איור: רות גוילי
ימים טובים עוברים על ורדה רזיאל-ז’קונט. תוכנית הרדיו שלה ב"רדיו ללא הפסקה" (103 FM) משודרת שש פעמים בשבוע, שעתיים בכל פעם, לאחרונה היא קיבלה תוכנית טלוויזיה משלה, ולא בערוץ 10 דל הרייטינג אלא בערוץ 2, והמטופלים הפרטיים, כך היא אומרת, לא מפסיקים להתקשר ולבקש פגישה אישית. ניכר בה שמצב-רוחה טוב והיא מלאת ביטחון מתמיד ביעילותה של השיטה הטיפולית שהיא מציעה להמונים. לעומתה, ספק אם מצב רוחו של מי שהתקשר לשמוע את עצתה השתפר משמעותית בעקבות השיחה אתה. נער בן 15, שהתקשר אליה כדי להיוועץ בה כיצד לבשר לאמו שהחל לעשן, זכה לכינוי "אידיוט קטן" ו"סמרטוט" משום שנסחף להרגל הלא בריא של עישון. מובטלת נואשת שהתקשרה לקבל עצה כיצד לחפש עבודה נענתה בחדות: "אני פסיכולוגית, לא לשכת עבודה" ונזרקה מן השידור לבחורה שעברה אונס לפני שנים וסובלת מדיכאון נאמר: "יקירתי, אם את לא הולכת לפסיכולוג שייתן לך תרופות אנטי-דכאוניות - מגיע לך כל הרע שיקרה לך".
גם איריס קול נהנית מפריחה מקצועית. אף היא מגישה רצועה יומית בת שעתיים באותה תחנת רדיו, היא עורכת את התוכנית השבועית של רזיאל-ז’קונט ובעצמה מגישה תוכנית טלוויזיה בערוץ "בריזה" בלוויין, שבה היא מארחת מומחים המייעצים לצופים שפונים לתוכנית בענייני אהבה וזוגיות. קול אמנם נוהגת לפנות בטון רך ואמפתי יותר מרזיאל-ז’קונט לצרכני התוכניות שלה, אך אינה מהססת לומר להם מה עליהם לעשות ולהתערב באופן פעיל בחייהם. כך למשל, ב-5 בפברואר העלתה לשידור אשה בשם ג’מילה, אחות ביולוגית של אדם שנמסר לאימוץ בילדותו. על הקו השני היה האיש שהתלונן שאחותו מסרבת למסור לו פרטים על שני האחים הביולוגיים הנותרים. ג’מילה, שלא ידעה מראש שעומדים לראיין אותה לתוכנית רדיו בענייני משפחתה, עברה חקירה צולבת אצל קול בניסיון לדלות פרטים על שני האחים. ניכר היה מסירובה העיקש של האשה שמדובר בסוד משפחתי רגיש, אלא שקול סירבה להרפות והמשיכה, באופן מביך ממש, לחקור את האשה: "אבל למה? למה את לא מגלה? למה אתה מסתירה? יש סוד? מה הסוד? הם בכלא?" ובסוף יעצה לאיש לשכור בלשים פרטיים כדי לאתר את אחיו.
ריבוי ערוצי הטלוויזיה והרדיו, תהליך שנמצא כעת בשיא, הופך את ז’אנר תוכניות הייעוץ מהסוג שמייצרות רזיאל-ז’קונט וקול לפופולרי במיוחד. "רדיו ללא הפסקה", אחת משתי תחנות הרדיו האזורי בתל-אביב, היתה חלוצה בעניין זה כשהתחנה כולה הפכה לפני כארבע שנים לתחנת "מאזינים מדברים", ולכל אורך שעות השידור שובצו בה מגישים שמשוחחים עם מאזינים בנושאים שונים, לרוב באופן בוטה ופרובוקטיבי. על רקע זה צמחו שלושה מכוכבי התחנה - רזיאל-ז’קונט בעלת ההכשרה הפסיכולוגית, קול שאינה בעלת הכשרה בתחום הטיפולי, וכן שמוליק טיאר, אף הוא לא איש מקצוע, שמייעץ לבני-נוער בשעות הלילה.
