בגלל חשיבותו העקרונית, מביאה מערכת "העין השביעית" קטעים נרחבים מנוסח פסק-הדין של בית-הדין לאתיקה של מועצת-העיתונות בעניינו של העורך הקודם של "ידיעות אחרונות", משה ורדי. ורדי הורשע בינואר 98' בביצוע שתי עבירות של האזנה לשתי קלטות שהופקו מהאזנות סתר, ונדון על-ידי בית-משפט השלום בתל-אביב לחודשיים מאסר על-תנאי ולקנס בסך 4,000 שקל. מועצת-העיתונות פנתה לבית-הדין לאתיקה כדי שיפסוק בהשלכות המקצועיות של ההרשעה, וזה נתן את החלטתו ב-29 בנובמבר 98'. בדין ישבו ניצה שפירא-ליבאי, אורי פז וצבי לביא. פסק-הדין שלהלן נכתב על-ידי שפירא-ליבאי ופז. לביא הצטרף אליו אך ייצג, בדעת מיעוט, עמדה שהיו במקרה הנדון נסיבות מקלות אף יותר מאלו שאותן הגדירו שני עמיתיו לדין.
המטרה הגלומה בהוראת סעיף 25ב' לתקנון האתיקה היא לשמור על רמתו, אמינותו, מעמדו וכבודו של מקצוע העיתונות בעיני הציבור. להשגת מטרה זו הוסמך בית-הדין לאתיקה לחייב עיתון (לרבות אמצעי תקשורת אלקטרונית) להפסיק את עבודתו של עיתונאי אשר הורשע בעבירה שיש עמה קלון למקצוע העיתונות. יסוד הענישה המשמעתית שבסילוק אדם מתפקידו, חמור ככל שהוא עשוי להיות בנסיבות מסוימות, אינו אלא תוצר לוואי של ההגנה על האינטרס המקצועי-ציבורי המהווה את העיקר.
השאלה אם יש בהרשעה פלילית מסוימת משום קלון למקצוע העיתונות עומדת זו לראשונה למבחן בפני בית-הדין לאתיקה של מועצת-העיתונות. ניסינו לרעות בשדות המקצועיים של מדינות זרות אך לא מצאנו תקדים לסוגיה זו. בנסיבות אלו ראינו להיעזר באמות מידה כלליות שגובשו על-ידי בית-המשפט העליון בהכריעו בעניינם של נבחרי ציבור, נושאי תפקיד בשירות הממשלתי והציבורי או בעלי מקצועות מסוימים. להלן שתי מובאות מנחות לעניין שבפנינו:
"צירוף התיבות 'עבירה שיש עמה קלון' הינו מושג מסגרת ובעל רקמה פתוחה. ואולם בתי-המשפט כבר נמנו וגמרו כי עיקר ב'קלון' הוא ביסוד הבלתי מוסרי שבעבירה. לשון אחר: לא יסודותיה המשפטיים-הפורמליים של העבירה יקבעו ויכריעו בשאלת ה'קלון', אלא דווקא אותן מהויות חברתיות לבר-משפטיות שהמשפט הפלילי אימץ לו אף הוא" (בג"ץ 103/96, כהן נ. היועץ המשפטי לממשלה, פס"ד נ(4) 309, 327).
"מרכז הכובד של ההכרעה... טמון... בנסיבות בהן נעברה העבירה... נסיבות אלה הן המצביעות על אותה חומרה מוסרית, אשר הדיבור 'קלון' מגבש אותה... אכן, 'עבירה שיש עמה קלון' הינה עבירה, אשר נסיבות ביצועה מעידות, כי בעבריין נפל פגם מוסרי חמור. על מהותו של פגם זה יש לעמוד על-פי תכליתה של החקיקה, אשר במסגרתה מופיעה ההוראה בדבר עבירה שיש עמה קלון" (על"ע 4/88, לשכת עורכי-הדין נ. עו"ד פלוני, פ"ד מ"ג(3) 475, 480-81).
במשמעות הראשונית, ה"תכלית" של כללי האתיקה העיתונאית היא להנהיג "אמות-מידה המושתות על מחויבות מוחלטת לאמת, לדיוק, להגינות, להגנה על כבוד האדם ולכיבוד צנעת הפרט" (סעיף 1ב' לאמנת מועצת-העיתונות, 1993). יתרה מכך, ביסודה של מחויבות זו עומדת התפיסה הרואה בעיתונות במה מרכזית של הדו-שיח הציבורי – במה אשר באמצעותה מתקיימת הדמוקרטיה והיא השומרת על חיותה. מכאן נדבך נוסף: "עיתונות טובה חייבת לשרת את החברה באספקת מידע וביקורת בנושאים שיש בהם עניין ציבורי, באופן אמין, אחראי והוגן" (סעיף 1 לתקנון מועצת-העיתונות). זאת ועוד, כמי שהופקד בידיהם האינטרס הציבורי של זרימה חופשית של מידע, "עיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור שירות מקצועי ובפרסום מדויק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות" (סעיף 2 לתקנון האתיקה). ערכים מצטברים אלה מרכיבים את המשמעות המלאה של "תכלית" האתיקה העיתונאית שבמסגרתה מתעדכנים מעת לעת הוראות "עשה" ו"לא תעשה" של התקנון, והיא הנותנת לעניין שבפנינו...
