עיקרי הפסיקה

רשות ערעור אזרחי 02 / 3007

1. יואב יצחק
2. מעריב הוצאת מודיעין בע"מ

נגד

1. ארנון מוזס
2. מיכל מוזס

בבית-המשפט העליון
[30.9.2002]

לפני השופטים ד' דורנר, י' אנגלרד, א' גרוניס

למשיב 1 נודע כי המבקש 1, עיתונאי, מתעתד לפרסם כתבת תחקיר על אודותיו, ובמסגרתה להתייחס להליכים המשפטיים המתנהלים בינו לבין אשתו, שהחלו בארצות-הברית, נמשכו בבתי-המשפט לענייני משפחה בארץ, והועברו לבוררות. הדיונים בבתי-המשפט לענייני משפחה התנהלו בדלתיים סגורות, בהתאם לאמור בסעיף 68(ה) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט), שלפיו ענייני משפחה יידונו בדלתיים סגורות, אלא אם הורה בית-המשפט אחרת. המשיב פנה לבית-המשפט לענייני משפחה וביקש לאסור פרסום הנוגע באופן ישיר ועקיף לכל ההליכים בינו לבין אשתו. בית-המשפט נענה לבקשה והתיר לפרסם אך את עצם קיומם של הליכים משפטיים בין המשיבים.

בית-המשפט העליון פסק:

א. (1) סעיף 68 לחוק בתי המשפט אינו מעגן את עקרון פומביות הדיון, אלא קובע כללים להפעלתו. על כללים אלה, לרבות הכלל הקבוע בהוראת סעיף 68(ה), חולש עקרון פומביות הדיון. עיקרון זה הוא בעל מעמד חוקתי בהיותו מעוגן בסעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה, שבו נקבע כי בית-משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית-המשפט הורה אחרת לפי חוק (597ה – ז).

(2) פומביות הדיון פוגעת במהותה בפרטיות המתדיינים ולעתים קרובות בפרטיות העדים. הזכות לפרטיות – הגם שגם היא זכות יסוד – נסוגה מפני עקרון הפומביות. כמו עקרון הפומביות קבועה גם הזכות לפרטיות בחוק יסוד. סעיף 7(א) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מורה כי כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו. אלא שסעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה הוא הוראה מיוחדת הגוברת על סעיף 7(א) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (598ג – ד).

ב. (1) אין זהות בין קיום ההליך בדלתיים סגורות לבין איסור הפרסום. איסור הפרסום עומד כשלעצמו, ואין הוא פועל יוצא של סגירת הדלתיים. דרושה הוראה מיוחדת כדי לאסור פרסום. לבית-המשפט ניתן שיקול-דעת בסעיף 70(א) לחוק בתי המשפט להתיר פרסום הליך שהתנהל בדלתיים סגורות. הוראה זו, המאפשרת להביא לידיעת הציבור את אשר נסתר ממנו בשל סגירת דלתיים, משקפת את האינטרס הציבורי כבד המשקל בפומביות המשפט. על בית-משפט המתבקש להתיר פרסום הליך שהתנהל בדלתיים סגורות: ראשית, לבחון אם המטרה שלשמה נסגרו הדלתיים עומדת בעינה, ושנית, להפעיל את שיקול-דעתו כך שעקרון פומביות הדיון ייפגע במידה המזערית האפשרית להשגת מטרה זו (600א – ג).

(2) מטרתו של סעיף 68(ה) לחוק בתי המשפט היא להגן על הפרטיות בעניינים משפחתיים אינטימיים וכן על הילדים. בית-המשפט לענייני משפחה עוסק בנושאים אלה, אולם פרסום תוכן ההליך לא ייאסר אם אין בפרסום פגיעה בילדים או בעניינים משפחתיים אינטימיים (600ה – ו).

(3) בעניין דנן הדברים שביקש המבקש לפרסם קשורים קשר רופף להליכים שהתקיימו בארצות-הברית ובמסגרת הבוררות, ולמצער הם כלליים ביותר ואינם עוסקים בלב לבם של הליכים אלו. אין בפרסומם פגיעה בפרטיות חיי המשפחה של בני-הזוג או פגיעה מיוחדת בילדיהם (600ז, 601ג – ד).

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שטופמן) מיום 14.3.2002 בע"מ 1019/02. הבקשה נדונה כערעור. הערעור נתקבל.

צבי בר-נתן, גיורא ארדינסט, יהודית אגטשטיין, שירי אילון – בשם המבקשים;

דוד ליבאי, יוסי מנדלסון, דפנה ליבאי – בשם המשיב 1;
אפי פרי – בשם המשיבה 2.