בעקבות "רדיו ללא הפסקה" הלכו ערוצי תקשורת נוספים. בערוץ "בריזה" משודרת רצועה יומית בשם "המומחים", שבה ניתן ייעוץ לצופים באמצעות אנשי מקצוע, פעמיים בשבוע. נושא הייעוץ הוא בעיות מתחום הנפש - אהבה וזוגיות (בהגשת קול) ומשפחה (בהגשת אורנה בן-דור). בערוץ הצעירים בכבלים "ביפ" מנחה דנה מודן תוכנית ייעוץ ב"ענייני לב שזקוקים לפתרון",בערוץ הצעירים YTV בלוויין משודרת הרצועה היומית "Y בלילה", שבה מייעצים דוגמנים ומגישי תוכניות טלוויזיה לבני-נוער הפונים בשאלות ובעיות אישיות, ובאחרונה, כאמור, החלה רזיאל-ז’קונט להגיש תוכנית שבועית בערוץ 2.
הפריחה הזאת אינה מקרית. תוכניות ייעוץ בתחום הנפש הן פתרון מושלם לעידן של ריבוי ערוצי תקשורת. זהו ז’אנר זול וקל להפקה, הן ברדיו ובמיוחד בטלוויזיה. המאזינים הם אלה שמספקים את ה"חומרים", סיפורים מהחיים, וכל מה שנדרש מעבר לכך הוא מגיש פופולרי שאליו מצטרפים לעתים אנשים אחרים - פסיכולוג במקרה הטוב, וידוען שמחווה את דעתו בנושא, במקרה הפחות טוב. הפורמט הזה, כך לפחות מוכיח הניסיון של "רדיו ללא הפסקה", זוכה להצלחה בקרב המאזינים ועונה על הכוונה של מעצבי מפת התקשורת ליצור כלי תקשורת שקרובים לקהל היעד שלהם ומערבים אותו באופן פעיל.
בקרב מבקרי הטלוויזיה (ובעצם בקרב כמעט כל מי שעוסק בביקורת תרבות ותקשורת) מעוררות התוכניות האלה התנגדות,שנראית במבט ראשון כשאובה מתחום הטעם האישי. "חמושה בנסיון חיים סטייל טלנובלה, יצאה הגברת ורדה רזיאל-ז’קונט להפיץ פסיכולוגיה בגרוש -ברדיו, בטלוויזיה ולמי שרק מוכן לשמוע", כתב עליה אבנר הופשטיין ב"ידיעות אחרונות". "היא הופכת את נפש האדם למשטח מוכתם שמנקים בעזרת תכשיר פלא, מעין סנו-נפש. את המצפון אפשר להשליך למכונת הכביסה כמוחולצה מרובבת. הכל אינסטנט", כתב רוגל אלפר על אותה תוכנית ב"הארץ". אלא שהביקורת שמעוררות תוכניות אלה, בעיקר זו של רזיאל-ז’קונט בשל תואר הפסיכולוגית שהיא נושאת, לא נובעת רק משיקולי טעם, אלא משאלות אתיות אמיתיות שעולות מהן. פורמט המספק ייעוץ פסיכולוגי או תמיכה נפשית מסוג כלשהו במסגרת תוכנית המתחרה על אחוזי האזנה, יוצר בן כלאיים מוזר - משהו שבין תחום הבידור לתחום הייעוץ הנפשי. למי מחויב מגיש התוכנית קודם כל לאדם שהתקשר בבקשת עזרה וסיוע, או לקהל המאזינים שצמא לריגושים וחשיפה? באיזו מידה אחראי מגיש התוכנית למה שעלול לקרות בעקבות העצות שהוא מחלק במהירות לפונים אליו? באיזו מידה מחויב כלי התקשורת המשדר להעסיק אנשים שהם בעלי הכשרה מקצועית מתאימה, על אף שהשיקול המכריע בדרך-כלל בבחירת מגיש תוכניות הוא יכולתו להפוך ל"כוכב" ולמשוך קהל?
