בג"צ מס' 223/88
עו"ד יורם שפטל
נגד
1. היועץ המשפטי לממשלה
2. דב יודקובסקי
3. נח קליגר
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[16.11.89]
לפני השופטים ג' בך, א' חלימה, ת' אור
העותר, סניגורו של ג'ון (איוון) דמיאניוק אשר הורשע בביצוע פשעים חמורים על-פי חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950, התלונן במשטרת ישראל נגד המשיבים 2ו-3. בתלונתו ייחס העותר למשיבים 2ו-3 פרסום כתבות, בהן הביע המשיב 3, פעם אחר פעם, דעה באשר למהימנותם ולאמינותם של העדים במשפט. העותר הצביע בעיקר על נטייתו של המשיב 3 לתקוף בכתבותיו את מהימנות הנאשם ועדיו ולזלזל בהגנתו. בכך, לדעת העותר, עברו המשיבים 2 ו-3 על האמור בסעיף 71(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, ופגעו בכללי ה"סוב-יודיצה".
בתשובה לתלונה נמסר לעותר, כי משטרת ישראל החליטה שלא לחקור בתלונה. לאור מענה זה הגיש העותר למשיב 1 ערר על החלטתה של המשטרה. המשיב 1 דחה את הערר ומכאן העתירה. החלטת המשיב 1 בדבר סגירת תיק החקירה - חרף קיומה של עבירה לכאורה - סמכה על שלושה נימוקים:נ ראשית, לדידו של המשיב 1 האינטרס המוגן שבסעיף 71לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] הינו טוהר ההליך השיפוטי, אלא שבמקרה דנן אין קיים בדברי הפרסום של המשיב 3 חשש אובייקטיבי לפגיעה בטוהר זה. שנית, אליבא דהמשיב 1, נושא המשפט הנדון היה טעון רגשות חזקים והמשפט כולו לווה בסקירה תקשורתית נרחבת.
לפיכך, במסגרת האיזון בין הדאגה וטוהר ההליך השיפוטי לבין השמירה על חופש הביטוי, יש להעדיף את הערך האחרון. שלישית, לדעת המשיב 1, יש לקחת בחשבון את נסיבותיו האישיות של המשיב 3, בתור גורם רלוואנטי להחלטה. הוברר כי המשיב 3 הוא ניצול שואה, ודיווחיו העיתונאיים נותנים ביטוי לחוויותיו הקשות הקשורות בעובדה זו.
בית המשפט הגבוה לצדק פסק:
א.
(1) אין לשלול מניה וביה את ההתחשבות בהיות חשוד ניצול שואה בתור נימוק לסגירת תיק פלילי נגדו מחוסר עניין לציבור, אפילו אם מדובר בעבירה של ביזיון בית המשפט. מאידך גיסא, אין שיקול זה מצדיק סגירת תיק - להבדיל מיכולתו לשמש נסיבה מקילה - כאשר מדובר בפרסום עשרות רשימות על-ידי עיתונאי, רשימות שיש בהן כדי להשפיע על מהלך המשפט ועל תוצאותיו ( 362ד-ו).
(2) בנסיבות דנן, לא הייתה כל הצדקה להורות על הפסקת החקירה בעניין תלונתו של העותר, בהתחשב בעובדה שהתלונה הוגשה לא רק נגד המשיב 3, כי אם גם נגד העיתון ונגד עורכו, המשיב 2, ובוודאי לא רשאי היה המשיב 1 לסגור את התיק נגד הללו בגלל החוויות הקשות שפקדו את המשיב 3 (362ו-ז).
ב.
(1) כי להגיש משפט נגד מי שלכאורה עבר על הוראותיו של סעיף 71
לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], אין דרושה הוכחה, כי אכן הייתה פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי. מספיק שהפרסום עלול היה לגרום לתוצאה מסוג זה (363ג).
(2) בנסיבות דנן, הסכנה בדבר ההשפעה האפשרית הבלתי מודעת על השופט לא הייתה משמעותית, בין היתר בהתחשב בעובדה, שברשימותיו של המשיב 3 לא נכללו פרטי מידע שלא הובאו לפני בית המשפט, כי אם רק דעותיו והתרשמויותיו של המשיב 3 עצמו (364ג-ד).