מתוך פסק הדין

השופטת ד' דורנר

1. נישואיהם של ארנון מוזס, המוציא לאור של עיתון "ידיעות אחרונות" (להלן – המשיב), ואשתו מיכל מוזס (להלן – המשיבה) (להלן ביחד – בני-הזוג או המשיבים) – אשר להם ארבעה ילדים – עלו על שרטון. הם מנהלים הליכים משפטיים, שהחלו בארצות-הברית ונמשכו בבתי-משפט לענייני משפחה ברמת-גן ובראשון-לציון. לאחרונה הועברה המחלוקת להכרעת בורר. הדיון בבתי-המשפט לענייני משפחה התנהל בדלתיים סגורות, לפי האמור בסעיף 68(ה) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט), שבו נקבע:

"על אף הוראות סעיף 68(א) [הקובע כי בית-משפט ידון בפומבי], עניני משפחה, כמשמעותם בחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995... יידונו בדלתיים סגורות, אלא אם כן הורה בית המשפט לדון בענין כולו או מקצתו, בפומבי".

בינתיים נודע למשיב כי העיתונאי יואב יצחק עומד לפרסם בעיתון "מעריב" כתבת תחקיר על אודותיו, ובכלל זה להתייחס להליכים המתנהלים בינו לבין אשתו. המשיב פנה לבית-המשפט לענייני משפחה בראשון-לציון וביקש, מכוח סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט, לאסור פרסום הנוגע באופן ישיר ועקיף לכל ההליכים בינו לבין אשתו, לרבות ההליכים בארצות-הברית והליכי הבוררות. בית-המשפט (סגן הנשיא השופט ש' בוקובסקי) נענה לבקשה, ובתאריך 15.1.2002 הוציא במעמד צד אחד את הצו שנתבקש.

אז הגישו יואב יצחק (להלן – המבקש) ומודיעין בע"מ, המוציאה לאור של עיתון "מעריב" (להלן ביחד – המבקשים), בקשה לביטול הצו. המבקשים טענו כי הכתבה אינה עוסקת בענייני המשפחה של המשיבים, כי אין בכתבה כל אזכור או התייחסות לילדי המשפחה, כי אין בכתבה כל פגיעה במרקם היחסים של המשפחה וכי הכתבה נוגעת אך לאופן התנהגותו והתנהלותו הציבורית של המשיב, ובכלל זה יחסיו עם רשויות אכיפת החוק במדינה והשימוש שהוא עושה במעמדו ובתפקידו כמוציא לאור של עיתון "ידיעות אחרונות" לשם קידום מטרותיו האישיות.

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את הבקשה והותיר את הצו על כנו. במסגרת הצו אסר בית-המשפט על פרסום עמודים 6-3 ו-12-9 לטיוטת הכתבה של המבקש.

בעמודים 6-3 מתוארים ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין המשיבים בארצות-הברית, הסכמתם להפנות הסכסוך לבוררות בפני הנשיא (בדימוס) מ' שמגר וכן הצעות הפשרה שקיבלה המשיבה מן המשיב על-מנת שתוותר על תביעתה. ואילו בעמודים 12-9 מתוארת חקירת המשטרה שנפתחה בעקבות הודעה שנמסרה למשיבים על-ידי השופט בוקובסקי, שבפניו התנהלו ההליכים בבית-המשפט לענייני משפחה, ושלפיה ניסה המשיב, לפי הטענה, לפנות אל השופט באמצעות אחר ולשוחח עמו מחוץ לכותלי בית-המשפט בעניינים הקשורים להליכים בין הצדדים (להלן – ניסיון הטיית המשפט).

עם זאת בית-המשפט התיר לפרסם את עצם קיומם של הליכים משפטיים בין המשיבים. "מבלי להיכנס לשום פרט, שהוצא נגדו צו איסור פרסום, לרבות על התקיימות הליכי הבוררות בין המשיבים".

כך נכתב, בין השאר, בהחלטתו של סגן הנשיא בוקובסקי:
"המחוקק קבע חריגים לכלל הבסיסי של הדיון הפומבי... העילות הינן רשימה סגורה. כדי לסטות מעקרון הפומביות יש להוכיח קיום עילה... משמדובר בסכסוך במשפחה קבע המחוקק כנקודת מוצא את ההיפך מעקרון פומביות הדיון, נקודת המוצא כעת היא כי הדיון הוא בדלתיים סגורות והחריג הוא, על-פי החלטת בית-המשפט, דיון פומבי... מול זכות הציבור לדעת עומדת זכות האדם שלא תיפגע פרטיותו... לאור זאת יש לפרש באופן מרחיב את סעיף 68(ה) לחוק בתי המשפט אשר נועד להגן על הזכות לפרטיות באותם מקרים בהם זכות זו ראויה להגנה מיוחדת ומקרים אלו הינם סכסוכים במשפחה".