מה שנראה על המסך מדגים בדיוק את הבעייתיות של הז’אנר. במקום שתהיה לצופה יכולת להבחין בבירור בין תוכנית שבה ניתן ייעוץ מקצועי ואמין לבין תוכנית שעיקרה בידור, נוצר רצף אחד מבלבל למדי. "Y בלילה" מייצגת אולי את התוצר הגרוע והירוד ביותר, שבו דוגמנים ומגישים (תמיר קמחי, ליאון רוזנברג, איגי וקסמן, מורן אייזנשטיין ואחרים), שבעיני צופים צעירים מסמלים סוג מסוים של הצלחה ומודל לחיקוי, מעלים צופים לשידור, לועגים להם ומגחיכים את בעיותיהם במסווה של "דיון עקרוני בנושא" ("שמור את הבחורה על אש קטנה ותמשיך לתקתק את חברתך", מייעץ המגיש אריק משעלי בתשובה לשאלה מה לעשות עם חברה לשעבר שמסרבת להרפות). אצל דנה מודן, וגם בתוכניתה החדשה של רזיאל-ז’קונט, מתארחים ידוענים המחווים את דעתם על הבעיה ומציעים פתרונות. מדוע אנשים שזכו לפרסום כשחקנים, זמרים או אנשי טלוויזיה ראויים להפוך ליועצי נפש לקהל הרחב? לא ברור, אם נתעלם לרגע מהחוקים המוכרים של הטלוויזיה המסחרית שקובעים ש"כל מה שכבר מפורסם ראוי להפוך מפורסם עוד יותר". תוכנית ה"מומחים" ב"בריזה" מתיימרת דווקא להפריד בין תפקיד המנחה לתפקיד היועץ המקצועי, ונוצר רושם שיש מאמץ אמיתי לתת שירות של מידע וייעוץ לפונים ולקהל הרחב, אלא שבתוכניתה של איריס קול מופיעה איריס בר-און כ"יועצת לענייני אהבה", תואר מרשים אך סתום משהו. בר-און איננה פסיכולוגית והתואר שהוצמד לה נותר פתוח לפרשנות ולרמת הידענות של כל צופה וצופה.
ירון דוידוב הוא האיש המזוהה ביותר עם פריחתו של ז’אנר תוכניות הייעוץ בארץ (ולא רק בתחום הנפש). הוא מונה לעמוד בראש "רדיו ללא הפסקה" בגיל צעיר ועיצב אותו במתכונת "ערוץ הייעוץ" בהשראת הרדיו האמריקאי. כעת הוא עסוק בהעברת הז’אנר לטלוויזיה. במסגרת תפקידו כמנכ"ל "רול תקשורת" הוא מפיק את תוכניתה של רזיאל-ז’קונט עבור "קשת" ואת "המומחים" ב"בריזה". הוא מודה כי ההכשרה המקצועית איננה קריטריון חשוב בבחירת מנחים-יועצים לתוכניות של פסיכולוגיה פופולרית. "קשה לי להצביע על קריטריונים חד-משמעיים לבחירת האנשים. החלטתי לתת לוורדה (רזיאל-ז’קונט ע.ב.) תוכנית ברדיו אחרי שהתארחה פעם אצל איריס קול. זה שילוב של ידע עם סגנון התבטאות והקול שלה שהיה יוצא דופן ובולט. חשוב קודם כל שיהיה מסר שונה, יוצא דופן, שאפשר יהיה בקלות יחסית לקטלג אותו, לתת לו כותרת, שיהיה מותג. ’תזרקי אותו’, זה המשפט שנתפס מהתוכן שהיא יצרה. הרמה המקצועית פחות חשובה, תסתכלי על הדוגמה של איריס קול. אין לה הכשרה מקצועית, אבל המאזינים שלה מחליטים בסופו של יום שהעצות שלה מתאימות להם ומאמצים אותה כאוטוריטה".
