רון פלדהיים כועס ופגוע. אחרי 16 שנה ב"מעריב", ההודעה הסופית על פיטוריו מתפקיד עורך המקומונים "זמן חיפה" ו"זמן הקריות" לא הגיעה אליו ישירות, אלא נשלחה לעורך-דינו. בפקס. הגישה למחשב שעליו עבד במשרדי "מעריב" נלקחה ממנו בטרם הספיק להעתיק ממנו תצלומים ומסמכים אישיים. ממחליפו של פלדהיים ביקשו כי יצמיד לו שומר אישי כשיבוא למערכת העיתון לאסוף את חפציו. מעסיקיו, הוא מספר, לא טרחו להודות לו על תרומתו לעיתון, אפילו לא בשיחת טלפון. "בן-אדם עוזב את 'מעריב' והוא נמחק. לא קיים יותר", מסכם פלדהיים במרירות את תחושותיו.

הסוף יכול היה להיות, אולי, אחרת. אילו היה מסכין עם תנאי עבודתו, אלמלא היה דורש פיצוי מלא על מה שהוא רואה כניצול מתמשך, היה פלדהיים יכול מן הסתם להמשיך לעבוד ב"מעריב" גם כיום. אך לפלדהיים נמאס. לדבריו, מרגע שהפך בשנת 2001 לעורך מדור הספורט במקומון "זמן חיפה", החל לבדוק את האפשרות לעבור ממעמד של פרילנסר למעמד של שכיר, הזכאי לתנאים סוציאליים כגון ימי חופשה ומחלה, הפרשה לקופת גמל וקרן השתלמות.

"כל פעם אמרו לי שמטפלים בזה", נזכר פלדהיים, "וככה עברו שנים". גם מכתב ליואב צור, מי שהיה אז העורך הראשי של רשת המקומונים וכיום העורך הראשי של "מעריב", לא שינה את המצב. "יש עוד אנשים שנמצאים בדיוק באותו מצב. פרילנסרים. ככה זה נהוג ב'מעריב' במשך שנים, והבעיה היא שאף אחד לא מתלונן", אומר פלדהיים.

אלא שהוא, כאמור, החליט להתלונן. זה קרה אחרי שמונה לעורך הראשי של "זמן חיפה". לדבריו, הובטחה לו משכורת של 12,500 שקל ברוטו, אך עדיין כפרילנסר. כלומר, ללא כל תנאים סוציאליים. "אחרי ארבעה חודשים אני רואה רק 10,000", טוען פלדהיים. "אמרתי, 'אני רוצה את הכסף שהובטח לי'. אמרו לי, 'זה מה יש, לא מחזירים'. החלטתי לא לוותר. התחיל בלגן".

התייחסו אלי כאילו אני אוויר

ל"מעריב" הגיע פלדהיים בשנת 1994, ככתב ספורט. קודם לכן שימש בתפקיד זה במקומון זוטר באזור הקריות. בתחילת שנת 1998, עם הקמת המקומון החיפאי של הרשת זמן-מעריב (אז קראו לו "בעיר חיפה", כיום שמו "זמן חיפה"), החל לכתוב גם בו על ענייני ספורט. במקביל עבד במהדורת החדשות המקומית של הוט באזור הצפון. למעט תקופה קצרה של כשנה, שבמהלכה פתח עסק (אך המשיך לכתוב בענייני ספורט לעיתון הארצי), עבד פלדהיים במקומון החיפאי של "מעריב". לדבריו, היה היחיד מדור המייסדים שנותר בו. מכתב ספורט הפך לעורך הספורט, אחר-כך קודם לתפקיד סגן עורך המקומון, ועם עזיבתו של העורך הקודם, במאי 2007, הפך לעורך "זמן חיפה".

כאמור, לאחר שמונה לעורך המקומון, עדיין נדרש להישאר במעמד של פרילנסר, כלומר תוך הכחשת יחסי עובד-מעביד בינו ובין העיתון שבראש המערכת שלו הוא ניצב. כשהרים קול זעקה לאחר שראה כי גם בתנאים שעליהם הוסכם חלה הרעה, זומן לפגישה עם מי שהיה מנכ"ל הרשת, יורם אריס, עם חשב הכספים של המקומונים, אילן בר-משה, ועם העורך הראשי שלה, צור. לדבריו, בפגישה זו הציעו לו לעבור לעבוד כשכיר עם חוזה ולקבל תנאים סוציאליים, תמורת ויתור על חובות מהעבר.