(3) במקרים כגון נושא העתירה יש להתחשב במיוחד באפשרות של השפעה על העדים, אשר מסרו את עדותם לאחר קריאת הרשימות בהן מדובר. אין לשלול בוודאות את החשש, שעד זה או אחר עלול להיות מושפע מכתבות מגמתיות, ואין זה חשוב אם למעשה הייתה השפעה כזו ( 364ד-ה).
ג.
(1) קל לשמור על כללי ה"סוב-יודיצה", ואין הוא עומד במבחן במשפט השיגרתי, אשר הציבור עוקב אחריו באדישות יחסית. לעומת זאת, עומדים כללים אלה והמטרות שלשמן נקבעו במבחן המשמעותי ביותר דווקא במשפט, אשר בו קיים החשש הממשי והמוחשי, שהיווצרות דעת ציבור - זו המביעה אהדה ותמיכה לסניגוריה או זו המבטאת איבה לנאשם - עלולה להשפיע, במישרין או בעקיפין, על מהלך המשפט או על תוצאותיו (365 א-ב).
(2) כל זמן שכללי ה"סוב-יודיצה" קיימים במשפט הארץ ומעוגנים הם בסעיף 71לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] יש לנהוג על פיהם, ובמיוחד אסור להתעלם מהם באותם מקרים בהם הצדדים למשפט, או אחד מהם, זקוקים להם בהגנתם (366א).
(3) מערכת המשפט בישראל מסוגלת לקיים משפט הוגן של נאשם המואשם בפשעי הנאצים, ובית-משפט בישראל הוא הפורום הטבעי והמתאים ביותר לניהול משפטים בדבר פשעים נגד העם היהודי. דווקא משום כך אין קיימת סיבה סבירה שלא להפעיל, הלכה למעשה, את הוראות החוק המגינות על זכויות הצדדים במשפט מפני השפעות זרות, לרבות "משפט על ידי העיתונות", וזאת גם לגבי משפטים הדנים בפשעים כאלה (366ה-ו).
ד. [...]
(5) בנסיבות דנן, החלטתו של המשיב 1 שלא להורות על חקירה משטרתית בעניין תלונתו של העותר, חרף העובדה שגם הוא בדעה שתלונה זו הינה לכאורה מבוססת כדין, נשענת כולה על נימוקים חסרי יסוד, והדבר מחייב את התערבות בג"צ ( 369ב-ג).
[...]
התנגדות לצו-על-תנאי מיום 18.5.88. העתירה נתקבלה ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט ת' אור. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.
ד' בקרמן - בשם העותר;
נ' בן-אור, סגן בכיר לפרקליט המדינה - בשם המשיב 1; מ' מוזר - בשם המשיבים 2-3.
מתוך פסק הדין
פסק-דין
השופט ג' בך: עיקרי העובדות
1. עתירה זו מתייחסת לעשרים וארבע רשימות עיתונאיות (להלן - רשימות), פרי עטו של המשיב 3 בצהרון "ידיעות אחרונות" (להלן - העיתון), אשר עורכו הינו המשיב 2. רשימות אלו נכתבו בשנת 1987, בעיצומו של המשפט אשר התנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 373/86* (להלן - משפט דמיאניוק). במשפט זה מיוחסים לנאשם פשעים חמורים ביותר על-פי חוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950. הנאשם הורשע בדין ונידון למיתה, וערעורו תלוי ועומד עתה לפני בית-משפט זה. נואן של הרשימות היה אחד: תיאור וניתוח האירועים במשפט דמיאניוק מנקודת מבטו של המשיב 3. זאת, אגב הבעת עמדה ודעה באשר לעדויות, לעדים, למעשי הסניגוריה, לפעולות התביעה ולהערות בית המשפט.
2. העותר, עורך-דין במקצועו, הופיע במשפט דמיאניוק כסניגורו של הנאשם.
בתאריך 8.11.87 הגיש העותר תלונה למטה משטרת מרחב הירקון נגד העיתון ונגד המשיבים 2ו-3 בעניין הרשימות. בתלונתו מסתמך העותר, בין היתר, על הטענה, לפיה מצא המשיב 3 לנכון, פעם אחר פעם, להביע דעה באשר למהימנותם ולאמינותם של העדים במשפט, בהתייחסו באופן סלקטיבי ומגמתי לתוכן עדויותיהם, וכי הרשימות - "חותרות במודע תחת זכותו האלמנטרית של הנאשם למשפט הוגן וחורצות את דינו מראש".
