מתוך פסק הדין
בית משפט שלום בת"א- יפו
26.3.98 תא 15911/95
בפני כב' השופטת ש. דותן
התובעים: 1. כפות תמרים בע"מ
2. עופר גל
- נגד -
הנתבעים: 1. אבי אפרתי
2. רז זמצקי
3. ידיעות תקשורת בע"מ
פסק – דין
התובעת מס' 1 הינה חברה המנהלת עסק של מסעדה בשם "כפות תמרים" ברח' אחד העם 60 בת"א.
התובע מס' 2 הינו בעל מניות בתובעת 1 ומשמש כמנהלה וכטבח ראשי של המסעדה.
נתבע מס' 1 הינו כתב העוסק בכתיבת בקורות בנושאי אוכל ומוסיקה בעתון "תל- אביב" שבבעלות נתבעת 3 (להלן: "העתון").
נתבע מס' 2 הינו עורכו של העתון הנ"ל.
התביעה שבפני הוגשה בעקבות כתבה פי עתו של נתבע 1 הנושאת את הכותרת "כיסופים לבוליביף" – שפורסמה בעתון בתאריך 11.8.94 (להלן: "הכתבה").
לטענת התובעים הכתבה כללה "לשון הרע" כמשמעותה כחוק איסור לשון הרע שכן פרסומה גרם להשפלת התובעים בעיני הברות, ועשה אותם מטרה לבוז וללעג מצידם וכן לביזוי התובעים בשל מעשיהם וגרם לפגיעה במשלח ידם ובעסקיהם.
לגרסת התובעים הכתבה שהתיימרה להיות בקורת הוגנת על המסעדה והאוכל המוגש בה – לא היתה אלא הסתה פרועה כנגד התובעים שנכתבה מתוך רצון שלא הוסתר כלל לפגוע בהם ובעסקיהם.
לעומת הטעונים המפורטים לעיל גורסים הנתבעים כי בהיות התובעת 1 מסעדה מהזמינה את הציבור לבוא לבקר ולסעוד נתונה לציבור ולתקשורת הזכות לבקורת. כן נטען כי הפרסום היה בגדר "פרסום מותר" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע ולא חרג מתחום הסביר בנסיבות המקרה ועומדת לנתבעים הגנת החוק כיוון שהמאמר היה מאמר בקורת וחלה עליו הגנת החוק על פי סעיף 15 (ס"ק (2)(9)(4)(6)) וכן כי הפרסום נשוא התביעה הינו אמת ומוגן על פי סעיף 14 לחוק הנ"ל.
הרקע העובדתי
[...]
הכתבה נשוא הדיון שבפני נכתבה אף היא בעת שהמסעדה היתה בתחילת דרכה, וכנראה בשלב חיפושי הדרך.
הכתבה
על מנת להבהיר על שום מה נזעקו התובעים והגישו תביעה זו יש להביא את הכתבה במלואה ככתבה וכלשונה.
מתחת לכותרת "כיסופים לבוליביף" ושם המסעדה וכתובתה כותב מר אפרתי:
"נפיחה היא סוג של גז, סרח עודף של מערכת העיכול. מטבען של נפיחות שהן ריקות מתוכן, אבל אי אפשר להחמיצן כשהן שם. בעליהן מצליחים על פי רוב להסתדר איתן איכשהו. סובל מי נמצא באותו זמן בסביבה. אנשים עדינים נוטים בדרך כלל להגיב באיפוק מנומס בשעה שזולתם משחרר אחת בשוגג. בסך הכול, לכולנו זה עלול לפעמים, לא בכוונה, לקרות. אבל כשמישהו מכוון במזיד, יש לתוך פרצופך, נאד גרנדיוזי ופולשני ובאותה נשמה מרוקן אותך ממיטב כספך אך מושית לך מגבת מבושמת לידיים ומישיר אליך חיוך צחור ובוהק, אתה חייב לשלוח לעברו את התותחים הכי כבדים שלך. אחרת, לא רק שאתה פראייר, אתה גם אידיוט.