כשעמד על שלו, הוצעו לו 70 אלף שקל לפי חישוב של סכום משכורתו האחרונה כפול מספר השנים שבהן עבד במקומון ברציפות. פלדהיים ביקש להתייעץ עם עורך-דין וחזר עם תביעה על סך למעלה מ-800 אלף שקל, המגלמת פיצויים על ימי חופשה ומחלה, דמי הבראה ותנאים אחרים שמעולם לא ניתנו לו, מאז יומו הראשון בארגון, ב-1994. ב"מעריב", הוא אומר, לא הסכימו לדרישותיו ובסופו של דבר פיטרוהו.

חשבת שתוכל להמשיך לעבוד ב"מעריב"?

"היה לי ברור שתשעים אחוז שאני אפוטר, אבל אמרתי שאני מוכן ללכת עם הסיכון הזה עד הסוף. יש עוד מאות אנשים כמוני ב'מעריב'. מספר הטלפונים שקיבלתי אחר-כך מעובדים פרילנסרים הדהימה אותי. אנשים אמרו לי, אתה העתיד שלנו. אם אתה תצליח בתביעה הזאת, כולנו ניגש אחריך. לא פחדתי גם כי קיבלתי הצעות ממקומות נוספים. אני מעדיף שיפטרו אותי ממקום העבודה ואדע שאני צודק בקו שלי".

בחודשים שלאחר הגשת התביעה, מספר פלדהיים, לא זכה לכל שיתוף פעולה מצד מנכ"ל הרשת והעורך הראשי שלה. "מחקו אותי, לא דיברו איתי. יורם אריס היה מגיע לעיתון ולא היה בא להיכנס להגיד לי שלום. אצלי, בעיתון שלי! התייחסו אלי כאילו אני אוויר", הוא נזכר. רק אחרי ששוחח עם מי שהיה אז מנכ"ל "מעריב", רוני קליינפלד, חזר שיתוף הפעולה מצד הממונים עליו ברשת המקומונים של "מעריב".

יושר והגינות בסיקור העיתונאי

בינתיים נמשכו ההליכים המשפטיים. גם כיום הם רחוקים מלהסתיים. לדברי פלדהיים, השופט הציע לו להגיע לפשרה משום שעורך-הדין המייצג את "מעריב", נחום פיינברג, אמר כי אין בטוחה שבשנת 2010 "מעריב" עוד יוכל להתקיים כדי לשלם לו את הכספים שחייבים לו. עו"ד נחום פיינברג מסר ל"עין השביעית" כי אינו זוכר שאמר כי "מעריב" עשוי להיסגר בשנת 2010. לדבריו, התבטא באופן קיצוני פחות, בתקופה שבה עיתון "מעריב" אכן היה נתון בקשיים. לאחר משא-ומתן ארוך נאמר לפלדהיים כי אם לא יקבל את הצעת העיתון האחרונה, הוא יפוטר ב-1 בדצמבר. כך אכן היה.

כעת, כשהוא משוחרר מכבלי הנאמנות למקום עבודתו, מרגיש פלדהיים חופשי דיו לספר על כמה מנוהלי העבודה שבהם נתקל לאורך השנים במקומון הצפוני של "מעריב". לפי תיאורו, הסירוב לספק תנאים סוציאליים בסיסיים לעובדים קבועים בעיתון הוא רק ביטוי אחד להתנהלות הבעייתית של המקומון שהוא חלק מרשת זמן-מעריב. לעומת זאת, מעסיקיו לשעבר טוענים כי תלונותיו והאשמותיו נובעות מהסכסוך המשפטי שהוא מנהל מולם.

"ביום שקיבלתי את התפקיד [של עורך המקומון] אמרו לי יואב צור ויורם אריס, 'התפקיד שלך זה לשקם את העיתון'. הם אמרו לי שהעורך הקודם, אריה אברמזון, שרף חלק גדול מהקשרים שהיו לנו. מפרסמים גדולים כמו עיריית חיפה, עיריית קריית-ים ועיריית קריית-ביאליק לא הסכימו לפרסם בעיתון בגלל שכתב נגדם".

