בפסח 1987 היתה לנו סיבה למסיבה. פשוטו כמשמעו. מלאו חמישים שנה ל"העולם הזה".

לא, לא למערכת שלי, שקיבלה את השבועון לידיה בפסח 1950. אלא לשבועון עצמו. אורי קיסרי הקים אותו בפסח 1937, בשם "9 בערב". כעבור כמה שנים, אחרי ששינה את שמו ל"העולם הזה", כתבתי בו לפעמים באמצע שנות ה‑40. עבדתי בו כעורך מקצועי ב‑1949, ורכשתי אותו עם שותפיי בפסח 1950.

כמה מחברי המערכת בהווה ובעבר יזמו את המסיבה, והיא הפכה לכנס מיוחד במינו. כל מי שעבד אי‑פעם בשבועון הוזמן. רבים מהמוזמנים באו, ויצרו קוקטייל עיתונאי מרתק.

הנוכחים יכלו למלא ספר של מי‑ומי בעיתונות הישראלית. יצחק לבני, מנכ"ל רשות השידור שהתחיל את דרכו כעורך התשבצים שלנו שוחח עם הרב שמואל אבידור הכהן, שהיה מודיע חשוב שלנו בתוככי הממסד הדתי. ב' מיכאל, קובי ניב וחנוך מרמרי, שלושה מ"ארבעת המוסקטרים" שפתחו דף חדש בתולדות ההומור הישראלי במדורם "זו הארץ" שלנו (והמשיכו משם ל"ניקוי ראש" של הטלוויזיה) שוחחו עם דן בן‑אמוץ, מיוצרי ההומור העברי, שהיה לו במשך זמן מה מדור אצלנו.

הפתיע בבואו אורי דן, נושא כליו של אריאל שרון ומהדוברים הבולטים של הימין הישראלי, שהתחיל את דרכו אצלנו. הוא שוחח עם רינו צרור, שגם הוא התחיל אצלנו. היה דמיון מסוים בין אורי דן ורינו, אך רינו נשאר נאמן לשמאל. אגב, אני המצאתי את השם אורי דן, כמו את שמו של רן כסלו, הצלם פטר פן ורבים אחרים, שנשאו שמות לועזיים כשהגיעו אלינו. חנוך מרמרי הפך לעורך "הארץ" ודן מרגלית לעורך "מעריב".

המשורר נתן זך, עורך המדור הספרותי שלנו, שתה יותר מדי ונפל על הארץ, שלא כמו עמוס קינן, ששתה הרבה ונשאר עומד. קינן בא אלינו אחרי שסולק מ"הארץ" בעקבות אישומו בהטמנת פצצה בדירתו של השר הדתי דוד פנקס. אשתו, נורית גרץ, שבאה איתו, תרמה בעילום שם לשבועון, כאשר ניסחה באלגנטיות סגנונית משעשעת את המדור "רחל מרחלת" של שולמית תבור - מדור שהיה האבא של כל מדורי הרכילות בעיתונות הישראלית.

מהוותיקים ביותר באו דב איתן, איש מפתח בשנים הראשונות, ואורי סלע הרב‑צדדי. שניהם מילאו תפקידים רבים ומתחלפים, לפי הצורך. והיתה גם דינה אברך, שבמטבח ביתה הוכנו התוכניות הראשונות של השבועון, עוד בטרם רכישתו.

זה היה ערב משפחתי. לכולנו היתה ההרגשה שהיינו שותפים להרפתקה גדולה, שהטביעה חותם עמוק לא רק על התקשורת הישראלית בפרט, אלא גם המדינה בכלל.

* * *

 שערים של "העולם הזה"

* * *

איש מהחוגגים העליזים באותה מסיבה - מלבדי, כמובן - לא ידע שבאותם הימים ממש כבר ריחפו עננים שחורים על עצם הקיום של "העולם הזה".