יהיה נפסד לגמרי לדבר על כפות תמרים במושגים של גבולות החוצפה האנושית. קורה שם משהו חמור בהרבה, שמטאפורות קרימינולוגיות כמו שוד והתחזות מצליחות להתקרב אליו קצת יותר. הכי נכון להתחיל במחיר – 355 שקל לשניים, לא כולל אפרטיף, לא כולל דיז'סטיף, עם בקבוק יין מקומי זול. השירות כלול. עבור הסכום הזה מקבלים מזון המוגדר 'ישראלי עם סגנון'. ביקרתי בכפות תמרים בסוף שבוע מילואים שבו למדתי היטב מה זה אוכל ישראלי בלי סגנון. ערב ארוך ומביש, אתי אנקרי ברקע (זה כנראה מה שנקרא מוסיקה ישראלית עם סגנון), לא עזר לי להבין מה מבדיל בין השניים, מלבד זה שבצבא נותנים לך ממה שאתה רוצה כמה שאתה רוצה, ובכפות תמרים לא.
במודעת הפרסומת מציג השף את האני מאמין הקולינרי שלו. הוא עובר כל כך פומפוזי שקשה להבין אם מדובר בשרלטן או בגאון עם חזון. אחרי המנה הראשונה הענינים מתחילים להתבהר. לאחר העיקריות ברור לגמרי שאת מי שחתום על המלל הפרוגרמטי הנבוב הזה, צריך לשלוח לעמוד שבועיים בפינה, עם הפנים אל הקיר שיתבייש. אולי זה יעזור לו להשתנות.
מוכרחים להבין את הקונטקסט. על העצוב בכפות תמרים שפכו הרבה מאוד כסף, והמקום נראה כמו אולם אולטרה יוקרתי שערוך לסדר פסח של מיטב יהדות התפוצות. צוות המלצרים לבוש בשחור- לבן הדור ועטוי במותניות עם רקמה אוריינטלית. אותנטיקה ניינטיז יענו. מין מקום כזה שמביאים אליו את הדוד העשיר מאמירקה, להראות לו איזראילי קיטשן ווא איז איט, ושישלם. אילו לפחות היה הגזל פועל במסורת השנור כשפדינו מועבר למרטות ציבוריות חיוביות כלשהן, ניחא. אבל כשכל כך הרבה כסף שנגבה עבור הגורנישט הזה נשפך לחשבון הבנק הפרטי של יזמים חסרי בושה, קוראים לזה, בעברית, עבודה בעיניים. ועבודה מסריחה מאוד.
תמורת 120 שקל לאדם מקבלים תפריט קבוע של מנה ראשונה, עיקרית וקינוח, הניתנות לבחירה מתוך ארבע-חמש מוצעות. יש מנות שגובים עליהן עוד עשרה שקלים. לפי ההוא שעומד בפינה מבוסס האוכל על מוצרי מזון, תבלינים ודגה ש'השתרשו בהווייתנו... בהתאם לעונות השנה' ויש עוד חרטוטים במניפסט.
למנה הראשונה, שצלצלה המקורית מכולן, קראו מרק חומוס בפיתה. הגיעה צלוחית ובה נוזל חום נטול מרקם ותפל לגמרי, לא שונה בהרמה מסתם מים חמים סמיכים, שהושתת כנראה על פולי חימצה. אני אומר כנראה, משום שלא היתה אפשרות לברר את זה באמצעות טעמו. פשוט לא היה לו כזה. מלמעלה היה בצק. זה החלק של הפיתה. חוץ מזה שכבו שם, רווי נוזלים לגמרי, שני כדורים של מה שקוראים בכפות תמרים פלאפל. לומר עליהם גועל נפש זה לנקוט סוג של אנדרסטייטמנט. המנה הראשונה הנוספת, שהוזמנה משום שנשמעה הפחות פלצנית מכולן, היתה טארט חצילים ועגבניות. הטעם הזכיר משהו מתפריט של חברת קייטרינג בינונית ומטה, שאפשר לסגור איתה את כל הענין תמורת 22-20 דולר. מקסימום.