בתשובה לפניית "העין השביעית" מסר אריס כי "כל ניסיון להציג כאילו ניתנה איזושהי הוראה שעורך אמור לעסוק בעניינים מסחריים הוא לא נכון. זה פרי המצאתו [של פלדהיים]. זה מעולם לא קרה. נהפוך הוא, יש מקרים שבהם המערכת פגעה קשות במערכות יחסים שלנו עם לקוחות ואפילו נתבענו כתוצאה מפעילות של המערכת, שעובדת באופן נפרד ומהווה אוטוריטה נפרדת לחלוטין מהמודעות".

רון פלדהיים

רון פלדהיים

אך פלדהיים מתעקש בתוקף כי מנכ"ל הרשת והעורך הראשי שלה דרשו ממנו "לשקם את היחסים בכל מחיר". לדבריו, הם אמרו לו כי "היום 'מעריב' וכל המשק נמצאים בקשיים, וכל מפרסם חשוב. לכן, גם העיתונאים, אם הם יודעים על גוף מסוים שרוצה לפרסם, הם יקשרו אותו עם העיתון". לטענתו, הוא עצמו נאלץ לגלוש לתחומה של המחלקה המסחרית במהלך התקופה שבה היה עורך העיתון ואף גייס מפרסמים.

עוד אומר פלדהיים כי הנהלת הרשת דרשה ממנו ליזום פגישות עם נציגי העיריות כדי ליישר את ההדורים. הוא פעל כפי שנדרש, נפגש עם נציג עיריית חיפה והבטיח לשנות את המדיניות שקבע העורך הקודם ולהכניס מעתה והלאה את הודעות הדוברות לעיתון ("כל הלחיצות ידיים, ונחנך גן חדש בנוכחות ראש העירייה, כל החרא שהדוברים מעבירים כל פעם"). כעבור שבוע, הוא מספר, חזרה העירייה לפרסם מודעות בעיתון. פגישות דומות ערך גם עם נציגי עיריות אחרות בצפון. עיריית חיפה נמנעת מלאשר או להכחיש את גרסת פלדהיים לאירועים. ממחלקת הדוברות שלה נמסר רק כי "העירייה אכן מצפה ליושר והגינות בסיקור העיתונאי".

"קצת אחרי שקיבלתי את התפקיד", ממשיך פלדהיים, "בנובמבר או אוקטובר 2007, הגיע רוני קליינפלד, עשה ישיבה במערכת לכל העובדים, הכתבים, אנשי הפרסום, ואמר במלים האלה: 'חבר'ה, נשבר קיר הזכוכית בין המערכת למודעות'. ככה הוא הצהיר קבל עם ועדה. 'מהיום, יהיה שיתוף פעולה הדוק', הוא אמר, כשיואב צור לידו". כדוגמה לשבירת קיר הזכוכית מזכיר פלדהיים הוראה שקיבל מהמחלקה המסחרית שלא לכתוב ידיעות חיוביות על הגרנד-קניון בחיפה, ומצד שני שלא לפרסם ידיעה ביקורתית על הקריון.

אריס, כאמור, מכחיש כל שיתוף פעולה בין המערכת העיתונאית למחלקת המודעות. קליינפלד, לעומת זאת, מסר ל"העין השביעית" כי אינו נוהג "להתבטא בדימויים נוסח קירות זכוכית וכדומה", אך אישר כי לדעתו, באופן עקרוני, "בכל עיתון, ככל ששיתוף הפעולה בין הצדדים השונים בו הוא יותר הדוק, כך זה יותר מבורך".

מבקש ממך שתעשה כתבה

היחס העיתונאי הנדיב, אומר פלדהיים, לא ניתן למפרסמים בלבד. גם מקורבים למנהלי הרשת זכו לעדיפות בתוכן שפורסם בעיתון. פלדהיים מספר כי זמן קצר לאחר שמונה למנכ"ל רשת המקומונים (במקומו של יורם אריס), פנה אליו יורם כרפיס ואמר לו משפט ברוח זו: "תשמע, זה חשוב לי, היה סיבוב שני בבחירות בטירת-הכרמל, אני מבקש ממך שתעשה כתבה עם ראש עיריית טירת-הכרמל החדש אריה טל". בתשובה לפנייה, מספר פלדהיים, אמר לכרפיס: "ב'זמן חיפה' לא כותבים על טירת-הכרמל, אולי ידיעות של שלושים מלה". "אני מבין", השיב לו כרפיס, "אבל זה חשוב לי. חשוב לי מאוד שתעשה את זה, זה יעזור לנו, זה גם יקדם אותנו בהרבה דברים".