"העולם הזה" חי בכל שנות קיומו בפרדוקס קטלני. הוא היה תמיד מהעיתונים הנקראים ביותר בארץ, אך לא היה כל יחס הגיוני בין מספר הקוראים ומספר הקונים

היינו תמיד עיתון עני. אחרי ששילמנו לאורי קיסרי את מחיר השבועון, נותרו לנו כמה מאות לירות כהון חוזר - סכום מגוחך ממש. בכל ארבעים שנות קיומנו, לא קיבלנו גרוש מקפיטליסט יהודי אמריקאי, ממוסד ציבורי או מנדבן כלשהו. חיינו תמיד מהיד אל הפה. בשנים הראשונות, כאשר השלטון הטיל עלינו חרם ולא קיבלנו כמעט מודעות, היה כל קיומנו על המכירה בקיוסקים. (לא היה לנו שירות מנויים, ואני משער שרבים מקוראינו, אולי הרוב, לא היו רוכשים את העיתון באמצעות מנוי, גם אילו היינו מציעים שירות זה). עקבתי מדי חודש בדאגה אחרי דו"חות התפוצה. אפילו ירידה של כמה מאות היתה אסון כלכלי.

מבחינה זו חי "העולם הזה" בכל שנות קיומו בפרדוקס קטלני. הוא היה תמיד מהעיתונים הנקראים ביותר בארץ, אך לא היה כל יחס הגיוני בין מספר הקוראים ומספר הקונים. התפוצה המצומצמת הכריחה אותנו לגבות מחיר גבוה עבור הגיליון, והמחיר הגבוה גרם לכך שכמה משפחות חילקו ביניהן גיליון אחד.

היו על כך הרבה סיפורים. בבתים משותפים מסוימים נדד הגיליון במשך השבוע מקומה לקומה ומדירה לדירה. בקיבוץ שקנה גיליון אחד קראו אותו עשרות. היו חודשים שבהם העלה המחקר של איגוד המפרסמים שהשבועון נקרא מדי שבוע בממוצע על ידי 120 אלף קוראים, בעוד שדו"ח התפוצה הראה שהוא נרכש על ידי 12 אלף. התופעה המרגיזה ביותר היתה שקיוסקים מסוימים "השאילו" את הגיליונות. הם מסרו אותם לקוראים תמורת מחיר מוזל, קיבלו אותם בחזרה ומכרו אותם שוב. כדי לחסל רעה חולה זו נקטנו במשך הרבה שנים שיטה פשוטה: לא הפרדנו בין העמודים. הקורא היה צריך לקחת סכין ולחתוך את הנייר בעצמו. לא קיבלנו בחזרה גיליונות חתוכים בין הגיליונות שלא נמכרו. אך גם זה לא עזר הרבה.

לקח לנו כעשרים שנה לשבור את חרם המודעות שהוטל עלינו. אבל היו אלה שנים גורליות מבחינת התפתחותנו. באותן השנים היינו צריכים לבנות בסיס כלכלי איתן. אויבינו הרבים, ובראשם הממונה על שירותי הביטחון, איסר הראל, הפעילו נגדנו שלל של אמצעי מלחמה - פצצות, התנקשויות, שבועון מתחרה ("רימון"), מעקבים, אישומים פליליים ואפילו מחזה ("זרוק אותו לכלבים") - ובמשך כל הזמן הזה התפללתי שהם לא יהיו מודעים לשבריריות של הבסיס הכלכלי שלנו.

אחת התוצאות היתה ששילמנו תמיד משכורות נמוכות לעובדים. התהלכו על כך הרבה אגדות. נאמר עליי שאני קמצן חולני. האמת היא שהמשכורות שלנו (כולל שלי) היו בקו התחתון של הממוצע בעיתונות. אשר לי - מהרגע שנכנסתי לכנסת, בסוף 1965, ובמשך 25 השנים הבאות, לא קיבלתי בכלל משכורת מהעיתון. הסתפקתי במשכורתי מהכנסת, ואחר כך בקִצבה של ח"כ לשעבר.