2. הערעור שהוגש על-ידי המבקשים בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נדחה בכפיפות להיתר שניתן לפרסום דבר החקירה המשטרתית בנוגע לניסיון הטיית המשפט. בפסק-הדין של השופטת י' שטופמן נכתב, בין השאר:

"החסיון שהטיל המחוקק על ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה, אכן נועד לאפשר למתדיינים... 'לפתוח את סגור ליבם', להתבטא בפתיחות ובכנות, אף בעניינים רגשיים קשים.
יש לקבל את הפרשנות לפיה ענייני המשפחה עליהם חל איסור הפרסום לפי סעיף 68(ה) לחוק בתי המשפט, מוגדרים באופן רחב היקף בחוק בתי המשפט לענייני משפחה וכוללים נושאים רבים.
...
משהתקיימו הליכים מקבילים גם בישראל, אינני סבורה כי יש רלוואנטיות לשאלה האם התקיימו הליכים במקום אחר בו לא הוטל עליהם איסור פרסום. משהתקיימו הליכי בישראל, אך סביר הוא שיוטל עליהם איסור פרסום, בדומה לכל הליך אחר המתקיים בבית המשפט לענייני משפחה.
...
בוררות אשר מקורה בהליכים בבית המשפט לענייני משפחה 'חוסה' בצילו של בית המשפט לענייני משפחה, ויחולו עליה הוראות סעיפים 68 ו-70 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, שאלמלא כן, תמצא מסוכלת מטרת המחוקק".

3. מכאן הבקשה שבפנינו למתן רשות ערעור, ובגדרה חזרו המבקשים על טענותיהם בפני בית-המשפט המחוזי בעניין היעדר סמכות מפורשת בחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995 להחלת צו איסור הפרסום על ההליכים שהתקיימו בארצות-הברית ועל הליכי הבוררות. לטענת המבקשים, בית-המשפט המחוזי אסר על פרסום מידע שאינו על אודות "...דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות...", כלשונו של סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט, אלא מידע שנתברר למבקש ממקורות חיצוניים, ואשר עניינו אירועים מחוץ לכותלי בית-המשפט. עוד טענו המבקשים, כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי פוגע פגיעה קשה בחופש הביטוי, בחופש העיתונות, בעקרון פומביות הדיון ובזכות הציבור לדעת, בייחוד בשים לב לעובדה שמדובר בעניינים בעלי חשיבות ציבורית ובהיותו של המשיב איש ציבור. מנגד, תמכו המשיבים בנימוקי פסקי-הדין של בית-המשפט לענייני משפחה ובית-המשפט המחוזי.

החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

4. לדעתי, יש לקבל את הערעור. פסקי-הדין של בית-המשפט לענייני משפחה ושל בית-המשפט המחוזי משחררים שלא כדין את השיקולים לפרסום דיון בבית-המשפט לענייני משפחה מן המגבלות המתחייבות מעקרון פומביות הדיון, ובגדרן הגבלת הפומביות אך על-פי הוראה מפורשת בחוק. גישה זו הובילה את בתי-המשפט ליצירת מעין-עילה שלדידם משקפת את תכלית סעיף 68(ה) לחוק בתי המשפט – הגנה מפני חשיפת ענייניהם הפרטיים של המתדיינים – שבגדרה כללו כל מידע הנוגע לסכסוך בין בני-הזוג, גם אם פרסומו לא נאסר בהוראה מפורשת בחוק. זאת ועוד, בתי-המשפט לא הבחינו בענייננו בין תכלית קיום דיון בדלתיים סגורות לבין מטרת איסור הפרסום, ובהחליטם בבקשה להתיר פרסום הסתמכו על תכלית קיום הדיון בדלתיים סגורות.

5. גישת בתי-המשפט בוססה על ברירת המחדל הקבועה בסעיף 68(ה) לחוק בתי המשפט, האוסר כאמור על קיום דיון בדלתיים פתוחות בבית-משפט לענייני משפחה, אם פתיחת הדלתות לא הותרה על-ידי בית-המשפט, בשונה מסעיף 68(א) לחוק בתי המשפט, החל על בתי-המשפט הכלליים, והקובע כי דיון יתנהל בדלתיים פתוחות, אלא אם בית-משפט החליט אחרת על-פי העילות הקבועות בסעיף 68.