"אחרי רמז כזה כבר לא היתה לי ברירה", אומר פלדהיים. הוא קבע פגישה עם ראש העירייה החדש, אריה טל, בבית-קפה שבמרכז המסחרי קסטרא בחיפה, והגיע למקום יחד עם כתבת העיתון מירית פנחס. גם טל, מתברר, הביא תגבורת: את יורם כרפיס, שישב עימם לאורך הראיון כששני כובעים לראשו, מנכ"ל מקומוני "מעריב" וחבר אישי של ראש העירייה החדש.

הוא היה שם כדי לבדוק שאתה שואל את השאלות הנכונות?

"כן. והיה ראיון נהדר. ראיון שכולו אושר וטוב. מראש לא יכולתי לשאול משהו ביקורתי. הכל זה כמה אריה טל גדול ואיזה ניצחון גדול ושהוא חוזר לעירייה אחרי שהיה סגן".

"בראיון מיוחד ל'זמן חיפה'", נכתב בכותרת המשנה לאותה כתבה, "[טל] מספר על הפגיעה הקשה בו ובמשפחתו ועל ההחלטה לא לוותר וללכת עד הסוף, ושוטח את חזונו המחודש לטירת-כרמל: להמשיך את התהליך של פיתוח העיר שהחל בזמן כהונתו הקודמת והופסק, כך לדבריו, על-ידי פרג'ון".

"יותר מזה", מוסיף פלדהיים, "כרפיס ביקש ממני שלפני שהראיון מתפרסם אני אשלח לאריה טל כדי שהוא יראה את זה".

עשית את זה?

"מנכ"ל מקומוני 'מעריב' מבקש ממך משהו, אני חושב שאתה צריך לעשות".

קיבלת בחזרה עם הערות?

"כן".

היית צריך לשנות?

"שיניתי. אני לא זוכר בדיוק מה. הוא ביקש לשנות איזו תשובה אחת או משהו שכתבנו".

יורם כרפיס בתגובה: "מאחר שעניינו של מר פלדהיים נידון בבית-משפט ואין נתפס אדם בזמן צערו והוא יורה לכל הכיוונים האפשריים, אין לי עניין להגיב".

עובדים שמרוויחים 2,000 שקל

לעומת היחס הנדיב שקיבלו מפרסמים ומקורבים, טוען פלדהיים, עובדי העיתון דווקא זכו ליחס קמצני מצד הנהלת הרשת. לדבריו, רוב המקומונים ברשת מתנהלים ללא מפיקה, לאחר שבמסגרת גל קיצוצים שבוצע לפני כשנתיים פוטרו כל המפיקות במקומוני הרשת, למעט "זמן תל-אביב" ו"כל הזמן" הירושלמי. כתוצאה מכך, הוא מספר, העורך הוא שעונה לשיחות במשך היום, מתאם צילומים ושולף תמונות מהארכיון.

כמה מהעורכים ברשת, מוסיף פלדהיים, פועלים גם ללא מגיהים במשרה מלאה, אלא עם פרילנסרים שעובדים בימי שלישי כשש שעות וברביעי לאורך כל היום. משום כך קורה פעמים רבות שהעורך נאלץ להגיה את הכתבות בעצמו, בלא סמכות מקצועית לשונית שתבדוק אותו.

הסובלים ביותר מהיחס הקמצני, אומר פלדהיים, הם מי שנמצאים בתחתית הפירמידה – הכתבים. לאחר שהתברר כי ל"זמן חיפה" נוצר חוב מול הרשת, הוציא דדי מרקוביץ', כמה שבועות לאחר שנכנס לתפקיד עורך רשת המקומונים, הוראה לקצץ 10% ממשכורות הפרילנסרים ב"זמן חיפה", זאת בלא התייעצות מוקדמת עם פלדהיים. "אלה עובדים שמרוויחים 2,000 שקל", זועם פלדהיים, "אנשים שעובדים בתת-תנאים, שעובדים מהבית, מפלאפונים אישיים שלהם, שלא מקבלים החזר על שום דבר, ומרוויחים 2,000–3,000 שקל בחודש". לדבריו, הוציא מכיסו שלו כ-6,000 שקל כדי לפצות את עובדיו על הקיצוץ.