החל בשנות ה‑70 של המאה השתפר מצבנו במקצת. הרווחנו מספיק כדי לממן את המהדורה הערבית, שמעולם לא הכניסה כסף, וחלק מההוצאות של "תנועת העולם הזה - כוח חדש". אבל לא הוספנו שומן לשלד הדל של השבועון. כל הרעה במצב היתה עלולה לסכן את המשך קיומנו.

למפעל כלכלי - ו"העולם הזה" היה גם כזה - אסור לדרוך במקום. זהו כלל ידוע. העיתונות גדלה ושמנה. "ידיעות אחרונות" ניצח את "מעריב", שנוא נפשו, והפך לאימפריה כלכלית. כל העיתונים גדלו, הקימו מוספים מגוונים והעתיקו את שיטות "העולם הזה", ואילו אנחנו נשארנו מאחור.

ייתכן שלחולשתנו היתה גם סיבה יותר עמוקה. "העולם הזה" הוקם בשביל דור שהיה אכפת לו מה קורה במדינה ולמדינה. זה התאים לאופיו של דור תש"ח, וגם לדור שבא אחריו. אך זה התאים פחות ופחות לדור השלישי והרביעי. "פוליטיקה" לא עניינה אותם במיוחד. ההתעניינות עברה לספורט ולאלילי זמר. דווקא בשני התחומים האלה היינו חלשים. אמנם עשינו כמה ניסיונות, אבל כשלנו. זה לא התמזג עם אופי השבועון. במקרה או שלא במקרה, אני עצמי לא התעניינתי בשני התחומים האלה. במשך הזמן למדתי שהתחומים שלא התעניינתי בהם לא צלחו כל‑כך בשבועון, למרות כל המאמצים.

עד כמה אני אשם בכישלונותיו הכלכליים של "העולם הזה"?

אורי אבנרי, 1979 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

בפני עצמי אין לי תירוצים - אני נושא באשמה העיקרית. החל בשנות ה‑70 הראשונות, הייתי בפועל הבעלים היחיד של השבועון. הייתי גם המנהל הראשי של המפעל, שהעסיק כ‑40 עובדים במשרה מלאה וחלקית. המנהל המעשי היה, כמובן, פקיד שעסק בזה במשרה מלאה. בשנים האחרונות זה היה אברהם סיטון, עולה ממצרים, איש ישר, קפדני ומסור לתפקיד, אך חסר דמיון כלכלי.

נוסף על כל שאר תפקידיי - העורך הראשי, חבר כנסת (במשך עשר שנות כהונתי), ראש תנועה פוליטית, פעיל בינלאומי, הייתי גם חבר הנהלת חברת "העולם הזה" בע"מ. פעם בחודש‑חודשיים השתתפתי עם סיטון בישיבה שבה היינו צריכים לקבל החלטות חשובות על הניהול הכספי, ענייני עובדים, חייבים ונושים, ועוד.

הייתי מנהל גרוע מאוד. הדיונים האלה שִעממו אותי עד מוות. קיבלתי את ההחלטות שהיינו צריכים לקבל, אבל לִבי לא היה בהן. זה היה רע לעיתון, רע מאוד.

בשנות ה‑80 חלה הרעה מהותית במצבנו הכלכלי. למראית עין דווקא פרחנו. מספר העמודים בגיליון גדל ועלה על מאה, הגיליון התמלא במודעות גדולות ומרהיבות בשלל צבעים. אך מאחורי פריחה זו עמדה מציאות עגומה: העיתון הפסיד כסף. זאת לא היתה הידרדרות פתאומית או תלולה, אלא תהליך אטי ועקבי. הפסדנו כסף, והגירעון הצטבר.

קיווינו שהמצב ישתנה, וביקשנו הלוואה מבנק. התעוררה בעיה: הבנק דרש את החתימה האישית שלי כערב להלוואה. סירבתי.

