ראש הממשלה אהוד אולמרט מודיע על כשלון המשא-ומתן לשחרור שליט, אתמול בלשכתו (צילום: יוסי זמיר)
הקו השליט
"הקו האדום" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות"; "הקווים האדומים" היא הכותרת של "ישראל היום"; "אולמרט: יש לנו קווים אדומים" היא הכותרת של "הארץ". מה ניתן ללמוד מכך? קודם כל, ש"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מאמצים היום את עמדת ראש הממשלה, ולפיה חמאס הוא שהכשיל את עסקת חילופי השבויים.
אז מי הכשיל את העסקה? האם ישראל הציעה הצעה "נדיבה" מאין כמוה, כפי שהצהיר ראש הממשלה אתמול, וחמאס "הקשיח עמדות", או שחמאס לא שינה את עמדותיו, ואילו ישראל היא זו שזיגזגה והכשילה את המשא-ומתן? במהלך הימים האחרונים שרר ערפל כבד סביב העובדות הנוגעות לפרטי ההצעות. ב"הארץ" נטען כי למעשה אין ויכוח כלל על עצם רשימת האסירים, אלא רק על גירוש כמה מהם לאחר השחרור. שער "ידיעות אחרונות" היום מכחיש את הידיעה ההיא של "הארץ": "אלה הרוצחים שסירבנו לשחרר תמורת גלעד", קוראת כותרת המשנה על השער.
ומה באשר לקמפיין המסיבי למען קיומה של עסקה, שהתקשורת, ובעיקר "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", התמסרו אליו בחדווה מוגזמת? בימים האחרונים מתחנו כאן ביקורת על עצם ההתמסרות (שהתאפיינה בהאדרת המציצנות והרגשנות, והדגימה את חולשתם של העיתונים אל מול יועצי התקשורת), אתמול מתחו ראשי השב"כ והמוסד ביקורת על עצם הקמפיין, שהביא לכאורה להקשחת עמדותיו של חמאס, שחש בחולשתו של העם היושב בציון. היום מתברר כי גם ראש הממשלה הצטרף לעמדה זו. "אתם מפריעים לי וזה בסדר, אבל זה מזיק לגלעד", אמר אולמרט אתמול להוריו של גלעד שליט בהקשר של הקמפיין הציבורי, כך לפי נחום ברנע היום ב"ידיעות אחרונות", שכותב גם כי השר בר-און האשים ברמיזה את שר הביטחון ברק שהצטרף לקמפיין.
אלכס פישמן מציע ב"ידיעות אחרונות" אשמים אחרים בכשלון המו"מ: לא חמאס, לא אולמרט וגם לא הקמפיין התקשורתי. "המנהיגים הטובים ביותר לא יכולים לעשות דבר אם אין להם מודיעין טוב", הוא כותב, ומפנה אצבע מאשימה אל מערכת המודיעין, שכשלה באיתורו של שליט. אבל בהמשך הטור פישמן מתעשת. לא רק המודיעין אשם, אלא כל מי שעסק במו"מ ועשה זאת בחובבנות מופלאה. מה שעשו הדוברים אתמול בישיבת הממשלה, מסכם פישמן, הוא "בניית אליבי לכישלון המהדהד".
אז מה עושים?
במדור המכתבים של מוסף "המגזין" של "מעריב", בתגובה ל"הקשחת עמדת חמאס" בעניינו של שליט, מציעה רותי פרנק מגבעתיים לראש הממשלה "להוציא הנחיות לשירות בתי-הסוהר כבר היום" לשלול מהאסירים הפלסטינים הכלואים בארץ ביקורי משפחות ונציגים של הצלב-האדום, תקשורת מכל סוג שהוא ולימודים, ולא לאפשר להם לצאת מתאיהם.
האם מדובר באזרחית מופרעת שמחזיקה בארון מדים חומים? לאו דווקא. פרנק לא מציעה להעמיד בשורה את האסירים, למלא בעפר את את פיו של כל אסיר עשירי ואז לירות בראשו, כפי שנהג מפקד פלוגות הלילה אורד וינגייט עם הבדואים שנחשדו בחבלה בצינור הנפט. מה שפרנק מציעה דומה בסך-הכל למה שהציע לפני ארבעה חודשים "קצין בכיר בשירות בתי-הסוהר". בדצמבר 2008 זכתה ההצעה הזו להיות הכותרת הראשית על שער "מעריב", היום היא נדחקת לטור המכתבים למערכת. נראה שבכל זאת התקדמנו.
או שלא: "התוצאה המעשית היחידה של ישיבת הממשלה היתה מינוי השרים פרידמן ודיכטר לצוות שינסה לבדוק האם אפשר להחמיר את תנאי הכלא של אסירי החמאס", כותב נחום ברנע היום ב"ידיעות אחרונות". ורק נזכיר את תגובתו של השר לבטחון פנים אבי דיכטר ל"מעריב" בדצמבר: "מדינת ישראל היא מדינת חוק ולא ארגון טרור. ישראל פועלת על-פי הסכמים בינלאומיים שהיא חתומה עליהם, ואינה ארגון טרור שיכול לפעול ככל העולה על רוחו".
