכה בתואר. עלי, ככתב הצבאי של העיתון, הוטל להכין כתבת דיוקן מעמיקה ומצולמת על שרון בהיקף שטרם פורסם עד אז בעיתונות הישראלית. נהגתי לנסוע לבאר-שבע לביתו של שרון, שם אירחו אותי לילי ואריק לראיונות ארוכים. לא היה אפשר שלא להיכבש בקסמו של האיש. הידידות שנרקמה בינינו אז נמשכה גם לאחר פרסום הכתבה. היא הסתיימה ב-1982, לאחר טבח סברה ושתילה בלבנון.

בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, כשאריק גויס שוב לצה"ל ומונה למפקד אוגדה, נהגתי לנסוע כמעט מדי יום במכונית הלארק שלי מתל-אביב לטסה בצפון – מערב חצי האי סיני, שם קבע אריק את מפקדת האוגדה שלו. עוד באותו לילה הייתי חוזר לתל-אביב.

בדרך לטסה נהגתי לעצור בביתם של השרונים בבאר-שבע, שהמשיכו להתגורר בו עד תום בניית ביתם ב"חוות השקמים". לילי היתה נותנת לי גליל נקניק סלמי הונגרי שלם, או מאכל אחר החביב על אריק, ואני הייתי מביאו לבונקר או לקרון המלחמה של אריק בטסה.

פסים שחורים בזיכרון

"העולם הזה" היה העיתון הישראלי הראשון שפירסם תמונות עירום, מעשה נועז שהפך את השבועון למוקצה מחמת מיאוס בעיני רבים. הפעם הראשונה שהעזנו לפרסם תמונת עירום של ישראלית (עם פס שחור על שדיה) היתה בשנת 1958. זה היה אחד הגליונות הנמכרים ביותר בתולדות "העולם הזה".

על אירוע זה כותב אבנרי (עמ' 359 ): "זיוה שפיר (לימים רודן), יפהפייה חיפאית שכיכבה הרבה בעמודים שלנו, הצטלמה בעירום בשביל ירחון זר. הייתי בביקור בארה"ב, בשיחה עם דיפלומטים במרכז האו"ם, כאשר ראיתי את המראה ה'מזעזע': שער 'העולם הזה' ובו זיוה בעירום כאשר חלקיה האינטימיים מכוסים בפסים שחורים. בעמודים הפנימיים נעלמו הפסים: זיוה הופיעה שם בעירום מלא, הכתבה הראשונה מסוג זה בעיתונות העברית".

גם תיאור זה לוקה באי-דיוקים. את השער עם תמונת העירום של זיוה שפיר לא ראה אבנרי לראשונה בבניין האו"ם. הוא היה בין מעצביו במערכת. אני יודע זאת בבטחה, כי אני הוא שהבאתי את התמונות למערכת. באותה שנה הייתי, נוסף לתפקידי האחרים בעיתון, גם מבקר הקולנוע, ועמדתי בקשר עם חברות ההפצה של סרטים זרים. יום אחד טילפן אלי מנהל נציגות מטרו גולדווין מאייר בישראל והזמין אותי למשרדו. שם הראה לי את כתב-העת האמריקאי עם תמונותיה של הישראלית המעורטלת. הוא הציע למכור את הגיליון ל"העולם הזה", אבל בסכום שהיה גדול ממשכורתי החודשית אז.

חזרתי למערכת והעליתי את ההצעה בפני אבנרי. הוא הסכים לשלם את הסכום הנדרש. כך רכשתי את גליון כתב-העת האמריקאי עם התמונות. היה זה אורי אבנרי שהחליט לפרסם אחת מהן בשער העיתון ואת האחרות בתוכו. כך שטענתו של אבנרי שראה את השער והתצלומים רק בבניין האו"ם בניו-יורק היא קצת יותר מהיתממות.

איך נולדה "רחל המרחלת"

תקצר היריעה מלהרחיב ולפרט את כל הטעויות והשגיאות העובדתיות המופיעות בספר, במודע או שלא במודע. אתייחס עוד רק למעטות מהן הקשורות אלי. כך, למשל, כותב אבנרי (עמ' 361 ) על מדור הרכילות "רחל המרחלת", שהיה הראשון בעיתונות הישראלית (אם לא למנות את "עיתון מיוחד", שקדם ל"העולם הזה"): "זמן קצר אחרי הופעת 'השער האחורי' נולד גם המדור 'רחל המרחלת'. הכותבת הראשונה של המדור היתה אשתו של מתימטיקאי שהיתה שכנה שלי והצטיינה בהומור מיוחד. אחריה באה שולה תבור, אשתו של הכתב הראשי שלנו, אלי תבור".