למדתי זאת מאבי. הוא האמין בבני אדם וחתם על ערבויות למען חבריו. החברים נעלמו והוא נותר עם החוב. כל חייו שילם בעד ערבויות אלה. נשבעתי שלעולם לא אחתום על ערבות.

באופן חריג ביותר, פקידי "בנק דיסקונט" קיבלו את עמדתי והסכימו לתת לנו הלוואות גדולות ללא ערבות כלשהי. ראיתי בכך מחמאה גדולה. אבי היה אדם ישר כסרגל, ושמחתי שהבנק חשב כנראה שגם אני כזה. אבל זה הטיל עליי אחריות מוסרית, שעמדה לנגד עיניי בהמשך הדברים.

אחרי שכל המאמצים הכזיבו, לא נותרה ברירה אלא פשיטת רגל. הרעיון מילא אותי באימה

לקראת סוף שנות ה‑80 התחיל המצב להיות נואש. כמעט מדי חודש חששנו שהבנק יסגור את הברז - ובכך יגזור דין מוות על השבועון. היה חשוב מאוד שלא אגלה אף ברמז את המצב הכלכלי החמור. נאלצתי לסרב לכל הבקשות הכספיות של העובדים, דבר שהחמיר את המוניטין שלי כמנהל קשוח וחסר חמלה. נדמה לי שגם לרחל לא גיליתי את מלוא חומרת המצב.

היה ברור שאם לא נמצא פתרון, דין "העולם הזה" נחרץ. חיפשתי הצלה על ידי התקשרות עם אחד העיתונים הגדולים. הצטרפות למערכת ההפצה של עיתון גדול, לדוגמה, יכלה לחסוך לנו הרבה כסף, והיו גם יתרונות רבים אחרים להתקשרות כזאת. קבעתי פגישה עם נוני מוזס מ"ידיעות אחרונות" - שאביו המנוח היה ידידי - אך הוא לא גילה בכך עניין. גם דֹב יודקובסקי, שביני לבינו נוצר סוג של ידידות במשך השנים - לא תרם יותר מאשר כמה עצות לא ישׂימות. דב, שהיה אדריכל התקומה של "ידיעות אחרונות", עבר בינתיים לאויבו בנפש, "מעריב".

כאשר נואשתי מן האפשרות הזאת, השפלתי את עצמי וביקשתי עזרה מגופים פוליטיים שמאליים. דיברתי עם יאיר צבן, שהפך בינתיים לאחד מראשי מפ"ם, ועם אישים אחרים (שכחתי או הדחקתי את זהותם) וגיליתי שלכל השמאל הישראלי הגדול לא היה אכפת גורל "העולם הזה" כקליפת השום. אולי אף היה שם קורטוב של שמחה לאיד. בדיעבד נראה לי שהיתה זאת תופעת של נטייה אובדנית - במשך השנים איבד השמאל הישראלי את כל כלי התקשורת שלו, עד שנשאר עירום ועריה, מופקר כמעט לחלוטין לחסדי התקשורת הימנית.

אחרי שכל המאמצים הכזיבו, לא נותרה ברירה אלא פשיטת רגל. הרעיון מילא אותי באימה - לא זו בלבד שמפעל חיי עמד להיהרס, אלא שהיו צפויות גם תוצאות חמורות נוספות. ל"העולם הזה" לא היו שום נכסים. המערכת פעלה בדירה שכורה בבית עתיק, מט ליפול, ברחוב גורדון. המשמעות - לא היה שום כיסוי להלוואות הבנקאיות הגדולות, שקיבלנו ללא כל ערבות. גם לזכויות העובדים לא היה שום כיסוי - לא לפיצויי הפיטורין ולא לתשלומים הסוציאליים שלהם.

כמעט ברגע האחרון צצה אפשרות שלא הייתי חולם עליה. אנשיו של אריאל שרון הביעו עניין בקניית השבועון.