כתיבה זו, המשיך העותר בדברי טרונייתו, עולה כדי הפרה של כלל ה-Sub judice, משמע שיש בה משום עבירה פלילית בהתאם לסעיף 71(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984(להלן - חוק בתי המשפט), אשר קובע לאמור:
"לא יפרסם אדם דבר על ענין התלוי ועומד בבית משפט, אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו".
3. העותר צירף לתלונתו רשימה של מובאות מהרשימות, המצביעות,
לטענתו, על נטייה בולטת מצד המשיב 3 לתקוף את מהימנות הנאשם דמיאניוק ועדיו, לזלזל בעדי ההגנה ולהראות, כי חרף הכחשותיו הנאשם הוא אכן אותו "איוואן האיום" ממחנה ההשמדה "טרבלינקה", אשר פשעיו האיומים תוארו בכתב האישום, וכי אין להגנתו על מה שתסמוך.
לאור עמדתו של המשיב 1 ביחס לתלונה גופה, מבחינה עובדתית
ומשפטית, עליה אעמוד להלן, אין אני מוצא צורך לצטט בפרוטרוט מהרשימות הנדונות. אסתפק בציטוטים ספורים מתוך עשרות המובאות עליהן מסתמך העותר, כדי להבהיר את מהות התלונה.
כך נאמר ברשימה אחת:
"השבוע נתגלה המכונאי בדימוס מקליבלנד הנאשם כי הוא איוון האיום מטרבלינקה בכל מערומיו ובכל חולשתו".
ברשימה אחרת, אשר דנה בעדות של עד תביעה מסוים, כתוב, כי כעבור 45שנים ניצב אותו עד על דוכן העדים בבנייני האומה - "מול התליין עצמו".
ציטוטים נוספים:
".. ברור, שגם לטקטיקת הטשטוש הכמעט גלויה ומוחלטת שנוקט
דמיאניוק יש - ויהיה - משקל רב ביותר בסיכומי המשפט".
עוד נאמר בקשר לנאשם:
"גם 'הסבריו' המעוררים לעתים אפילו רחמים מוסיפים לתחושה כי הנאשם אינו זוכר דבר מהאירועים באותם מחנות השבויים, פשוט משום שלא שהה שם כלל". (בניגוד לטענת הנאשם, ששהה בתקופה הרלוואנטית באותם מחנות שבויים, ולא במחנה טרבלינקה - ג' ב').
על עד מומחה מטעם הסניגוריה נכתב, כי העד השיב "בצורה מבולבלת ולא משכנעת", וכי אמינותו נפגעה בחקירה בצורה קשה.
ועל עד הגנה אחר נאמר:
"אוי להיסטוריון אשר לו מקורות מידע כאלה. אוי לסניגור הרוצה באמצעות עד כזה לסתור את ההיסטוריה ולבסס קו ההגנה שלו".
4. בתשובה לתלונה זו נמסר לעותר ביום 22.12.87 מטעם מטה משטרת ישראל, מרחב הירקון, כי הוחלט שלא להוסיף לחקור בתלונה, וזאת, לפי ש"אין במעשה משום עבירה פלילית". תגובה נוספת, באותה רוח, הועברה אל העותר בתאריך 27.12.87 על-ידי ראש מחלקת חקירות ותביעות במטה הארצי של המשטרה.
5. לאור מענה זה הגיש העותר - בהתאם לסעיף 64לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982- ערר על החלטת משטרת ישראל ליועץ המשפטי לממשלה - המשיב 1.
ב- 30.3.88 מסר המשיב 1 לעורר את תשובתו לערר, שנוסחה בהאי לישנא:
"דנתי בעררך וכן בדקתי את תיק החקירה, אולם בהתחשב בכל הנסיבות לרבות הסיקור הנרחב לו זכה משפט דמיאניוק והמטען הרגשי העמוק, בו היה טעון הדיווח על המתרחש במהלך המשפט, החלטתי שלא להורות למשטרת ישראל על המשך החקירה בתלונתך".
משמע, כי עררו של העותר נדחה על-ידי המשיב 1.