דורון ויינשטוק, בעבר איש תקשורת וכיום פסיכולוג קליני, רואה צדדים חיוביים בתוכניות הייעוץ הנפשי בכך שהן מבהירות לאנשים שהם אינם בודדים בבעייתם ובכך שהן מסייעות לאנשים להבין שאפשר להיעזר באחרים, "אבל", הוא אומר, "השאלה היא ב’איך’. אם המוטיבציה המרכזית היא יצר מציצנות, זה נותן פתח לניצול של מי שבצד השני, שאולי לא מספיק מודע למעמד ונסחף ברגשותיו. מהמעט ששמעתי ברדיו, הרגשתי שיש מעט מאוד הגנה מצד המנחה. מנחה בקבוצה טיפולית רוצה שאנשים ייפתחו, אבל גם מסייע לפרט לשמור על הגבולות כך שלא יצטער על החשיפה מאוחר יותר. ממה ששמעתי אצל ורדה רזיאל-ז’קונט יש התלהמות והצפה ללא ריסון". ואדים רוזנבליט, דובר חטיבת הפסיכולוגים הקליניים בהסתדרות הפסיכולוגים, נחרץ יותר בעמדתו נגד הז’אנר: "תוכניות כמו של ריקי לייק, ג’רי ספרינגר או ורדה רזיאל-ז’קונט הן שואו גמור. זהו קולוסיאום מודרני נותנים לאנשים לשפוך קרביים, להתכתש, להתווכח, לעבור הזדככות דרמטית ולקבל תובנות לכאורה וכך יחיו באושר ובעושר. אין בין זה לבין טיפול ולא כלום. זה זאב בעור של כבש. רזיאל-ז’קונט עושה שואו לאנשים. היא לא מופיעה בתקשורת בגלל שהיא דואגת לפונים, אלא בגלל שהיא מושכת קהל". התופעה שמקוממת בעיקר רבים מאנשי המקצוע היא יומרתם של מגישי תוכניות הייעוץלתת פתרונות חד-משמעיים שניתן ליישם ברגע, גישה שעומדת בניגוד גמור לתפיסה הטיפולית המקצועית שדוגלת בחוסר שיפוטיות וביצירת שינוי פנימי, כך שהמטופל יהיה זה שימצא את הכוח לעזור לעצמו.
גופים שאחראים על הפיקוח על התוכניות שהוזכרו כאן הם הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (שמפקחת על שידורי הרדיו האזורי, ערוץ 2 וערוץ 10) ומועצת הכבלים והלוויין. הרשות השנייה נדרשה כבר לסוגיית תוכניות הייעוץ ב"רדיו ללא הפסקה", בעקבות תלונות מרובות שהגיעו לנציב תלונות הציבור על תוכניתה שלרזיאל-ז’קונט, ובמידה פחותה גם על תוכניתה של קול. נאוה בת-צור, סמנכ"לית לענייני הרדיו האזורי ברשות השנייה, אומרת כי בעקבות ריבוי התלונות, במיוחד לאחר תוכנית שבה ייעצה לנערה בת 14 לא למנוע מחברתה להתנסות בזנות כדי ש"תנסה, ותראה שזה ממש מגעיל", נעשתה ברשות השנייה עבודת חשיבה רצינית מתוך כוונה לגבש עמדה וכללים מנחים לגבי הראוי והבלתי ראוי בתוכניות מז’אנר זה.
אלא שבסופו של דבר, על אף הצהרת הכוונות הרצינית של הרשות השנייה, נמנעת בת-צור מהתערבות של ממש והיא אינה קובעת סטנדרטים מיוחדים לאתיקה המחייבת תוכניות העוסקות בייעוץ. "אני מייצגת את הציבור, ולא את הפסיכולוגים. אני לא מתרגשת מפסיכולוגים, זה כמו שעורכי-דין מתנגדים לגישור כי זה גוזל מהם פרנסה. יש לי בי.איי בפסיכולוגיה וניסיתי לבדוק דווקא מה הם הצרכים של הציבור. העובדה היא שהציבור מעוניין בתוכניות כאלו. זה מעיד על כך שיש בהן צורך. לא כל אחד רוצה ללכת לפסיכולוג ולא כל אחד זקוק לטיפול של 15 שנה. הנחינו את התוכניות להבהיר כי לא מדובר בתחליף לטיפול מקצועי, וברור שהם כפופים לכללי האתיקה של הרשות, למשל לאלה שאוסרים פגיעה בפרטיות. מעבר לזה, אין קווים ברורים. לכל הוראה שאתן יהיה תמיד יוצא דופן, כך שבמקום לקבוע כללים אנחנו מנסים לעבוד על שיקול הדעת של המגיש והיכולת שלו לאבחן בשידור מה שדיר ומה לא". בפועל, אין בתוכניות הרדיו ב"רדיו ללא ההפסקה" שום אזהרה על אופי הייעוץ וגם לא בתוכניתה של דנה מודן ב"ביפ". האזהרה אכן מופיעה בתוכנית של "קשת" על-פי החלטת הזכיין, וכך גם בתוכנית "Y בלילה" ו"המומחים". "אם היא אומרת לבחורה ’זרקי אותו’ לא יקרה שום נזק", מוסיפה בת-צור, "יש ברכה בלתת למישהו נבוט על הראש לפעמים כדי שיתעשת. לאיש מהצד השני יש שיקול דעת, ואין שום סיבה שאנחנו נמנע גישה. נכון שיש לה השפעה בידורית. עם ישראל הוא מציצני וטוב לו לשמוע את הדברים האלו".