לא דובים ולא יער. המדור, ששמו האמיתי היה תחילה "רחל מרחלת על כל העולם", החל להופיע במרץ 1960. כתבה אותו סילבי קשת. קשת, שהחלה את דרכה בעיתון בתחילת שנות ה-50 כמגיהה, הפכה לעורכת דפוס ולאחר מכן התקדמה למעמד של עורכת שכתוב, קיבלה אז לכתיבה ועריכה גם מדור התכתבות למציאת בני זוג, שנשא את השם "מכתבים לרותי". במרוצת הזמן היא החלה לשלב בתוכו גם מדור רכילות קטן בשם "ציפור קטנה לחשה לי…", שעסק בעיקרו ברכילות על כוכבי קולנוע וידוענים מהעולם הרחב. החומר תורגם לרוב מעיתוני רכילות זרים, אמריקאיים וצרפתיים.

שם התגלה כשרון הכתיבה הייחודי, השנון והמבריק של סילבי קשת. היא החלה לשלב במדור גם קטעים עיתונאיים כתובים באותו כישרון ייחודי, שלימים מצא את מקומו במדור "חץ מסילבי קשת" ב"ידיעות אחרונות".

המדור "רחל המרחלת" הומצא עבור סילבי קשת. המדורים הראשונים עסקו ברכילות על אישים כמו המלך חוסיין, השאה הפרסי, מריה קאלאס, הנסיכה מרגרט, אינגריד ברגמן ואגא חאן. מובן שהעיסוק בהם לא עיניין איש מקוראינו. המדור נסגר, וחודש לאחר שסילבי עזבה את המערכת באפריל 1961.

בשנים הראשונות הוא לא נכתב בידי אדם אחד. כל חברי המערכת תרמו לו קטעים. ערכו אותו אנשים שונים, ביניהם אותה שכנה של אבנרי, תמר מרוז, וגם איציק תוראל, בעל גלריה לאמנות שהיגר לימים לפולין והפך לאיש עסקים מצליח בוורשה. שולה תבור החלה לתרום חומר למדור רק מאמצע שנות ה-60. אבנרי היה יכול לאמת את העובדות באמצעות כרכי "העולם הזה" שבדירתו. הוא פשוט סמך שוב על זכרונו שתיעתע בו.

פרשת החטיפה שלי

בנובמבר 1957 נחטפתי בידי אלמונים בדרום תל-אביב. הוחזקתי במשך 22 שעות ונחקרתי, בעיקר על סדרי העבודה במערכת "העולם הזה" ועל השתתפותי בפגישות קבוצת "הפעולה השמית", שדגלה בהשתלבות במרחב השמי. נוסף לאבנרי ושלום כהן השתתפו בפגישות הללו נתן ילין-מור, מפקד הלח"י לשעבר, ואהרונצ'יק כהן, מזרחן פעיל מפ"ם משער-העמקים, שכעבור שנה נעצר באשמת מגע עם סוכן סובייטי ונידון לחמש שנות מאסר.

הייתי אז בן 23, לא איש פוליטי, אבל אבנרי בחר להזמין גם אותי לפגישות הקבוצה, שנערכו תמיד ליד דירתו, בקפה הרלינגר ברחוב בן-יהודה בתל-אביב.

בבואו לכתוב על פרשה זו (עמ' 416-415) שוב התבלבלה עליו דעתו של אבנרי. וכך הוא כותב: "כעבור כמה ימים [לאחר החטיפה] חזר אלי פרוע, נסער, עד שקשה היה להכירו [...] בפיו היה סיפור מדהים: הוא נחטף על-ידי אלמונים, נלקח לבור שנחפר באדמה והוחזק שם כמה ימים ולילות, כשחוטפיו מאיימים על חייו וחיי אשתו. הם הזדהו כאנשי ה'שין-בית' ודרשו ממנו, במכות ובאיומים, לחתום על הצהרה שבה נאמר שהיה נוכח בישיבות שבהן אני תיכננתי להקים מחתרת חמושה, שתפיל את המשטר בכוח הנשק [...]".

את סיפור החטיפה גוללתי בפרוטרוט על פני עשרה וחצי עמודים בהוצאה מיוחדת של "העולם הזה" (מס' 1053). לא ידעתי אז ועד היום איני יודע מי היו חוטפי. לרענון זכרוני חזרתי וקראתי את הכתבה שכתבתי אז. בכל תיאור הפרשה לא מצאתי אפילו פעם אחת שכתבתי שאני מאשים את הש"ב בחטיפתי. מי שקבע זאת והכריז על כך בשער העיתון היה אורי אבנרי.