6. כנגד החלטה זו פנה העותר לבית-משפט זה בעתירה שלפנינו, בה הוא מבקש להורות למשיב 1 להעמיד לדין את המשיבים 2 ו-3 בעבירה לפי סעיף 71 הנ"ל לחוק בתי המשפט, היינו בגין הפרת "כלל הסוב-יודיצה".
[...]
במקרה דנן סכנה זו לא הייתה משמעותית, בין היתר בהתחשב בעובדה, שברשימותיו של המשיב 3 לא נכללו פרטי מידע שלא הובאו לפני בית המשפט, כי אם רק דעותיו והתרשמויותיו של המשיב 3 עצמו.
[...]
נראה לי, כי עקרונית חייבים אנו להקפיד על יישום הכללים האמורים, בראש ובראשונה, באותו מקרה בו מצוי משפט מסוים במוקד ההתעניינות, ובו עשויים להיווצר בציבור רגשות עזים, לטובת הנאשם או נגדו.
קל לשמור על כללי ה"סוב-יודיצה", ואין הוא עומד במבחן במשפט השיגרתי, אשר הציבור עוקב אחריו באדישות יחסית. לעומת זאת, עומדים כללים אלה והמטרות שלשמן נקבעו במבחן המשמעותי ביותר דווקא במשפט, אשר בו קיים החשש הממשי והמוחשי, שהיווצרות דעת ציבור - זו המביעה אהדה ותמיכה לסניגוריה או זו המבטאת איבה לנאשם - עלולה להשפיע, במישרין או בעקיפין, על מהלך המשפט או על תוצאתו.
דווקא כאן עלולים הפרסומים מהסוג הנדון ליצור אווירה עכורה
מסביב למשפט או הנאשם, אשר מגמת החיקוק הנדון היא למונעה.
14. יש הדוגלים בדעה, כי אבד הכלח על עקרון ה-sub judice, וכי יש לבטלו. אחרים משוכנעים, כי כלל זה חיוני הוא לשם השמירה על טוהר ההליך השיפוטי, וכי אין סכנה רבה יותר לקיומם של משפט הוגן ושל שלטון החוק מאשר הנוהג הנפסד של הבעת דעות בכלי התקשורת ביחס למשפטים תלויים ועומדים ("trial by newspaper).
[...]
מכל מקום ברור הוא, כי כל זמן שכללים אלה קיימים אצלנו ומעוגנים הם כאמור בסעיף 71 לחוק בתי המשפט, הרי יש לנהוג על פיהם, ובמיוחד אסור להתעלם מהם באותם מקרים בהם הצדדים למשפט, או אחד מהם, זקוקים להם ביותר להגנתם.
האם ניתן לתאר מקרה בולט יותר לצורך ביישום ההוראה האמורה מאשר משפט, בו צפוי הנאשם לעונש מוות, בו מעוררים המעשים המתוארים באישום והמיוחסים לנאשם, באופן טבעי, רגשות חזקים, ובו טוענת הסניגוריה, שהנאשם נפל קורבן לזיהוי מוטעה?
[...]
16. ואשר לטענה, לפיה היו בקשר למשפטו של דמיאניוק ומסביבו
התבטאויות מרובות נוספות, שביחס אליהן לא נפתחו חקירות, על כך אשיב: א. המקרים האחרים, אם היו, לא גרמו להגשת תלונות ולהתייחסות המשיב 1, ולהגשת עתירה לבית-משפט זה, ועל-כן אין ללמוד מהם דבר.
ו-ב. ישנו גם הבדל משמעותי בין התבטאות ספונטאנית ובודדת זו או אחרת, בלתי רצויה ככל שתהיה, לבין פרסום מספר רב של כתבות, במסגרת סדרה קבועה בעיתון נפוץ מאוד.
17. מכאן, שיש, לדעתי, לפסול את כל נימוקיו של המשיב 1 בדבר העדר עניין ציבורי בפתיחה בהליך פלילי בעניין תלונתו של העותר. אין ממש באף אחד מאותם נימוקים, והוא הדין במשקלם המצטבר.
[...]
סיכום:
21. נראה לי, שעלינו לקבוע, כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להורות על חקירה משטרתית בעניין תלונתו של העותר, חרף העובדה שגם הוא בדעה שתלונה זו הינה לכאורה מבוססת כדין, נשענת כולה על נימוקים חסרי יסוד, וכי מחייב הדבר את התערבותו של בית-משפט זה.