כשכוכב אחד נופל
במוסף "עסקים" של "מעריב" מביאים היום דברים שאמר אתמול נגיד בנק ישראל סטנלי פישר. בין השאר מתייחס פישר ל"בעיה העיקרית", לדבריו: "קריסת האשראי החוץ-בנקאי". זו אותה בעיה שב"גלובס" מכנים לאחרונה "מחנק האשראי", וקוראים לאמץ את תוכנית גושן כדי לפתור אותה. המשמעות של המונחים המובאים במרכאות היא בערך זו: אובדן היכולת של הטייקונים, בעלי התאגידים הגדולים במשק, להחזיר את חובותיהם לציבור, שלו מכרו אגרות חוב של חברותיהן (וזאת להבדיל ממחנק האשראי של האזרח הפשוט ושל העסקים הקטנים, שהבנק חונק אותם עם ריבית גבוהה במיוחד, אם הוא בכלל מסכים להלוות להם כסף).
אז מה אומר פישר? "חייבים להחיות את שוק האג"ח. יש קרנות מנוף, ואנו מחפשים דרכים נוספות. אך לא נוכל לחזור למצב של לפני שנתיים וחברות לא יקבלו אשראי כמו אז, כשהיו הגזמות בהנפקות. אם טייקון אחד לא יוכל לעמוד בפרעון חובותיו למשקיעים – נוכל להתמודד, אך בעיה כוללת במחזור החוב היא בעיה של כולנו". ב"מעריב" הוציאו לכותרת את המשפט: "אם יותר מטייקון אחד ייפול – נהיה בבעיה". בסוף הגיליון מרואיין גושן עצמו, יו"ר הרשות לניירות ערך. "קיימת אווירה ציבורית של התנגדות גורפת לעריכת הסדרים למחזור החוב – זוהי תפיסה מוטעית", אומר גושן. הכותרת מתגוננת: "המדינה לא מחלצת טייקונים על חשבון הציבור".
מה שנדחק לעמודים האחרונים ב"מעריב" הוא הכותרת הראשית של "גלובס": "גושן: אני לא עוזר לטייקונים, אני עוזר למשק". כזכור, "גלובס" מנהל קמפיין בעד עזרה ממשלתית לתאגידים, כשהתוכנית שהוא מאמץ היא תוכנית גושן. "דה-מרקר" מנהל קמפיין הפוך, נגד סיוע ממשלתי לתאגידים. אתמול ריאיינה שם מירב ארלוזורוב את שוקי אורן, החשב הכללי של האוצר, התומך בעמדת "דה-מרקר":
"בראיון בלעדי ראשון ל-TheMarker יוצא אורן נגד כמה מההצעות שהועלו באחרונה לפתרון המשבר, ובראשן ההצעה לדחיית חובות כללית בשוק אגרות החוב, בתמורה לתוספת ריבית מזערית, וכן ההצעה של רשות ניירות ערך לתת ערבות מדינה להנפקות חדשות של אגרות חוב", נכתב ב"דה-מרקר". אורן כורך את הצעת פישמן והצעת גושן בחבילה אחת ומתייחס לשתיהן באותו האופן: חילוץ הטייקונים. מדובר בניגוד מעניין לטענה של "גלובס" כאילו העיתון לא תמך בהצעת פישמן (מו"ל העיתון), אלא בהצעת גושן. החשב הכללי, לפחות, מתייחס לשתיהן באופן דומה.
צרה או לא צרה?
במדור הדעות של "מעריב" כותב אברהם תירוש טור תחת הכותרת "געוואלד". הטור, בתגובה לטור של עפר שלח מאתמול, קורא ("משווע" ו"זועק") להקמת ממשלה רחבה, מאחר שרק היא תוכל להתמודד "מול בעיות שלא ידעה בעבר".
באותו עמוד מזכיר דרור זייגרמן (שהיה חבר-כנסת מטעם הליכוד בכנסת העשירית) כי מנחם בגין הקים ב-1977 ממשלה צרה ו"אילץ את ד"ש לזחול אליה במחיר נמוך" (קווי יסוד שלא השתנו ורק שר משפטים, סגן ראש הממשלה ועוד שני תיקים למפלגה בת 15 מנדטים). הפואנטה של זייגרמן: למרות צרותה של הממשלה וחולשתה של השותפה היונית, החל בגין בתהליך שלום (שהתאים לעקרונותיה של ד"ש). והוא מסכם: "ממשלה צרה אינה בהכרח מתכון לכישלון", אבל רק אם נתניהו "ינווט אותה באותה דרך" של בגין, כלומר, יצרף בהמשך את קדימה ויפתח בתהליך שלום, כלומר, יכונן ממשלה רחבה.