מפסק-הדין עולה כי משה ורדי ורות בן-ארי, מנהלת לשכתו ולימים רכזת הכתבים, נכנסו להתקשרות עם שני חוקרים החל מיולי 1992 ועד מרץ 1993. מטרת ההתקשרות, שיזמה רות בן-ארי, היתה ביצוע עבודות חקירה לאיסוף מידע ואיתור גורמים המדליפים מידע מ"ידיעות אחרונות" ל"מעריב". במשך הזמן הוספו מטלות חקירתיות שלא היו קשורות בהכרח לדליפות מהעיתון. לא היתה מחלוקת כי משה ורדי הורה לחוקרים שלא לעבור על החוק, והוא צפה כי הם יפעלו על-פי הנחיותיו. יחד עם זאת, הוסכם במהלך המשפט כי בחודש האחרון להתקשרות האזין משה ורדי לקלטת שיחה שהיתה פרי האזנת סתר לטלפון של משפחת יודקובסקי, וכן הוא הודה בהאזנה לקלטת שבה נשמע עופר נמרודי משוחח בפלאפון עם נוני מוזס ועם בחורה כלשהי – קלטת שהופקה גם כן בהאזנת סתר. בשני המקרים באה היוזמה להאזנת הסתר מצד החוקרים שטעמם היה עמם. את חלקו בהאזנות סיכמה השופטת: הקלטות הושמעו למשה ורדי, והוא שמע אותן באופן ספונטני, ללא תכנון, ומבלי שהזמין את הקלטות. ובאשר לתוצר, נקבע כי משה ורדי החזיק אפוא בשתי קלטות שלא היה בהן כל עניין ממשי עבורו.
האם נסיבות ביצוע העבירות על-ידי משה ורדי מצביעות על אותה חומרה מוסרית אשר הדיבור "קלון" מגבש אותה? שני מרכיבים לתשובה: האחד עניינו בהגנה על ערכים מהותיים למקצוע העיתונות ואמון הציבור בו. והשני – התחשבות במידת החומרה המוסרית העולה ממכלול הנסיבות של ביצוע העבירות.
מעשי העבירה שביצע משה ורדי גובלים בהפרה של הוראות סעיף 20 לתקנון האתיקה, סעיף הקובע נורמה חשובה של עבודה עיתונאית, שזו לשונו:
"20. לא ישתמשו עיתון ועיתונאי לשם השגת מידע באמצעים פסולים שיש בהם קלון למקצוע העיתונאות ובכלל זה אלימות, סחיטה, איום, פיתוי, חדירה שלא כדין לרשות הפרט, האזנת סתר שלא כדין וכל אמצעי אחר להשגת מידע העלול, בנסיבות העניין, לפגוע באופן חמור באמון הציבור בעבודה העיתונאית".
הוראת סעיף 20 מחייבת הטבעת חותם של קלון על השימוש בכל אחד מהאמצעים הפסולים המנויים בגוף הסעיף. מכיוון שלסנקציה זו יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת, אנו סבורים כי בהקשר הנדון יש לתת למושגים המפורטים בסעיף פירוש צר ודווקני, המותיר שיקול דעת בכל מקרה שאינו נכלל במפרט – לגופן של נסיבותיו. בהתאם לכך, המונח "האזנת סתר שלא כדין" אינו כולל את השימוש בפריה של האזנה כזו. ובהקבלה, המונח "חדירה שלא כדין לרשות הפרט" אינו מתפרש גם על קבלת פריה של חדירה מסוג זה. פרשנות זו מתיישבת עם הסיפא של סעיף 20 המצביע על מגמה להצר את התחולה של טביעת הקלון על "כל אמצעי אחר" – לתחום של נסיבות שיש בהן לפגוע "באופן חמור" בלבד. גישה זו עולה בקנה אחד גם עם התפיסה הכללית של המושג קלון, לפיה החומרה המוסרית העולה מנסיבותיו של כל עניין ועניין נשקלת לאור תכלית החקיקה שבמסגרתה הוא מופיע.
חרף האמור לעיל, לא מן הנמנע הוא כלל ועיקר שהרשעה בעבירת שימוש שלא כדין בקלטת שהופקה מהאזנת סתר לא חוקית תהווה הפרה של סעיף 20 או תוקע על-פי סעיף 25 לתקנון האתיקה. שימוש בקלטות שמקורן בהאזנות סתר כשיטה להשגת מידע מהווה דרך עיתונאית פסולה, נלוזה ומסוכנת. שאם לא כן, פירושו של דבר מתן הכשר להתנהגות עבריינית כתחליף לעבודת תחקיר עיתונאית הוגנת, התכחשות למחויבות העיתונאית לכיבוד צנעת הפרט, ותמריץ לתעשיית האזנות הסתר הבלתי חוקיות.