אשר-על-כן הייתי מציע לחבריי הנכבדים, שנעשה את הצו-על-תנאי למוחלט במובן זה, שנטיל על המשיב 1 להורות למשטרה לערוך חקירה בעניין תלונתו של העותר כנגד המשיבים 2 ו-3 ונגד אחרים, ככל שיתגלה הצורך בכך במהלך החקירה, ושייתן החלטה חדשה בעניין הנדון, לאחר השלמת החקירה, לאור העקרונות שצוינו בפסק-דין זה.
כמו כן הייתי מטיל על המשיב 1 לשלם לעותר הואות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 3,000 ש"ח, כאשר סכום זה יישא ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק-דין זה ועד לתשלום בפועל.
השופט א' חלימה: אני מסכים.
השופט ת' אור:
1. צר לי, אך חולק אני על דעתו של חברי הנכבד, השופט בך. לו דעתי הייתה נשמעת, דין העתירה היה להידחות.
[...]
6. במסגרת שיקוליו, מבהיר היועץ המשפטי את המדיניות המנחה אותו
בדרך כלל בהגשת תביעות במקרים של הפרת עקרון "הסוב-יודיצה". המדיניות היא של איפוק וזהירות בהגשת תביעות, בשל פגיעה בעיקרון האמור, דהיינו תביעות על-פי סעיף 71(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] (להלן - סעיף 71(א)). כפי שמבהיר היועץ המשפטי בהתייחסו לסעיף חוק זה, "יש לנהוג זהירות בהפעלתו, בהתחשב בעקרון חופש הביטוי שהוא עקרון יסוד במשטר דמוקרטי". ברור, שעקרון חופש הביטוי והצורך להגן עליו אינם בלתי מסויגים.
הוראות חוק הבאות לסייג את עקרון חופש הביטוי לבל ייעשה בו שימוש פוגע ובלתי ראוי להגנה. כך הוא, לדוגמה, במקרים של הוצאת לשון הרע, שאז טענה של זכות היסוד של חופש הביטוי לא תועיל למפיץ לשון הרע. כך הוא גם במקרה של פגיעה בעקרון ה"סוב-יודיצה": אין בעקרון חופש הביטוי כדי להוות הגנה בפני עבירה לפי סעיף 71(א). ואולם, מכיוון שהמדובר בהוראת חוק, שיש בה כדי להגביל את חופש הביטוי, קבע לו היועץ המשפטי לכלל של מדיניות לנהוג זהירות ואיפוק בהגשת כתבי-אישום על עבירות לפי סעיף 71(א).
מדיניות זו, צריך להדגיש ולומר, אינה חדשה, ואינה נחלתו של היועץ המשפטי הנוכחי בלבד. כל המעיין בפסקי הדין מזה עשרות שנים, לא ימצא אלא מקרים מעטים ביותר - בא-כוח העותר ציין לפנינו רק שני מקרים כאלה - בהם הוגש כתב-אישום על עבירה של פגיעה בעקרון ה"סוב-יודיצה". כל החי בתוך עמו, וכל קורא עיתונים מצוי, יגלה על נקלה כמה רבים המקרים של פגיעה בעיקרון האמור. והנה, על-אף זאת, כה זעום מספר המקרים בהם הוגש כתבי-אישום בגין עבירות אלה. אכן, תופעה זו הינה תוצאה של אותה מדיניות שהוזכרה: לנהוג זהירות בהגשת כתב-אישום בעבירות של הפרת עקרון ה"סוב-יודיצה".
לאור מדיניות זו, ולאור מספר המקרים המזערי של משפטים המוגשים בגין עבירה לפי סעיף 71(א), אין גם כל יסוד לטענת ההפליה שבפי העותר, בשל כך שבמקרה של המשיבים 2ו- 3החליט היועץ המשפטי שאין מקום להגשת כתב-אישום. מה גם שבענייננו המדובר במשפט בעל אופי ונסיבות מיוחדים, אשר לא נתקיימו באף אחד מאותם שני מקרים, שהוזכרו על-ידי בא-כוח העותר לפנינו.
