מונח שטבע העיתונאי והפובליציסט אורי אורבך בספרו "סבא שלי היה רב" (הוצאת "כתר", 2002). אורבך השתמש במונח כדי לתאר את עצמו: "דתי שחילונים אוהבים לאהוב ולהציג אותו כחבר הדתי שלהם: 'הנה, גם לנו יש מישהו דתי שאנחנו מסתדרים אתו מצוין'. ממציא הביטוי הוא מחבר לקסיקון זה, שהוא עצמו דתי מחמד במידה מסוימת. יש כמובן ערבי מחמד, חילוני מחמד, הכל לפי הצורך".
"X מחמד" הפך בכלי התקשורת לביטוי המתאר אנשי ציבור או תקשורת השייכים למגזרים או למיעוטים, ופועלים בזרם הכללי תוך הדגשת סממנים או מאפיינים של השתייכותם המגזרית, אולם לא כאלו המהווים איום על הנורמות של הזרם הכללי.
יתכן כי השימוש המקורי בביטוי ביקש להביע ביקורת על החברה הכללית, המסוגלת לבוא בקשר רק עם בני מגזרים ומיעוטים המסתירים את המהויות האופייניות למגזר או למיעוט והבאות בהתנגשות עם הזרם של החברה הכללית, אולם לשימוש הרווח בביטוי אופיינית הבעת ביקורת דווקא נגד אותו בן מגזר או מיעוט הממלא את תפקיד ה"מחמד", על כך שעשה את "מגזריותו" קרדום לחפור בה, ועל כך שהוא מועל כביכול בתפקידו כמי שמייצג את המגזר או המיעוט בזרם הכללי.
תוספות
על אנשי תקשורת, כמו אורבך, ששמם נקשר עם המונח "דתי מחמד", כתבה נרי ליבנה במוסף "הארץ":
"לפני שבועיים כתב העיתונאי הדתי חנוך דאום בטורו האישי ב'מעריב' שפתאום גילה שיש דווקא די הרבה דתיים בתקשורת. תמיד עבדו בתקשורת החילונית גם עיתונאים דתיים (בעיתון זה שאתם קוראים ישנם שני עיתונאים דתיים בתפקידים הבכירים ביותר), אבל דאום התכוון כנראה למשהו קצת שונה, לתופעה שאותה מכנה אורי אורבך, בעצמו דתי ועיתונאי, בשם 'דוס מחמד'. מדובר בעיתונאים דתיים שדתיותם היא המרכיב העיקרי ברשימת כישוריהם המקצועיים. לא מדובר בכתבים לענייני פלילים או חינוך שהם גם אנשים דתיים, אלא בעיתונאים שעצם המפגש שלהם עם העולם החילוני, הלכאורה מנוגד כל כך לעולם שבו גדלו, הוא עיקר הסיפור.
"אורבך אמר פעם שכל חילוני זקוק לחבר דתי כדי שיוכל להפגין את גישתו הליברלית ולטעון שכמה מחבריו הטובים הם דתיים, להתרפק בגעגוע על שורשיו הדתיים ועל הסב-רב שהיה לו כי כולנו הרי יהודים ('סבא שלי היה רב' הוא שמו של ספרו של אורבך המלעיג, ובצדק, על התופעה). אמר וידע מה אמר: נראה שאנשים כמו אורבך וכמו דאום, קובי אריאלי, ג'קי לוי וידידיה מאיר (עורך המדור הסאטירי 'אפעס' המופיע במוסף זה) פשוט מתאימים למעמד של 'כמה מחברי הטובים', לתפקיד 'דוס המחמד', ולא רק משום שהם דתיים המגלים עניין ובקיאות מרובים בעולם החילוני, אלא גם בגלל כישוריהם התקשורתיים הבולטים".
("מוכרחים לנקז את המוגלה", מוסף "הארץ", אורחות חיים, נרי ליבנה, 9.9.2004)
בהקשר להתבטאויות של חתן פרס נובל, ישראל אומן, שהביע תמיכה במחנה המתנחלים, כתב העיתונאי זאב גלילי ב"מקור ראשון":
"כולנו מכירים את דוסי המחמד למיניהם - בתקשורת, בצבא, באקדמיה, במערכת המשפט, בספרות ובבידור. אלה חובשי כיפה שגם שמאלנים שרופים יאמרו עליהם: 'הוא אמנם חובש כיפה אבל הוא נחמד'. הוא משכיל. הוא רציונלי. הוא לא מתלהם. הוא לא משיחי. הוא לא מתנחל. אפשר לדבר איתו בגובה העיניים.
"דוס המחמד הוא חובש כיפה שעלה בסולם החברתי, המקצועי, ההשכלתי, המעמדי והכלכלי, והפך להיות חלק מן האליטות שרובן חילוניות ושמאלניות. הוא חש מצוין כשהוא מחזיק את המיקרופון, או כשהוא מול מצלמת הטלוויזיה, או כשהוא נותן פקודה (למשל לפנות מתנחלים), או כשהוא מכין כתב אישום או כותב פסק דין. במאמץ להיראות ליברלי, מתקדם, שפוי ודמוקרטי, הוא לפעמים יותר אפיפיור מן האפיפיורים של השמאל. לא תמיד הוא מקפיד בקלה כבחמורה. ציציות כבר לא משתרבבות מתחת לכותנתו, והכיפה שלראשו הולכת וקטנה ותלויה שם ברשלנות. אך הוא תמיד ימצא ציטוט של חז"ל כדי להצדיק את השקפות האליטה שהוא הפך לחלק ממנה.
"דוס המחמד הוא יצור די מסכן. אין לו רצון, אומץ, או יכולת נפשית וחברתית להיות דתל"ש. בתוך החברה שמתוכה צמח הוא די מנודה. בבית הכנסת לא כל כך אוהבים אותו. אם הוא איש ציבור ידוע, הוא סופג קיתונות של בוז בכל הופעה ציבורית.
"בתוך החברה החילונית הוא לא ממש נקלט. הוא הרי לא יכול לצאת לטיולים בשבתות וגם לא להשתתף במסיבות שחיתות בליל כל נדרי, ואפילו לא סתם לסעוד במסעדות יוקרה המגישות נבלות ושרצים. לעתים גם עם ילדיו הוא לא מסתדר. כי הרי הוא לא שולח אותם לבית ספר חילוני, והם הופכים להיות מה שהוא מנסה לברוח ממנו. הוא לא שייך לכאן ולא לשם. נשאר קירח מכאן ומכאן".
("כמה טוב שהוא אינו 'דוס מחמד'", "מקור ראשון", זאב גלילי, 18.1.2007)