כדי להתקרב, ולו במקצת, לאמת, כל מה שאבנרי היה צריך לעשות הוא לקרוא את הגיליון המיוחד שבו סיפרתי את סיפור חטיפתי. הוא לא טרח לעשות זאת, וכך הפך את הפרשה לסיפור נוסח אלף לילה ולילה. הוחזקתי בידי חוטפי 22 שעות בדיוק, ולא "כמה ימים ולילות" כטענת אבנרי. מעולם לא טענתי שחוטפי הזדהו בפני כאנשי הש"ב, גם לא טענתי כי ספגתי מכות בשעת חקירתי. לא טענתי בשום מקום כי הוחזקתי כמה ימים ולילות בתוך בור עמוק שנחפר באדמה. ובעיקר: בשום מקום לא האשמתי את הש"ב בחטיפתי.

ואחר-כך עוד טורח אבנרי לציין (עמ' 416): "הפרשה כולה נותרה סתומה. תבור דבק בגרסתו וכך גם ה'שין-בית'. כעבור עשרים שנה, כאשר 'איסר הקטן' (הראל, שהיה בשעתו ראש השב"כ) נבחר לכנסת וישב שם לידי, יצא לנו להחליף מלים על פרשות שונות. הוא (איסר) חזר וטען בעקשנות שתבור שיקר". ובכן, הגרסה שנחטפתי בידי הש"ב לא היתה שלי אלא של אבנרי. כך שאם מישהו שיקר זה היה אבנרי.

ההתגנבות לתיאטרון האוהל

תוך כדי קריאת "אופטימי" התעורר בי לפעמים הרושם שאורי אבנרי, כעורך "העולם הזה", כלל לא קרא מה שהתפרסם בשבועון. הוא פשוט אינו יודע היום, ואיני בטוח שידע גם בשעתו, מה באמת התרחש בעיתון. דוגמה לכך היא פרשת נסיוני לחשוף את דיוני מרכז מפא"י ב"פרשת לבון".

בשיאה של "פרשת לבון" בסוף שנות ה-50 של המאה שעברה (שהתעוררה בשל "עסק הביש'' במצרים), תבע דוד בן-גוריון את פיטוריו של פנחס לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. כשלא התקבלה תביעתו הגיש בן-גוריון ב-31 בינואר 1961 את התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה.

משהתברר לראשי מפא"י שהדרך היחידה להחזיר את בן-גוריון לראשות הממשלה היא סילוקו של לבון, הוחלט לכנס את מרכז המפלגה, בארבע בפברואר 1961, לישיבה סגורה בבניין תיאטרון האוהל, שבה יצביעו חברי המרכז בעד הדחת לבון. אולם התיאטרון הוקף בכוחות משטרה ובסדרנים גברתנים שכירים, כדי למנוע כל ניסיון ממי שאינו חבר מרכז להיכנס לאולם ולהאזין לוויכוחים. ככתב הראשי של העיתון הגיתי רעיון איך להתגבר על המצור.

בליל שישי שקדם ל"ישיבת ההדחה", כפי שכונתה, בעת שהצופים בהצגת האוהל יצאו מהאולם, חדרתי דרכם פנימה. כשהאולם התרוקן עליתי באמצעות סולם ארוך לפתחי האוורור שמעל במת התיאטרון. את הסולם משכתי אחרי למעלה, כדי שאיש לא יוכל להגיע אלי. תיכננתי לשהות שם כל ישיבת המרכז ולרשום פרוטוקול של הדיונים. ביליתי שם במשך כל הלילה.

על חבר אחר של המערכת, שלמה אלינב, הטלתי תפקיד נוסף: להתחפש לטכנאי קול ולנסות לחדור דרך הפתח הראשי כשמיקרופון ורמקול בידיו. הוא היה אמור להעביר את דברי הנואמים בכנס הסגור ברמקול להמונים שהתכנסו בחוץ.

אלינב לא הצליח להיכנס לאולם. אני נותרתי מעל הבמה עד כניסתו של דוד בן-גוריון לאולם. ראיתי מלמעלה כל מה שהתרחש מתחתי. לפתע ראיתי את שומרי ראשו של בן-גוריון, אנשי השב"כ, מביאים סולם ועולים אל מקום מחבואי. הם הובילו אותי החוצה אחר כבוד. מאוחר יותר התברר לי איך גילו אותי. שלמה נקדימון, כתב העיתון "חרות" באותה תקופה, תיכנן במקביל, ללא תיאום בינינו, תוכנית דומה. כשגילו אותו הגבירו את החיפושים והגיעו אלי (וראו תגובת נקדימון למטה).