אחר כך באו העיקריות. היתה אופציה לקחת פילה בקר ברוטב קרם שום או משהו כזה. זה לא צריך להיות רע, חשבתי לעצמי, אבל מה כל כך ישראלי מקורי כאן. ככה ירד גם דג הדניס ברוטב נענה מסדר היום. נשרנו עם צלעות טלה במעטפת בצק פילו, גם כן תמצית הישראליות, ועם 'כרע עוף במילוי מעורב ירושלמי', המסוגננות בהתגלמותה. כרע העוף היה רבע עוף. מתחת לביתי מוכר איש צעיר חצאי עופות ב-12 שקל החתיכה. יוצא לו יותר טוב. במה שקראו מעורב היו נתחי לבבות ספורים. שום תיבול משמעותי. היה גם אורז לבן מנוקד בקצת עדשים חומות וזהו. ליד מערכת 'תל- אביב' יש עשרות מקומות שבהם תקבל מנה כזאת ב- 15 שקל מקסימום. ותתקבל בחיוך אמיתי. באחד העם 60, ת"א – עכשיו זה כבר היה ברור לגמרי – יש מקום שהמציאו אותו כדי לגנוב ממך את כספך. אסור לתת לזה להצליח.
אין לי שום כוח להמשיך לתאר את דגימות הלה המגוחכות בפילו, קרם השקדים תואם הסברינה וטארט התאנים בטעם חביתה. הפרינציפ הרי כבר ברור. פושטים לך במקום הזה את העור על פארש.
אם עתידה הקולינרי של ת"א חשוב גם לכם, עשו את המעט שאתם יכולים: אל תדרכו בכפות תמרים ואל תעזו להביא לשם אף דוד מאמריקה – זה רק יהפוך אותו לשונא ישראל. תנו לבעלי המסעדה לשבת לבד בהיכלם ההדור, ולהתבייש. זה עונש שבלא ספק מייצג את האופציה היותר הומנית. בימי קדם היו מטפלים בשכמותם אחרת.
אבי אפרתי"
כל הקורא כתבה זו אינו יכול שלא להתרשם מתוכנה ובעיקר מסגנונה הבוטה במידה חריגה גם על רקע סיגנון של כתבות ובקורות "אופנתיות" שהוצגו ע"י ב"כ הנתבעת וברור כי כמעט כל שורה בה עונה על ההגדרה שבחוק איסור לשון הרע תשכ"ה- 1965 הקובע כי:
"לשון הרע הם דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בפני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם.
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית או משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו".
ועל כן נשאלת השאלה האם יכולה כתבה זו לחסות תחת כנפיה של אחת ההגנות שבפרק ג' לחוק.
[...]
הבעת דעה על יצירות סעיף 15(6) לחוק
[...]
ונשאלת השאלה האם בשימוש בביטויים הקשים שבכתבה לא חרג נתבע 1 מתחום הסביר.
יצויין בענין זה כי באשר לתוכנה של הכתבה, האמור בה זהה לכתבתו של דניאל רוגוב (נספח 1 במוצגי הנתבעים).
שני המבקרים סבורים שמדובר במוסד יומרני שאינו משכיל לעמוד בציפיות שיוצרות יומרותיו המופרזות. שניהם תמימי דעים באשר לטיב האוכל ומדגישים את המחיר היקר שנדרשו לשלם תמורתו (עובדה אחרונה זו הודגשה גם בכתבתו של רון מיברג), אלא שבעוד דניאל רוגוב מסתפק באמירה שזוהי עיסקה גרועה, מרחיק מר אפרתי לכת ומזהיר את הקוראים שידירו רגליהם מהמקום בתקווה שבכך יבוא השף היומרני על עונשו.
התלבטתי בשאלה עד היכן רשאי המבקר להרחיק לכת באזהרותיו ובניסוחיו המעליבים והאם יש בהתערבות בסוגיה זו משום פגיעה בחופש הדיבור, אולם למרות הסתייגותי מן הנוסח והסגנון סבורני כי אין לראות בלשון הכתבה חריגה מתחום הסביר, וגם אם להשקפתי מיטיב היה הנתבע 1 לעשות אילו נמנע מלהשתמש בביטויים כל חריפים, פוגעניים ומעליבים, אין אני סבורה שבמאזן שבין חופש הדיבור להגנה על שמו של הפרט, בית המשפט אמור לנסח את כתבות הביקורת לטעמו, למעט מקרים חריגים ביותר, אין מקום להתערבות בית המשפט בסגנון ובניסוח.
[...]
סבורני כי למרות לשונה הבוטה של הכתבה לא חרג הכתב מתחום הסביר ועל כן התקיימו לגבי הנתבעים ההגנות שבסעיף 15(6) לחוק לשון הרע, ודין התביעה להדחות.