עיקרי הפסיקה

בג"ץ 99 / 3073

1. התנועה למען איכות השלטון בישראל
2. ארגון המורים בבתי ספר העל-יסודיים, בסמינרים ובמכללות
נגד
1. שר החינוך, התרבות והספורט
2. ממשלת ישראל
3. היועץ המשפטי לממשלה
4. מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
5. מרדכי שקלאר ו14- אח'

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[22.8.2000]
לפני השופטים מ' חשין, י' זמיר, ד' ביניש

על-פי סעיף 7(א) לחוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, תש"ן-1990 (להלן – החוק) על הממשלה למנות לרשות, על-פי המלצת שר התקשורת, מועצה בת חמישה-עשר חברים (להלן – המועצה), וזאת לאחר שתתייעץ עם ארגונים של סופרים, של מורים ושל אמנים, עם המוסדות להשכלה גבוהה, עם האקדמיה ללשון העברית, עם האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ועם גופים ציבוריים אחרים.

בעת הרלוונטית החזיק בסמכות זו – על-פי העברה – שר החינוך והתרבות (להלן – השר). כהונתה של המועצה עמדה להסתיים בחודש מארס 1999 ולכן ביום 28.12.1998 פנה משרד החינוך לגופי תרבות ולגופים ציבוריים שונים, שהיה חייב להיוועץ בהם על-פי הוראות החוק. גופי הייעוץ השונים העבירו למשרד החינוך שמות של מועמדים מומלצים מטעמם אך לבסוף המליץ השר לפני הממשלה על רשימה שבה נכללו רק שלושה מועמדים אשר עליהם המליצו גופי הייעוץ. שאר שנים-עשר המועמדים לא הומלצו על-ידי גופי הייעוץ, ואלו לא חיוו לגביהם את דעתם.

העותרים תוקפים את הליך המינוי בטענה כי השר הפר את חובת ההיוועצות המוטלת עליו בחוק משום שחובה הייתה עליו להביא את רשימת מועמדיו לחוות-דעתם של הגופים המייעצים. מכאן העתירה.

בית-המשפט העליון פסק:
א. (1) על-פי מקרא החוק כפשוטו, חייב השר להיוועץ בגופי הייעוץ השונים לגבי כל מועמד ומועמד שהוא ממליץ עליו לממשלה. אשר-על-כן, השר חייב ליתן הזדמנות לכל גופי הייעוץ לחוות דעתם על כל מועמד ומועמד. מכאן, שאם גופי הייעוץ לא ידעו כלל על מרבית המועמדים הכלולים ברשימת המומלצים של השר – הופרה חובת ההיוועצות (539א – ג).
(2) יתר-על-כן, בהמליצו לפני הממשלה על מועמדים שגופי הייעוץ לא ידעו עליהם כלל, פגם שר החינוך בחובות משנה אחדות שהוא חב בהן בנושא ההתייעצות. כך נפגמה החובה המוטלת על השר לפרוס לפני הרשות המייעצת את כל המידע הרלוונטי; כך נפגמה גם החובה ליתן לרשות המייעצת הזדמנות לחוות דעתה על הצעתו של השר (539ה – ו).

ב. (1) בנסיבות מסוימות יכול שייווצר כורח לקיים חובת התייעצות (וכמותה הליך של שימוע) בשני שלבים, או אף ביותר משני שלבים. השלב הראשון קרוי "חובה ראשונית", וכל אחד מן השלבים האחרים קרוי "חובה משנית". עם זאת אין פירוש הדבר שהחובה ה"משנית" פחותה בחשיבותה מן החובה הראשונית (541א – ב, 544ב).
(2) במקרה כגון זה הנדון, חובת הייעוץ הראשונית של השר היא להציג את רשימת מועמדיו בפני גופי הייעוץ השונים. חובתו המשנית היא – לאחר שקיבל את הערות הגופים המייעצים והחליט – אם ביוזמתו ואם בעקבות ההערות – לשנות את רשימת המועמדים – להציג את השינויים בפני הגופים המייעצים (542ז, 543ד).
(3) אין מקום לחשש כי הטלת חובת ייעוץ משנית כזו על השר תוביל לסבב אינסופי של היוועצויות ולפגיעה ביעילות ההליך המינהלי. זאת משום שבסופו של דבר, המבחן הוא מבחן השכל הישר ובהתאם לנסיבות כל עניין ועניין (543ד – ו).

ג. (1) הפגם הקשה שנפל בהליך ההיוועצות קודם להרכב הרשימה של המועמדים לכהן במועצה מחייב התערבות בית-המשפט לביטול המינויים. זאת משום שבפועל, לא הייתה במקרה דנן התייעצות במובן האמיתי של המונח והופרו הוראות החוק המסמיך את השר (544ה, 547ו – ז).
(2) התערבות בית-המשפט היא הכרחית גם בהנחה – שאין מקום לחלוק עליה בנסיבות העניין – שלגופו של עניין אין כל פגם בכישוריהם או בהשכלתם של מי שמונו במסגרת ההליך הפגום (544ה, 548א).
(3) על-כן, גם אין כל צורך לדון במקרה דנן בשאלה העיונית אם החלטה שנפל בה פגם בחובת ההיוועצות היא בטלה בטלות מוחלטת, או שמא ניתן במקרים מסוימים להימנע מביטול ההחלטה. כך או כך, במקרה הנדון יש מקום להתערבות בית-המשפט (547ה).

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 23.1.2000. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

לקריאת פסק הדין המלא