הועמדתי לדין באשמת הסגת גבול פלילית. התייצבתי למשפט ללא עורך-דין. טענתי בפני שופט השלום מגורי-כהן כי "אין מקום להשיב לאשמה", בנימוק ש"התביעה לא הציגה את רשימת המוזמנים לישיבה ולא הוכיחה שלא הייתי בין המוזמנים". השופט זיכה אותי מכל אשמה.

הניסיון העיתונאי הזה זכה לכיסוי נרחב מעל דפי "העולם הזה", אבל אבנרי כנראה לא טרח לקרוא אותו. בספר הוא מתאר את הפרשה תוך בלבול בין החדירה שלי לניסיון של שלמה אלינב להיכנס מחופש כטכנאי קול.

החשיפה הראשונה של שחיתויות אולמרט

לשיא הבלבול וסילוף העובדות מגיע אבנרי כשהוא מתאר את מה שכונה בפינו אז "פרשת אולמרט השקרן". אבנרי מתאר אותה כך (עמ' 472): " חבר-כנסת צעיר בשם אהוד אולמרט החליט אז לנסות ולבנות את הקריירה שלו על הופעתו כאביר המלחמה ב'פשע המאורגן'. זה היה בסך-הכל גימיק, כי אולמרט לא ידע דבר וחצי דבר על הנושא וגם לא עשה דבר מלבד לשאת נאומים מתלהמים בכנסת. איכשהו נודע לו שגנדי (האלוף רחבעם זאבי) ביקר אצלי [...] והוא (אולמרט) הודיע לציבור שגנדי איים עלי ברצח וכך השתיק אותי.

"בתגובה", ממשיך אבנרי, "פירסמתי על שער העיתון תמונה של אולמרט בתוספת הכותרת 'אתה שקרן, מר אולמרט!'. לכתבה צירפתי בדיקת פוליגרף, שהוכיחה שאני דובר אמת [...]".

ובכן, לא מיניה ולא מקצתיה. כלומר, כל התיאור הזה בדוי ואין בו אף מלה אחת אמת. אבנרי לא טרח לבדוק דבר כה פשוט כמו שער "העולם הזה" מס' 2152. אם היה עושה זאת היה מדייק בתיאור האירועים. את הסיפור המלא של חשיפת שחיתות אולמרט עוד ב-1976 פירסמתי כאן בשבוע שעבר בהרחבה ולא אחזור על הדברים.

הנרקיסיסט

אבנרי מודה ש"משהו דפוק ביחסים שלי עם בני-אדם. הכי דפוק הוא שזה מעולם לא הפריע לי" (עמ' 116). גם את הטענות שהועלו נגדו על-ידי כמה מעובדיו לשעבר, בסרטי תעודה על אודותיו, כי הוא "נכה רגשית", מאשר אבנרי בספרו. הוא מוסיף שם וכותב: "אינני חושב שזה לגמרי נכון. יש לי רגשות בשפע. לפעמים נדמה לי שיש לי יותר רגשות מאשר לרבים אחרים. אבל נכון שאינני מסוגל, וגם אינני רוצה, להביע אותם".

אני מסכים עימו בנקודה זו. יש לו רגשות. הוא יודע, למשל, לאהוב. אבל רק את עצמו. בכל שנות עבודתי לצדו לא חשתי בשום רגש כלפי. מעולם לא זכיתי ממנו אפילו למלת תודה אחת. אבנרי אינו נכה רגשית. לצד גאונותו העיתונאית הוא נרקיסיסט חסר תקנה, שאינו מבחין כלל בקיומם של האנשים שלצדו. היינו שקופים.

ב"העולם הזה" לא היו תנאים סוציאליים. הלוחם הגדול לזכויות האדם לא דאג מעולם לעובדיו לקרן פנסיה, קופת גמל או קרן השתלמות. אפילו מתנות לחגים לא קיבלנו.

יום אחד החלטנו ללמד אותו לקח. ערב אחד החגים קנינו מכספנו מוצרי ניקיון זולים, אבקת כביסה ורעל לתיקנים. ארזנו אותם באריזת מתנה והגשנו אותה לאבנרי כשי לחג מעובדיו. הוא הבין את הרמז. לאחר מכן הורה להעניק לנו מדי ערב חג סט של צלחות חרסינה.