אריאל שרון ואורי דן (צילום: משה שי)

מאז מלחמת לבנון ניתקתי את כל היחסים עם שרון. לא דיברנו זה עם זה, ונמנענו גם מהיתקלויות מקריות שהיו מחייבות אותנו להגיד שלום זה לזה.

אבל שרון העריך מאוד את כוח ההשפעה של "העולם הזה". הוא רצה להשתמש בו לצרכיו.

מסביב לשרון היה תמיד חוג של מעריצים, שהלכו אחריו באש ובמים והיו נכונים למלא את כל פקודותיו. אחד מהם היה משולם ריקליס, המולטי‑מיליונר "היורד" ששנים קודם לכן סייע לו ברכישת חוות השקמים. משרת אחר היה אריה גנגר, גם הוא "יורד", גם הוא מולטי‑מיליונר, שנאמר עליו שהוא מומחה הבורסה. שניהם היו, כמובן, סופר‑פטריוטים ישראלים. גנגר, נאמר לי, מוכן לקנות את השבועון. הוזמנתי לניו יורק כדי לנהל את המשא ומתן.

בפניי עמדה ברירה שברא השטן. האפשרות האחת היתה להניח ל"העולם הזה" לסיים את ימיו בפשיטת רגל, תוך מעילה באמון הבנק ושאר הנושים, וגרוע יותר - תוך הפקרת העובדים בלי פיצויים על שנות עבודתם המסורה. האפשרות השנייה היתה קשה ומרה גם היא: הפקרת "העולם הזה", מבצר מחנה השלום, בידי האויב.

היה עליי להחליט. החלטות כאלה נוצרות אצלי כהרף עין. עוד לפני הניתוח ההגיוני אני יודע מה תהיה ההחלטה. החלטתי למכור.

בימים ההם התיידדתי עם איש בגילי, בן משפחת שלוּש המכובדת, מן העילית הספרדית בארץ. כששמע על צרותיי, התנדב לעזור לי. הוא היה איש עסקים מנוסה, בקי במלאכת המשא ומתן, והבטיח לבוא לניו יורק כדי לעמוד לימיני. משום מה סמכתי עליו לגמרי.

נשאלתי לא פעם איך יכולתי למכור את מפעל חיי, בבת‑עיני, דווקא לאיש כמו גנגר. התשובה הפשוטה היא שלא היה קונה אחר. אבל היתה גם תשובה עמוקה יותר: לא האמנתי לרגע ש"העולם הזה" יחזיק מעמד בידי גנגר

בלב כבד טסתי לניו יורק וחיכיתי לשלוּש. הוא לא הופיע במועד שקבענו. אחרי יום‑יומיים טילפנתי לו לארץ. נדהמתי לשמוע שהוא כלל לא מתכוון להגיע. כל הדיבורים שלו היו מילים ריקות. הייתי לבדי בניו יורק ולא ידעתי מה לעשות. טילפנתי לאמנון זכרוני בתל אביב, והוא הודיע לי שיבוא מיד.

משרדו של גנגר היה מהיקרים בעיר, בבניין שהשקיף של הצד הדרומי של סנטרל פארק. הכול היה ברמה הגבוהה ביותר של לוקסוס ראוותני. דיברנו, ירדנו לאכול במסעדת פאר, והמשכנו לדבר. הסכמנו על סכום שהספיק לכסות את כל החובות, כולל ההתחייבויות כלפי העובדים.

לפני שחזרנו לארץ - אמנון ואני - חתמתי על מסמך מסוג שלא היה מוכר לי קודם לכן. זה היה הסכם על נכונות לנהל ביושר משא ומתן על הסכם. אחרי שאמנון עבר עליו, חתמתי. את המשא ומתן על ההסכם הסופי, על פרטי פרטיו, הסכמנו לנהל בארץ.

הפור נפל. ההחלטה - הגורלית בשבילי - הפכה סופית.