6. ברם סעיף 68 לחוק בתי המשפט אינו מעגן את עקרון פומביות הדיון, אלא קובע כללים להפעלתו. על כללים אלה, לרבות הכלל הקבוע בהוראת סעיף 68(ה), חולש עקרון פומביות הדיון, שהוא בעל מעמד חוקתי בהיותו מעוגן בסעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה, שבו נקבע:

"בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק".

[...]

10. הכלל הבסיסי הוא אפוא שאין פוגעים בעקרון הפומביות, לרבות בדרך של איסור פרסום, אלא על יסוד הוראה מפורשת בחוק או החלטת בית-המשפט על-פי עילות מפורשות שנקבעו בחוק. גם אין זהות בין קיום ההליך בדלתיים סגורות לבין איסור הפרסום. איסור הפרסום עומד כשלעצמו, ואין הוא פועל יוצא של סגירת הדלתיים. דרושה הוראה מיוחדת כדי לאסור פרסום. ראו השופט אור בבג"ץ 6005/93 עליאש נ' השופט צור [6], בעמ' 168. ואכן, לבית-המשפט ניתן שיקול-דעת בסעיף 70(א) לחוק בתי המשפט להתיר פרסום הליך שהתנהל בדלתיים סגורות. הוראה זו, המאפשרת להביא לידיעת הציבור את אשר נסתר ממנו בשל סגירת דלתיים, משקפת את האינטרס הציבורי כבד המשקל בפומביות המשפט. על בית-משפט המתבקש להתיר פרסום הליך שהתנהל בדלתיים סגורות: ראשית, לבחון אם המטרה שלשמה נסגרו הדלתיים עומדת בעינה, ושנית, להפעיל את שיקול-דעתו כך שעקרון פומביות הדיון ייפגע במידה המזערית האפשרית להשגת מטרה זו.

[...]

בענייננו מטרתו של סעיף 68(ה) לחוק בתי המשפט היא להגן על הפרטיות בעניינים משפחתיים אינטימיים וכן על ילדים. ברירת המחדל נקבעה בשל עיסוקו של בית-המשפט לענייני משפחה בנושאים אלה, עם זאת, לפחות בדיעבד, כאשר תוכנו של ההליך ידוע, "...תיטה הכף אל עבר פומביות הדיון" (השופט מ' חשין בע"א מרום [4], בעמ' 341), פרסום תוכן ההליך לא ייאסר, וההליך יותַר לפרסום כולו או מקצתו, אם אין בפרסום פגיעה בילדים או בעניינים משפחתיים אינטימיים.

11. בענייננו הדברים שביקש המבקש לפרסם קשורים קשר רופף להליכים שהתקיימו בארצות-הברית ובמסגרת הבוררות, ולמצער הם כלליים ביותר ואינם עוסקים בלב לבם של הליכים אלו.

בעמוד 4 לטיוטת הכתבה מתוארת עזיבתה של המשיבה את הארץ. בקווים כלליים מוזכר כי המשיבה הגישה בארצות-הברית תביעה למזונות כנגד המשיב וזכתה במזונות חודשיים. כן מתואר, כי המשיב לא קיים את צו המזונות, ולכן הוצא נגדו צו מעצר בארצות-הברית, וכי המשיב שמר על עובדה זו בסוד. בעמוד 5 מתוארים פרשת ויזת השהייה לצורכי תעסוקה בארצות-הברית שקיבלה המשיבה והקשרים שהפעיל, לפי הטענה, המשיב בפרקליטות המדינה במסגרת פרשה זו. בעמוד 6 מתוארות הסכמתם של המשיבים להעביר את הסכסוך הכספי ביניהם לבוררות בפני הנשיא (בדימוס) שמגר והערכתו של המבקש כי לסכסוך כספי זה עשויה להיות השפעה באשר למבנה הבעלות והשליטה ב"ידיעות אחרונות" תוך שהוא מציין כי המשיבה סירבה לכמה הצעות כספיות בתמורה לוויתורה על תביעתה למניות בקונצרן "ידיעות אחרונות".

כל העובדות או הסברות האלה אינן פרסום על אודות "דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות", אלא עניינים חיצוניים לדיונים שהתקיימו בבית-המשפט לענייני משפחה, ואין בפרסומם פגיעה בפרטיות חיי המשפחה של בני-הזוג או פגיעה מיוחדת בילדיהם.

אני מציעה לקבל את הערעור, להתיר את פרסום מלוא הכתבה ולחייב את המשיבים לשלם למבקשים שכר טרחת עורך-דין בסך 40,000 ש"ח וכן הוצאות משפט.

השופט י' אנגלרד
אני מסכים.

השופט א' גרוניס
אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.
ניתן היום, כ"ד בתשרי תשס"ג (30.9.2002).

לקריאת פסק הדין המלא