בטור השלישי העוסק בנושא באותו מדור כותב גדעון סאמט כי טוב שנסיונות האחדות נכשלו, משום שכך יתגלה פרצופה האמיתי של ממשלה צרה (פרצוף מכוער).
"ממשלה צרה" הוא למעשה שם קוד ל"ממשלת ימין", והתנגדות לממשלה צרה היא התנגדות לממשלת ימין, ומדור הדעות של "מעריב" היום מתנגד לממשלה צרה. מדור הדעות של "מעריב" אינו שונה בכך מרוב המאמרים שהתפרסמו במדורי הדעות (ולא רק בהם) בעיתונים האחרים בשבועות האחרונים. עם ישראל, כזכור, דווקא חושב אחרת (לפחות לפי תוצאות הבחירות). עכשיו נותר לבחור: האם התקשורת שמאלנית, מנותקת מהעם, או שניהם?
כסף, חסידים יוצאי סיירות, מה עוד צריך?
כמה זה "הכל"? מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מציע היום תשובה בתחילתה של כותרת המשנה על השער שלו (לכתבה על הסיפור המוזר של הטרקטוריסט מתלמים שהפך לסוג של גורו): "למקובל ניר בן ארצי היה הכל: 15 מיליון שקל בשנה, חסידים מהבכירים במשק והגנה של יוצאי סיירות".
ענייני תקשורת
המדור "שניצר בקולנוע", של מבקר הקולנוע הוותיק מאיר שניצר, המתפרסם במוסף "המגזין" של "מעריב", מוקדש היום ל"מופע החיים של גוטל בוטל", שהוא, לפי שניצר, "חלוץ סרטי העלילה הישראליים שהימר על הפצה המובנית דרך האינטרנט". "רק שמרן קיצוני או אידיוט מדופלם או מכחיש מציאות נחוש יוכל להתנגד לפורמט האינטרנט, שבאמצעותו מופץ כעת הסרט", כותב שניצר. "מצד שני, אין חדווה רבה באופני ההתכנסות, ההצטמצמות הטריטוריאלית, של המדיום הקולנועי. בוודאי לא למי שחווה במשך עשרות שנים את הסעודות הפילמאיות שלו על גבי מסך גדול, באפלה מוחלטת ובתחושת דריכות קולקטיבית של ציבור צופים גדול. נכון, האינטרנט הוא המדיום המנצח של היום, והמחר עלול להיות עוד יותר מזערי, אם לא סלולרי. אך אין בכך כדי להטיף למעבר מוחלט של אמצעי הפצת הקולנוע מהאולם אל הצג. אך משנעשה הדבר [...] אין לפסול זאת בכל מחיר".
באותו מוסף מדווח לי-אור אברבך כי ראש המחלקה התיעודית בערוץ הראשון, איתי לנדסברג, טוען (ממשיך לטעון) כי הנהלת הערוץ אינה מאפשרת לו לשדר סרט "על רקע אידיאולוגי". הסרט, של ניר טויב, עוסק בניפוץ מיתוסים צבאיים ישראליים. המנכ"ל מוטי שקלאר: "הסדרה הזאת מאוד בעייתית בעיני [...] חילוקי דעות אין משמעם התנכלות. הנושא יעלה שוב לדיון בוועדת הטלוויזיה".
"דייוויד צ'ייס, יוצר 'הסופרנוס', [חובר] ל-HBO עם מיני סדרה חדשה שתעסוק בהיסטוריה של הקולנוע" (מיכל הניג, "המגזין").
במוסף "עסקים" של "מעריב" מדווח אברבך הבלתי נלאה על "פגישה חשאית" של מו"ל "הארץ" עמוס שוקן והמשנה למנכ"ל "ידיעות אחרונות" ינון אנגל עם מנכ"ל הרשות השנייה מנשה סמירה, "לשיחה שעסקה בשינויים בשוק הפרסום בישראל". "בין היתר", כותב אברבך, "נידון שם נושא עמלות היתר שמשלמים גופי התקשורת בישראל", ושערוצי הטלוויזיה המסחרית (שהרשות השנייה היא הרגולטור שלהם) יצאו באחרונה למאבק חריף נגדם.
האם העיתונים יחברו לטלוויזיה במאבק במשרדי הפרסום? האם מדובר בעבירה על חוק ההגבלים? האם "מעריב" מרגיש חלש מכדי לצאת למאבק? בינתיים "הפרסומאים זועמים", כפי שניכר מדברי מי מהם שריאיין אברבך, ואם הפרסומאים זועמים, יש סיכוי שמשהו טוב ייצא מכל הסיפור (בתוך כך, בידיעה אחרת באותו מוסף, חתומה אף היא על-ידי אברבך, מדווח כי "לפי הערכות" תחול ירידה של 30% ולא של 15% בהכנסות זכייניות ערוץ 2 ו-10. ההערכה היא של הזכייניות עצמן, שקיבלו לאחרונה הקלה של 10% מהרשות השנייה בחובותיהן למדינה, ומעוניינות בהקלות נוספות).