גם בימים כתיקונם, מספר פלדהיים, העובדים נתקלים בקשיים לקבל את המעט שמגיע להם. לדבריו, חשב הכספים של רשת המקומונים, אילן בר-משה, נהג להשמיט סכומים משתנים מהמשכורות של הכתבים. במקרים שבהם מסיבה כלשהי לא קיבל החשב דיווח על הכתבים שמגיע להם שכר סופרים, נותן פלדהיים דוגמה, במקום לברר במערכת המקומון מדוע הושמטו הנתונים, היה החשב נמנע מלשלם את השכר עבור אותו שבוע.

"זה שיטת המצליח", טוען פלדהיים. "אם גילו, אז הוא [בר-משה] היה מתנצל וטוען שהמנהל לא העביר, ונעביר לכם בחודש הבא. אבל זו משכורת של פרילנסרים, כך שאם אתה עובד באוקטובר, את המשכורת אתה מקבל ב-5 בדצמבר. אם ב-5 בדצמבר לא קיבלת את אוקטובר, אתה מדווח ומקבל את מה שהיית אמור לקבל על אוקטובר רק בפברואר". נוסף על כך, מספר פלדהיים, בחודשים שבהם יצאו חמישה גליונות, התעקש בר-משה לשלם על ארבעה בלבד, עד אשר קיבל הוראה מהמנכ"ל לשנות את הנוהג. אילן בר-משה, שנשאל על כך על-ידי "העין השביעית", השיב: "אין תגובה".

זאת האמת

אחרי שעה ארוכה, כשפלדהיים מסיים את שטף דבריו, הוא נותר מהורהר. ברור לו שהטחת טענותיו ברשת זמן-מעריב בפומבי לא תשנה, לפחות לא בבת אחת, את ההתנהלות הבעייתית שהוא מתאר. יחד עם זאת, ניכר כי עצם הדיבור על הבעיות שעימן נאלץ להתמודד כעורך כל-כך הרבה שנים מקל עליו מעט. "זה נשמע כאילו אני יורק לבאר ששתיתי ממנה 16 שנה", הוא אומר בצער, "אבל זה לא ככה. פשוט יש כל-כך הרבה עוולות בתוך 'מעריב', שאני חייב לדבר".

למה שתקת כל-כך הרבה שנים? אתה לא חושב שהשתיקה שלך פוגעת באמינות הטענות שלך?

"ממש לא. לאורך כל השנים, משנת 2001, שלחתי מכתבים, דיברתי עם העורכים, ביקשתי שלא אהיה עוד פרילנסר, והכל נמצא בכתב התביעה. הייתי יכול לפני שנים לשבור את הכלים, אבל במקום זה המשכתי לעבוד, גם אחרי שהגשתי את התביעה המשכתי לעבוד. מה אתה מצפה? שבשנים האלה אצא לתקשורת עם כל הבעיות האלה ב'מעריב'? לכתוב מכתב למנכ"ל 'מעריב' שמנכ"ל המקומונים לוחץ עלי לעשות כתבה שלא קשורה? לא רציתי לאבד את מקום העבודה שלי על דבר כזה. אני מוכן לאבד את מקום העבודה שלי על דברים אחרים, ובסוף איבדתי אותו".

אז על התביעות הכספיות שלך אתה מוכן לשבור את הכלים, ועל הזניית המקצוע לא?

"כן, זאת האמת. הפשרות שאני מוכן לעשות בענייני כסף הן פחות מהפשרות שאני מוכן לעשות מבחינה מקצועית. חוץ מזה, מה יכולתי לעשות? למי אצא בצעקה, למועצת העיתונות, שלא יכולה לעשות שום דבר בעניין? בענייני הכספים שלי יש את בית-המשפט שיכול להכריע, פה אין גוף שיכול לעשות משהו".

יואב צור, דדי מרקוביץ' ומירית פנחס סירבו להגיב.