שי בלום, האחראי על בקרת התוכן במועצת הלוויין והכבלים, מודה שאינו יכול לעקוב אחרי כל מה שמתרחש בערוצים שתחת פיקוחו משום שיש לו תקציב למאה שעות צפיית בקרה בחודש, מה שמותיר בערך "שלוש דקות לכל ערוץ"."אנחנו פועלים בעיקר לפי תלונות. ’בריזה’ ו-YTV הם ערוצים בתשלום שהחשיפה שלהם מזערית ולכן אנחנו מתקשים לקבל תלונות מהציבור. מי שצופה זה מי שרצה לצרוך את החומר הזה בכל מקרה וממילא לא יתלונן. מה שנעשה ב-YTV הוא על דרך הבידור והסאטירה. נראה לי שברור גם לצופים שלא מדובר בייעוץ מקצועי" האומנם כך? תמיר קמחי למשל, ממגישי "Y בלילה", דווקא משוכנע שהוא מגיש "עזרה ראשונה, דברים שהם בגדר ה’קומון-סנס’". כפי הנראה גם לבחורה שהתקשרה לתוכניתו לספר כי יצאה עם בחור, שמאוחר יותר התגלה כאחיה למחצה שלא פגשה לפני כן (זאת בהנחה שצוות התוכנית אינו מביים פניות, כפי שמעיד קמחי), היה נדמה שמדובר בסוג של ייעוץ. המגישים שרו לה בתמורה "היה לי חבר, היה לי אח..." והתפוצצו מצחוק.
רזיאל-ז’קונט, כמו בת-צור ובלום, סומכים בראש ובראשונה על הקהל שיידע להבחין מתי מדובר בייעוץ מקצועי ומתי לא, ומשוכנעים שקהל הפונים אינו ממהר ליישם את העצות שניתנות חינם ובמהירות. "אז אני אומרת ’תזרוק אותה’", מסבירה רזיאל-ז’קונט, "הרי ממילא הוא לא ילך ויעשה את זה. אנשים עושים את מה שהם יכולים ומה שנוח להם. זה ממחקרים וניסיון של שלושים שנה."
אין לך חשש מהאחריות שאך לוקחת על עצמך?
אני באה לתוכנית בלב קל ויוצאת בתחושה טובה. נסיוני בחיים מלמד שזה שמדברים ברדיו לא יכול לגרום נזק לאף אחד. לדיבור הרדיופוני יש משקל נוצה מבחינת ההשפעה הפטאלית על אנשים.
גם איריס קול מדווחת שאין לה שום חשש מנזק שהיא עלולה לגרום לאנשים הפונים לתוכניתה.
פרופ’ עמירם רביב, ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב ומי שהיה שותף במשך שנים רבות לתוכניות ייעוץ בקול-ישראל, שנשאו אופי שונה לחלוטין, שאפשרי כיום רק ברדיו שאינו מסחרי ("תפוח ועץ" עם רבקה מיכאלי ו"שנינו ביחד וכל אחד לחוד" עם יובב כ"ץ), אומר: "נדמה לי שאנשים פגיעים פחות ממה שנדמה, אבל ההגינות המקצועית והטעם הטוב מחייבים להתייחס למאזינים במידת הזהירות. מי שמדבר אל ההמונים חייב תמיד לחשוב על הנקודה החלשה".
מעניין שמכל העוסקים בז’אנר זה, דווקא מי שהביא לפריחתו, ירון דוידוב, הוא היחיד שמביע מידה מסוימת של חשש: "אני לא יכול להגיד שזה לא מטריד אותי. מטרידה אותי האפשרות שמשהו בעייתי יקרה מאותן עצות. אבל אני מניח שאנשים שבוחרים לקבל עצה מוורדה, או להכניס את איריס לסיטואציה משפחתית אינטימית, עושים זאת מבחירה מודעת".
ענת באלינט היא סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה חברתית ועיתונאית
גיליון 37, מרץ 2002