כל האנשים סביב אריאל שרון היו בדמותו, כאילו יצאו ממכונה אחת - כולם אנשים מוכשרים, כוחניים וחסרי חמלה. דב ויסגלס לא יצא מכלל זה, אך היתה לו גם מידה גדושה של פיקחות וחוש הומור. ויסגלס היה עורך דינו של שרון, וממילא גם של גנגר. המשא ומתן בארץ התנהל איתו ובמשרדו. זה לא היה קל. היו ישיבות רבות, שבהן התמקחנו איתו, אמנון זכרוני ואני.

החוזה, שהשׂתרע על הרבה עמודים, הלך ותפח. זה גזל הרבה זמן. בכל פעם שהחלפנו מילה, לא הסתפקתי בקריאת אותו קטע, אלא קראתי את כל החוזה מחדש. לא הייתי בטוח שבאותה הזדמנות לא ישתחלו שינויים לא מוסכמים לסעיפים אחרים. ידעתי שלאריאל שרון היתה בעיה חמורה ביחסו לאמת, וחששתי שמא גם לאנשיו יש בעיה כזאת.

נשאלתי לא פעם איך יכולתי למכור את מפעל חיי, בבת‑עיני, דווקא לאיש כמו גנגר. התשובה הפשוטה היא שלא היה קונה אחר. אבל היתה גם תשובה עמוקה יותר: לא האמנתי לרגע ש"העולם הזה" יחזיק מעמד בידי גנגר. התוצאה הוכיחה שצדקתי.

שרון ואנשיו כלל לא היו מסוגלים להבין את "העולם הזה". הם חשבו שזה עיתון ככל העיתונים, שניתן לקנות ולמכור אותם. הם לא הבינו את נשמת "העולם הזה", את הקשר המסתורי בינו לבין קוראיו, ובעיקר את הסימביוזה בין העיתון וביני. "העולם הזה" בלי אורי אבנרי היה - בלי צניעות - כמו גוף בלי נשמה. אבל גנגר, איש שעשה את כספו בעיקר מספקולציות בורסאיות, לא יכול היה לתפוס זאת, ושרון, שחשב אך ורק במושגים של כוח גס, לא כל שכן.

האם נהגתי במִרמה כאשר מכרתי לחבורת שרון סחורה שידעתי שהיא חסרת ערך? לאו דווקא. לא הסתרתי מהם דבר, הם קנו מה שקנו בעיניים פקוחות. הם אלה שניסו לרמות אותי. לא בכסף - את כל התחייבויותיהם הכספיות הם קיימו. אך בראשית המשא ומתן הם העמידו פנים ש"העולם הזה" ימשיך בדרכו, ורק הניהול הכלכלי ישתנה. היתה לי שיחה עם שרון עצמו, והוא נתן לי הבטחה חגיגית. אני אשאר העורך, אני לבדי אקבע את הקו, אנשיו יסתפקו בפינה קטנה משלהם: ארבעה עמודים שלא יהיו בשליטתי, אלא בידי תת‑עורך שהם ימנו. אילו הייתי אדם תמים, הייתי מאמין.

דב ויסגלס ורפי גינת, 2007 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

ככל שהתקרבנו למועד חתימת החוזה, כן גבר בי הרצון לבצע ניתוק חד וחלק. ודווקא הצד השני התנגד לכך בתוקף. גנגר העמיד כתנאי בל‑יעבור שאמשיך בתפקידי כעורך, והבטיח לי עצמאות מוחלטת, פרט לאותם ארבעת העמודים שיהפכו לנחלתו. בלית ברירה הסכמתי. לא נקבע מועד לסיום - נאמר רק שהבעלים החדש יוכל להפסיק את עבודתי בכל עת בלי הודעה מוקדמת.

