עיקרי הפסיקה
בית משפט השלום תל אביב-יפו א 199509/02
בפני: כב' השופטת י. שבח, סג"נ תאריך: 22/01/2004
בעניין: מנשה דרוד צדיק
ע"י ב"כ עו"ד שאול פכטהלט ואח' תובע
נ ג ד
1. הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ
3. חנוך מרמרי
4. אשרי אהוד
5. אלכס ליבק
ע"י ב"כ עו"ד מ.מוזר, ט. ליבליך ואח' נתבעים
מהו תצלום של אדם אשר פרסומו מהווה פגיעה בהגנת הפרטיות?
ביהמ"ש בחן האם עיתון שפרסם תצלום מביך של אדם דתי על רקע פוסטר לא צנוע, ושהושג באופן מלאכותי על ידי כיוון מצלמה בזוית מסוימת, פגע בפרטיותו של אותו אדם. נפסק, כי על בית המשפט לשאול את עצמו אם מדובר בדיווח ו/או סיקור ו/או כתבה פובליציסטית או אחרת הדנה בנושא מסוים, או שמא עסקינן בנסיבות העניין בפרסומת מסחרית, גלויה או מוסווית, העושה שימוש בדמותו ו/או בתמונתו של אדם מסוים, ואשר בכוונתה לקדם את המטרה המסחרית שלשמה נועד הפרסום.
נקבע כי מדובר בפרסום פובליציסטי ולא בפרסומת מסחרית שנועדה להשיג רווח. הצילום בא להביע רעיון כלשהו, כשם שכתבה במלל עשויה להביע, וזאת ללא כל אפקט מסחרי או פרסומי וללא כל כוונה להפקת רווחים. בהמשך לכך קבע ביהמ"ש, כי מאחר ועסקינן בטור תרבותי/אומנותי, להבדיל מפרסומת מסחרית, הרי שפרסום הצילום לא ייחשב כפגיעה לפי סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות.
הגנת הפרטיות – אימתי ייחשב צילום ברשות הרבים כצילום ברשות הפרט?
ביהמ"ש פסק, כי חוק הגנת הפרטיות אוסר על צילום ברשות היחיד ואינו אוסר על צילום ברשות הרבים. אעפ"כ מקובל לסבור כי למרות לשון החוק, אין מדובר בהיתר גורף ללא כל סייג המאשר כל צילום ברשות הרבים, שכן לעיתים צילום ברשות הרבים יחשב כצילום ברשות היחיד, לאור נסיבותיו המיוחדות. כאשר מדובר בסיטואציה מיוחדת בה לאדם, המצוי ברשות הציבור, אין שליטה על הקורות אותו, רואים אותו כמתכנס אל תחום הפרט, למרות שפיסית מצוי הוא ברשות הרבים.
בנסיבות העניין נפסק, כי התובע - אדם חרדי, אשר נתפס בעין מצלמה עיתונאית על רקע פוסטר לא צנוע שעה שהציב דוכן לענייני קדושה ברחוב - נחשב כעובר אורח אשר שהה ברשות הרבים ובצע את כל פעולותיו מתוך רציה מוחלטת, ולאחר שבחן את סביבתו ובחר היכן להעמיד את דוכנו. משכך, מדובר בתצלום ברשות הרבים ולא בתצלום ברשות הפרט.
ביום 22.2.02 פורסם במוסף "הארץ" של עיתון "הארץ", תצלומו של התובע כשהוא נצפה מעיין בספרי קודש ומאחוריו, כרקע לתמונה, פוסטר של אישה חשופת רגליים הלובשת מכנסונים קצרים וגבר מציץ מבין רגליה הפשוקות.
התובע טוען כי התצלום מהווה פרסום לשון הרע כנגדו וכן פגיעה בפרטיותו, ובגינו עותר הוא לפיצוי בסך 60,000 ₪.
1. התובע הינו גבר צעיר כבן 37 המשתייך למגזר החרדי.
הנתבעת מס' 1 הינה המוציאה לאור של עיתון "הארץ" .
התביעה כנגד הנתבע 2 - נמחקה עוד בשלבים המקדמיים של הדיון.
הנתבעים 4-3 הינם העורכים .
הנתבע 5 הינו הצלם אשר צילם את הצילום נשוא התובענה והוא מפרסם את תצלומיו, בין היתר, במדור קבוע המתפרסם במוסף הארץ והנושא את השם "הארץ שלנו". תצלומיו אף הונצחו בספר הנושא את השם: "אלכס ליבק, צילומים, הארץ שלנו" אשר יצא לאור בהוצאת משרד הביטחון.