יכול להיות, כמובן, ויכוח, אם מדיניות זו רצויה היא. יימצא ודאי מי שיאמר, שלו היו מוגשים יותר כתבי-אישום - הייתה פוחתת התופעה של פגיעה בעיקרון האמור. אך עניין זה קשור בקביעת המדיניות הרצויה בהגשת הליכים פליליים, אשר מסורה לשיקול-דעתו של היועץ המשפטי, ואין, לדעתי, לומר, שמדיניות כאמור הינה מחוץ לתחום המדיניות הסבירה, שעל היועץ המשפטי לנקוט בה.
על רקע מדיניות זו של היועץ המשפטי יש לבחון את השיקולים הנוספים, שהדריכוהו והביאוהו למסקנה שאין מקום לחקור בתלונת העותר. שיקולים אלה כוללים שיקולים הקשורים באופיו ובנסיבותיו המיוחדות של משפט דמיאניוק, וכן כוללים הם שיקולים, הקשורים בנסיבותיו האישיות המיוחדות של המשיב השלישי.
7. אשר לנסיבות המיוחדות הנוגעות למשפט, מדגיש היועץ המשפטי הן
את העובדה שנושא המשפט טעון רגשות עזים, ואלה עשויים "להביא להתבטאויות לא שגרתיות", והן את העובדה, שבשל אופיו המיוחד של המשפט, הוא היה מלווה בסיקור תקשורתי בהיקף רב, הן באמצעי תקשורת ישראליים, והן באמצעי תקשורת זרים בחוץ-לארץ.
בשל רגישותו של המשפט ונושאו - משפט הדן בשואה - סבור היועץ המשפטי, שגם אם ההתבטאויות הינן אמוציונליות ולא שיגרתיות, וחורגות מהמותר, ראוי לגלות איפוק נוסף, קודם נקיטת הליכים משפטיים נגד העבריינים.
אשר לסיקור התקשורתי הנרחב, גם בארץ וגם בחו"ל, ניתן להסיק מתגובתו של היועץ המשפטי ומטיעון בא-כוח המדינה לפנינו ששתי תופעות הקשורות בכך עמדו לנגד עיניו. ראשית, בשל הסיקור התקשורתי הרחב היומיומי, גם בחוץ-לארץ, מסתבר, שרק חלק מהפרסומים נתון לשיפוט בתי¬משפט ישראליים בגין העבירה של פגיעה ב"סוב-יודיצה". פירושו של דבר, שליועץ המשפטי אין שליטה על חלק גדול של הפרסומים, במובן אפשרות העמדה לדין של המפרסמים פרסומים, שיש בהם פגיעה בעיקרון האמור. שנית, בשל הפרסומים הרבים, היומיומיים, אשר ברבים מהם ניתן אולי למצוא פגיעה בעיקרון הנ"ל, שקל היועץ המשפטי, אם ראוי, דווקא במשפט המיוחד הנדון, לנקוט הליכים משפטיים לפי סעיף 71(א). על רקע נסיבות אלה התחשב היועץ המשפטי גם בנסיבותיו המיוחדות של המשיב השלישי, אשר הינו ניצול שואה, והגיע למסקנה שאין להפעיל את סמכותו להגשת הליכים פליליים נגד המשיבים השני והשלישי. בהפעילו את שיקול הדעת המסור לו, הגיע למסקנה שאין אינטרס ציבורי להגיש משפט פלילי נגד המשיבים 2 ו-3, על אף שקיימות ראיות לכאורה שנעברה עבירה על-ידיהם.
בנסיבות המקרה גם החליט היוע המשפטי, שאין טעם בניהול חקירה.
שהרי אפילו מדובר בקיום ראיות לכאורה לביצוע העבירה - והיועץ המשפטי יצא מהנחה שקיימות ראיות לכאורה כאלה - אין מקום להגיש כתב-אישום נגד משיבים 2 ו-3 משיקולים הקשורים באינטרס הציבורי. בנסיבות אלה לא היה בקיום חקירה כדי לשנות את מסקנת היועץ המשפטי, ועל-כן גם לא הורה על ניהול חקירה בעניין.
[...]
9. על סמך כל האמור לעיל, לו נשמעה דעתי, הייתי דוחה את העתירה ומחייב את העותר לשאת בהוצאות המשיב הראשון בסך 5,000 ש"ח. בנסיבות המקרה, לא הייתי עושה צו להוצאות ביחסים בין העותר למשיבים השני והשלישי.
הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק-דינו של השופט בך.
ניתן היום, י"ח בחשוון תש"ן (16.11.89).