מאפייניו העיקריים של הנרקיסיסט הם עיסוק אובססיבי בעצמו וביכולותיו והעדר יכולת לזהות ולהזדהות עם הזולת. הוא בעל הערכה עצמית גבוהה, אנוכי, יהיר, שתלטן וחסר כל אמפתיה לזולת. כמה וכמה פעמים ב"אופטימי" מציין אבנרי שהוא בטוח שאילו היה נשאר לשרת בצה"ל לאחר מלחמת העצמאות, היה מגיע לדרגת אלוף. לפחות.

בסך-הכל "אופטימי" הוא החמצה נוראית. הוא היה יכול להיות ספר אוטוביוגרפי אמיתי, אילו כותבו היה מקפיד על הפרטים הקטנים. אבל לאחר שאתה מוצא בו כל-כך הרבה שקרים, אי-דיוקים, סילופים, טעויות ושגיאות בנוגע לעובדות שאתה מכיר אישית, איך אתה יכול להאמין לכל מה שנכתב בספר ביחס לאותם פרקים בחייו שלא היית חלק מהם?

זהו שנאמר – השטן טמון בפרטים הקטנים. ואם הם מסולפים – גם בפרטים הגדולים.

===

תוספת

שלמה נקדימון בתגובה לסיפור ההתגנבות לישיבת מפא"י בתיאטרון האוהל: "באותה תקופה הייתי כתב העיתון 'חרות' ותיכננתי את ההתגנבות לאולם ללא תיאום עם תבור ובלי שידענו האחד על השני. אני תיכננתי את כניסתי לאולם מבעוד יום. נכנסתי לאולם בעד הכניסה הראשית, בשעה חמש בבוקר, אור ליום שבת. ניצלתי את העובדה שהאולם נפתח לרגל הוצאת התפאורות מהאולם.

"היה לי קשר עם איש סגל של התיאטרון. זה הציע לי להסתתר בתא האוורור של התיאטרון, על גג הבניין. ממקום זה ניתן היה לצפות ולהאזין לנעשה באולם בלי שיבחינו בי. ניקיתי את החדר מגרוטאות, הכנתי לעצמו מקום ישיבה, ואפילו הצטיידתי בכריכים שהבאתי מביתי שהיה סמוך.

"בבוקרו של אותו יום עלה לגג גם קצין הביטחון של מפא"י, מרדכי פלג, הציץ לתוך התא שבו נמצאתי דרך המרווחים שבין כנפי המאוורר הענק, אך לא הבחין בי. במהלך הדיונים באולם התיאטרון ישבו אנשי חוליית האבטחה ביציע, שהיה ריק מאנשים. שמעתי אותם מתלחשים כי 'הזקן' – דהיינו ראש הממשלה דוד בן-גוריון – עומד להגיע לאולם הדיונים.

"לקראת בואו החליטו לערוך סיור אבטחה. הם עלו לגג ונכנסו לתא האוורור. נצמדתי אל הקיר. קיוויתי כי בשל החשיכה שבתא לא יבחינו בי. טעיתי. נתפסתי. כאשר שאלו מה אני עושה במקום, השבתי: 'מחכה בתור לאוטובוס'.

"גם אותי העמידו לדין באשמת הסגת גבול פלילית, 'על מנת להרגיז את המחזיקים במקום הנ"ל'. פרקליטי, עו"ד מקס קריצ'מן, טען לסגירת התיק בנימוק שאין להשיב על האשמה, שכן לא נכנסתי לאולם התיאטרון, המקום שבו נמצאתי לא חייב כרטיס כניסה, לא הרגזתי איש. גם התביעה לא הביאה הוכחות בנוגע לבעלי המקום. השופטת לאה עוגן ז"ל הורתה כי אין להשיב על האשמה.

"כאשר שוטרי מחלקת הבילוש של משטרת מחוז תל-אביב הוציאו אותי לחקירה, תקפו אותי העיתונאים שניצבו בפתח האולם במלים בוטות. רק דן מרגלית, אז כתב של בטאון תנועת המרכז-החופשי, נשק על לחיי. דב יודקובסקי, אז רכז מערכת 'ידיעות אחרונות' ולימים עורכו הראשי, אמר לימים לבכירי כתביו בשפתו התמציתית והמדויקת: 'אני רוצה שכולכם תהיו נקדימון'.

"ועדת האתיקה של אגודת העיתונאים בתל-אביב דנה בהצעה לסלק אותי משורותיה, אך מזכיר האגודה, משה רון, התייצב לצדי בעוצמה רבה, ואף גילה כי נהג באופן דומה בהיותו עיתונאי בנעוריו".

המאמר והתוספת התפרסמו לראשונה בבלוג "היגיון בשיגעון" של זאב גלילי