2. התצלום פורסם במוסף "הארץ" ביום 22.2.02 מבלי שנתקבלה רשותו של התובע לפרסום, וליתר דיוק, למרות שהתובע הביע בפני הנתבע 5 את התנגדותו הנחרצת לצילום, ולאחר שזה האחרון הודיע לו כי מדובר בצילום למטרה פרטית בלבד.
בצילום נצפה התובע, אשר לו חזות של יהודי דתי המשתייך למגזר החרדי, עטור זקן ופיאות, כשהוא עומד מאחורי דוכן שהוקם על ידו באזור "דיזנגוף סנטר" והוא מעיין בספרי קודש .
מולו נצפית אישה המעיינת,ככל הנראה, בספרים שהיו מונחים על דוכנו של התובע, כשגבה למצלמה .
שורש הרע הינו פוסטר ענק, גדול מימדים, שהיה תלוי בחלון הראווה של החנות אשר בחזיתה הציב התובע את דוכנו, ובו נצפית אישה לובשת מכנסונים קטנים והדוקים, הניצבת ברגליים פשוקות ביניהן נשקפת דמותו של גבר המתבונן בה.
התובע טוען כי מדובר בפוסטר פרובוקטיבי המנוגד באופן חריף להשקפת עולמו ולאורח חייו וכי צילומו ליד פוסטר זה ופרסומו ברבים - הפך אותו ללעג ולקלס בקרב האוכלוסייה החרדית בקרבה הוא חי, תוך הוצאת לשון הרע כנגדו ופגיעה קשה בפרטיותו.
הנתבעים, לעומת זאת, טוענים כי מדובר בצילום אומנותי נטול זיקה ו/או השלכה לאישיותו של התובע כפרט.
עוד טוענים הנתבעים כי התובע הוא שבחר להציב את דוכנו במרכז החילוניות "בדיזנגוף סנטר" בת"א בסמוך לפוסטר הנצפה בתצלום, ומשכך, לא ילין אלא על עצמו בלבד.
[...]
ובאשר לתצלום הרלוונטי:
עסקינן בפוסטר נועז למדי, פרובוקטיבי, החושף לא רק את רגליה של הדוגמנית אלא אף את קצהו של איבר מוצנע יותר, מה גם שזו ניצבת בתנוחה מתריסה ומבין רגליה, מציצה כאמור, דמות גבר המתבונן בה במבט משתאה.
התובע איננו טוען כי התצלום איננו אותנטי או כי, חלילה, צולם בזוית המעוותת את המציאות .
אין למעשה מחלוקת כי התצלום משקף מציאות שהייתה קיימת בעת הלחיצה על כפתור המצלמה, וכפי שאכן נצפתה מבעד לעדשת המצלמה, ללא עריכה ו/או עיוות ו/או "פוטומונטז".
עוד יש להדגיש כי אין מדובר בהנצחת מצב אקראי יוצא דופן, רגעי וחולף תוך ניצול רגע של תקלה או מצב של העדר שליטה, כי אם בצילום המתעד מצב מתמשך בו היה נתון התובע במשך זמן לא מבוטל.
מעיד הנתבע 5 בתצהירו:
"למיטב הבנתי התובע עמד מבחירתו זמן רב וממושך תחת התצלום שהשתקף מאחוריו וחילק ו/או מכר ספרי לימוד תורה...",
[...]
כאן המקום להזכיר אף את העובדה לפיה הבחין התובע בנתבע 5 כשהוא מצלם אותו, וזה השיב לו כי מדובר בצילום לצרכים אישיים.
על התנגדותו הנחרצת של התובע לצילומו אנו למדים מדברי הנתבע 5, המאשר בתצהירו כי התובע אכן התנגד לצילום ואף אמר לו, לגרסתו, כי באם יצלם אותו ישבור לו את המצלמה (סעיף 16 לתצהיר).
הנתבע 5 אף מאשר כי שיקר לתובע בהכחישו כי בכוונתו לפרסום את התמונה ובאומרו כי מדובר בתמונה לשימושו האישי (סעיף 3 סיפא לתצהיר).
[...]
8. פרסום העלול להשפיל או לבזות:
[...]
טוען התובע כי פרסום תמונתו ליד תמונת הגברת חשופת הרגלים והישבן הפכה אותו ללעג ולקלס בעיני החברה החרדית בה הוא מתגורר, למרות שבעיני הציבור החילוני אין בתמונה זו כל פסול.