ואנה פני החברה? מ"כלב השמירה של הדמוקרטיה" מצפים להגן על האינטרס הציבורי ולא להפוך בו כבתוך שלו ולעשות דין לעצמו. לא בכדי נמנית עם תכלית האתיקה החובה "לשרת את החברה... באופן אמין, אחראי והוגן". יתר על כן, אמון הציבור בעבודה העיתונאית הינו נכס ערכי שעל טיפוחו יש לשקוד דרך קבע. בהידרדר האמון הציבורי, נפגעת בימת השיח הציבורי שבאה לקיים ולהזין את חיותה של הדמוקרטיה. מעשי עבירה העשויים לערער את האמינות העיתונאית או לכרסם בה באופן משמעותי, דינם להיות מוקעים אל עמוד הקלון המקצועי. שאלת המפתח לגבי תחולת הסיפא של סעיף 20 כמו גם לגבי תחולת סעיף 25 לתקנון האתיקה היא לפיכך שאלת המידתיות, שהתשובה לה נגזרת מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה...
לשאלת המידתיות הנגזרת ממכלול הנסיבות של ביצוע העבירות שבהן הורשע משה ורדי שני פנים: האחד לחומרה, והשני לקולא. לפן החומרה יש לזקוף את תפקידו הבכיר של משה ורדי כעורך העיתון, המשמש סמכות עיתונאית עליונה ומורה דרך לכפופים לו. בהקשר דומה פסק בית-המשפט העליון כי: "ככל שעובד המדינה נושא משרה רמה יותר, שיש עמה אמון רב וסמכויות חזקות יותר, כך יש לדרוש ממנו שיקפיד יותר במילוי תפקידו על טוהר המידות ועל התנהגות הולמת. לעניין זה יש הבדל בין עובד בכיר, הממונה על עובדים רבים ואמור לשמש דוגמה להם ולציבור, לבין עובד זוטר" (המ' 4123/95, אור נ. מדינת ישראל, פ"ד מ"ט(5) 184, 191). טעמם של דברים אלה נכון וראוי לענייננו.
לפן הקולא יש להתחשב במסכת של נסיבות מצטברות. ביסוד מעורבותו של משה ורדי בפרשה עמד הרצון להגן על עיתונו מפני דליפות מידע שוטף למתחרהו שהסבו נזק מתמשך לעיתון. את הפנייה לחוקרים יזמה רות בן-ארי, ומשהצטרף משה ורדי להתקשרות הוא הורה לחוקרים שלא לעבור על החוק וציפה כי יפעלו על-פי הנחיותיו. היוזמה להאזנות הסתר באה מצד החוקרים שהיו מונעים על-ידי אינטרסים משלהם, בין היתר, קבלת מינוי לשמש כחברת האבטחה של העיתון. את המגעים עם החוקרים ניהלה רות בן-ארי שבאמצעותה נחשף משה ורדי לקלטות מבלי שהתכוון לכך.
"הקלטות הושמעו לנאשם, והוא שמע אותן באופן ספונטני ללא תכנון ומבלי שהזמין את הקלטות" (ע' 739 להכרעת הדין). זאת ועוד, "לא מדובר במסכת ממושכת של התנהגות פסולה מצדו של הנאשם, והנאשם עשה שימוש שלא כדין ב(שתי) קלטות בהפרש זמן לא רב. אין עסקינן באיש שחל אצלו שיבוש במערכת הנורמות והערכים, או שאין לתת אמון בשיקול דעתו, במידת הבנתו את מהות תפקידו ואת המתחייב ממנו" (ע' 763 לגזר הדין).
בבואנו לגמור דעתנו בשאלת המידתיות, אנו רואים לציין כי מבחינה אתית-מוסרית היה על משה ורדי לחדול מהאזנה לקלטות ברגע שעמד על טיבן הבלתי חוקי. מה גם שכעורך העיתון ניתן היה לצפות ממנו לנהוג במשנה זהירות וביתר אחריות. עם כל זאת, אנו סבורים כי מכלול הנסיבות שבהן בוצעו העבירות על-ידי משה ורדי איננו מצביע על אותה דרגת חומרה מוסרית אשר הדיבור "קלון" מגבש אותה. הוא הדין באשר לאיסור השימוש באמצעים פסולים לפי הסיפא של סעיף 20 לתקנון האתיקה. אנו סבורים כי בנסיבות העניין, לא היה בשימוש שעשה משה ורדי באמצעי הפסול – הקשבה שלא כדין לקלטת שהופקה בהאזנת סתר לא חוקית – כדי לפגוע באופן חמור באמון הציבור בעבודה העיתונאית. לנוכח אלה, הגענו למסקנה כי העבירות שבהן הורשע משה ורדי אינן מהוות, בנסיבות העניין, עבירות שיש עמן קלון למקצוע העיתונות.
גיליון 18, ינואר 1999