עם חתימת ההסכם הודענו על כך בציבור. כצפוי, גרמה ההודעה להלם, בייחוד אצל חברי המערכת, שעד לאותו הרגע לא היה להם כל מושג על מצבו של העיתון. כשהודעתי להם על המהפכה בישיבת המערכת השבועית, הם לא האמינו למשמע אוזניהם. אחדים חשבו שבגדתי בהם. הם לא הבינו שהִצלתי להם את זכויותיהם הסוציאליות, ובכללן דמי הביטוח הלאומי ופיצויי הפיטורין.

ביום בהיר אחד, ב‑14 ביוני 1990, בלי שום הודעה מוקדמת, קרא לי גיבלי והודיע לי שעבודתי בעיתון נפסקת מאותו רגע. זה התאים לסגנון הברוטאלי של החבורה כולה

במשך חודשי המשא ומתן היה לי זמן להסתגל למצב החדש. למזלי, התברכתי בתכונה של השלמה עם מה שלא ניתן לשנות. כאשר חתמתי לבסוף על החוזה, לא היתה בי עוד שום התרגשות. גם כאשר ערך גנגר חגיגה חסרת טעם, עם בלונים ומוסיקה, הייתי אדיש.

במשך כמה חודשים עבד הסידור החדש כמובטח. המשכתי לערוך את העיתון, חברי המערכת פעלו כמו עד כה, לא חל שום שינוי בקו השבועון. מארבעת עמודי שרון, שהיו מלאים בתעמולה ימנית, פשוט התעלמתי.

עזבנו את הבית הגרוטאה ברחוב גורדון 3, שבו עבדנו במשך 17 שנים מלאות חוויות, ועברנו למשרד חדש. תוך כדי כך גם עברנו למחשוב. הבעלים החדש מינה כמנהל את בנימין גיבלי, ראש אמ"ן בשנות ה‑50 שמילא תפקיד מרכזי בפרשת לבון, ושהיה גם הוא איש מוכשר, כוחני וברוטאלי. הסתדרתי איתו. הדרישה היחידה שלו ממני היתה שאערוך מדי שבוע ריאיון ארוך ומעמיק עם אישיות ציבורית. הסכמתי ברצון. הוא גם שינה את הפורמט של "העולם הזה", שנהיה קטן יותר מזה שאִפיין את השבועון במשך ארבעים שנה.

במשך כמה חודשים נמשך מצב מוזר זה. ואז, ביום בהיר אחד, ב‑14 ביוני 1990, בלי שום הודעה מוקדמת, קרא לי גיבלי והודיע לי שעבודתי בעיתון נפסקת מאותו רגע. זה התאים לסגנון הברוטאלי של החבורה כולה. במקומי התמנה אדם כלבבה: רפי גינת, גם הוא איש אלים וחסר חמלה.

האופן שבו בוצע הניתוק הסופי היה מרגיז ומקומם, אך היתה בו גם הקלה רבה. נפסקו היחסים שלי עם אנשים שתיעבתי אותם בכל לִבי.

תוך רגע ניתקתי את כל קשריי הרגשיים עם "העולם הזה", לא פתחתי את גיליונותיו ולא התעניינתי במה שקורה בו. הסוף היה כפי שציפיתי: לעורך החדש לא היו שום כישורים לעריכת עיתון, יחסו לבני אדם השׂניא אותו על חברי המערכת שנותרו אחריי, ותוך זמן די קצר השבועון נסגר סופית. אריה גנגר הפסיד את כל הכסף שהשקיע בו.

מרגע אחד לרגע הבא הופסקה העבודה שבה עסקתי במשך ארבעים שנה וחודש, עבודה שמילאה את חיי והעסיקה אותי בכל דקה, בכל יום, בכל שבוע. הרגשתי כאילו אני מרחף בחלל ריק.

הפרק "סוף העולם (הזה)" לקוח מתוך הכרך השני של הספר "אופטימי", מאת אורי אבנרי, שיצא לאור בשנת 2016 בהוצאת ידיעות-אחרונות – ספרי-חמד