אני נוטה לקבל טיעון זה.
התובע משתייך לקהילה החרדית אשר אורח חייה דתי קיצוני תוך מתן תשומת לב מיוחדת ומודגשת לסוגיית הצניעות והיחסים שבינו לבינה.
בקהילה החרדית לובשות הנשים לבוש צנוע המתבטא בכיסוי ראש, שרוולים ארוכים, חצאית מעבר לברך וגרביים המצניעות את החלק הנותר של הרגל.
בקהילה החרדית אף הגברים מצווים לנהוג בצניעות, ולא להתבונן בדמות אישה חשופה הנקרית בדרכם .
בקהילה זו לא תמצא בבית המאמינים מכשיר טלויזיה, אף לא עיתון חילוני או ז'ורנל אופנתי לנשים.
מקובל עלי כי פרסום התצלום נשוא ענייננו ברבים, מציג את התובע בקרב האוכלוסיה בה הוא חי, כאדם שאינו מקפיד על כללי הצניעות ואינו מדיר רגליו מסביבה מופקרת או כאדם הנוהג מנהג צביעות, דהיינו, מקפיד בביתו שלו על כל תרי"ג מצוות אולם מחוץ לבית, בהיותו ברחוב החילוני, מתיר הוא רסן ומתבונן בתמונת אישה חשופת רגלים, "תועבה" מבחינתו.
ב"כ התובע, בסיכומיו, מביע צער על כי בית המשפט דחה את בקשתו להשמיע עדים מומחים שיעידו על גודל הפגיעה הנובעת מהשתייכותו החברתית הדתית המיוחדת.
הגם שלא איתרתי בפרוטוקול הדיון בקשה מעין זו ו/או דחייתה, אעיר כי אכן אין צורך בהבאת עדות מומחה על מנת להסביר לבית המשפט את מידת הפגיעה של אדם חרדי המפורסם ברבים שהוא ניצב בצמוד לגברת חשופת רגלים, ובית המשפט מפעיל, לענין זה, את השכל הישר ואת ההיגיון הבריא, ודי בכך.
אין צורך בעדות מיוחדת, או בתקדים מיוחד, על מנת לקבוע כי פרסום תמונתו של אדם חרדי בסביבת צלום פרובוקטית בעלת רמזים מיניים - עשוי להשפילו ולבזותו.
משהגעתי למסקנה, כי מדובר בפגיעה הנכנסת ל- ד' אמות סעיף 2 לחוק, יש לבדוק באם נתנה הסכמה לפרסום.
התשובה לשאלה זו היא, כמובן, שלילית, אף לגירסת הנתבעים עצמם.
הנתבע 5 מוסר לבית המשפט בתצהירו כי לא זו בלבד שהנתבע התנגד לצילום, אלא שאף רדף אחריו ואיים לשבור מצלמתו, אלמנטים המדגימים התנגדות נחרצת, ואינם מותרים מקום לספק.
[...]
13. סוף דבר:
עסקינן, כאמור, בפרסום תצלומו של התובע במוסף עיתון "הארץ", בו הוא נצפה מעיין בספרי קודש ומאחוריו, כרקע לתמונה, פוסטר של אישה חשופת רגליים וגבר מציץ בין רגליה הפשוקות.
אין חולק כי התצלום נעשה כאשר התובע שהה ברשות הרבים.
מנגד, אין חולק כי התובע התנגד לצילום ולפרסומו.
מצאתי לנכון לדחות את תביעת התובע בכל הנוגע לפרסום הנוגד את חוק איסור לשון הרע.
מצאתי לנכון אף לדחות את טענת התובע לפיה פגעו הנתבעים בפרטיותו מחמת שימוש בתמונתו לשם רווח.
יחד עם זאת, מצאתי לנכון לקבל את תביעת התובע בכל הנוגע לפגיעה בפרטיותו מחמת פרסום תצלומו ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו.
עוד מצאתי לנכון לקבוע כי התובע תרם בהתנהגותו לפרסום הפוגע, ומשכך הפחתתי את שיעור הפיצוי בשליש.
אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע פיצוי בסך 20,000 ₪.
כן ישאו הנתבעים באגרת המשפט בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה.
הנתבעים אף ישלמו לתובע שכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪ + מע"מ.
הסכומים לעיל ישולמו תוך 30 יום מהיום.