"התרווחנו בסלון, חיממנו צלחת, פוררנו את הקוק, הכנו את השורות, עשינו את השורות והתחלנו לדבר על ויטגנשטיין, שפינוזה, טולסטוי ושאר גיבוריו של אסי" ("טיים אאוט", 16-9 במרץ)
במסגרת כתבה על אסי דיין, בין העשור השישי לשביעי של חייו, סיירו העיתונאי איתמר הנדלמן-בן־כנען ונשוא הכתבה בתל־אביב. הכתבה היא תיעוד חוויותיהם, גם כשהם משתמשים בסמים. לא כל מי שקורא על אנשים שמשתמשים בסמים נחרד, ועדיין, הלגיטימיות של כתיבה מסוג זה, שבה לא המרואיין מדבר על חוויותיו עם סמים, אלא העיתונאי ומרואיינו חווים את החוויה ביחד והיא חלק מהותי מהכתבה – עדיין שנויה במחלוקת. אמנם מדובר באסי דיין, דמות צבעונית שסמים הם חלק מחייה, אך האם כותב הכתבה נשאר בצד הנכון של הטעם הטוב?
"בחרנו ללכת לכיוון הזה, לאחר התלבטות, כיוון שחשבנו שהז'אנר הזה נכון לגיבור הקונקרטי של הכתבה. אני חושב שאם לא היינו מספרים כך את הסיפור, היינו חוטאים לסיפור", אומר אמיר בן־דוד, עורך המגזין "טיים אאוט". "איתמר בן־כנען ואסי דיין חברים. בחרנו בכתב כי ידענו שהוא יוכל לעשות כתבה מעניינת יותר בזכות הקרבה ביניהם, דברים שלא היינו מקבלים בראיון רגיל. הקשר ביניהם כולל שימוש בסמים, ובחרנו להיות ישרים עם קוראינו. מעבר לכך, תל־אביב מלאה בקוק, בלי קשר ל'טיים אאוט'. סמים הם חלק מהחוויה האורבאנית, ואין טעם להתייפייף או להתחסד". בן־דוד מדגיש כי אין בפרסום כל רמז לעידוד לשימוש בסמים. "לתפיסתי, הקוראים מספיק אינטליגנטים, ואני לא חושב שמישהו יתחיל להשתמש כי קרא ב'טיים אאוט'. התגובות לגיליון, אגב, היו אמנם מאוד קיצוניות, אבל לשני הצדדים. היו מי שטענו שעברנו את הגבול, אבל היו גם מי שבירכו אותנו על הנימה, שהותירה את הדידקטיות וההסתייגות המעושה בצד".
▪ ▪ ▪
מה שאולי יכול להצטייר כעידוד לשימוש בסמים הוא גיליון כמו זה שיצא בפברואר ממערכת "לילה": העיתון עסק כולו בהיבטים שונים של המריחואנה – מראיון עם נציג של מפלגת עלה־ירוק ועד הוראות לגידול מריחואנה, בדיקת היתרונות והחסרונות של באנג לעומת ג'וינט ומדריך סמים בנקודות מרכזיות על הגלובוס. הגיליון עורר סערה תקשורתית קלה כאשר תנועת מחנות־העולים פנתה לאמצעי התקשורת בתלונה שחניכיהם הצעירים קיבלו את הגליונות, המחולקים חינם באזורי בתי־הספר שלהם.
"העיתון אינו מיועד לבני נוער והוא מחולק בפיצוציות", מבהיר העורך, דן פאר. "העיתון עוסק בכל פעם בנושא אחר, ולקראת הבחירות בחרנו לעסוק במשהו שמעסיק נתח גדול מאוכלוסיית היעד של העיתון. הגיליון אינו מייחצן סמים, אלא משקף מציאות, והיו בו גם סיפורים אישיים וכתבות שיצאו נגד סמים. אני חושב שחובתנו ככלי תקשורת לשקף את חיי הצעירים. בעידן האינטרנט והחופש המוחלט זה מוזר להפעיל צנזורה על משהו שלכל ילד יש היום גישה אליו".
אמנם צנזורה היא התערבות שבגללה עיתונאים מוכנים לעלות על מתרסים, אך נשאלת השאלה אם כשעיתון עוסק בנושא כמו סמים, הוא עושה זאת מהצד הנכון של גבול הטעם הטוב. ייתכן שדווקא מפני שתל־אביב נתפסת כמקום שתרבותו טובלת בסמים (לא מעט בגלל כתבות שמאדירות את הוויית הלילה הסוערת שלה, עד שקשה להעלות על הדעת שחיים בה גם אנשים שמקיימים אורח חיים רגוע ושגרתי), ודווקא מפני שאין כל חידוש אינפורמטיבי בעיסוק בנושא – מי שמחליט לעשות זאת שוב, מנסה לעשות זאת בדרך יצירתית ושונה, שתקרוץ לקוראיו, לעתים עד כדי הנמכת הכתיבה העיתונאית ואולי הוזלתה.
"למה לא לקרוץ לקורא שלי? אנחנו נותנים תכנים מגניבים. אני לא רואה טעם לפגם בסגנון, ואנחנו משתדלים להתייחס לכל ההיבטים, בכל נושא שהוא", אומר פאר.
"חלק מאומנות העריכה זה לדעת למי אתה כותב. יש דברים שמתאימים ל'טיים אאוט', אבל לא מתאימים לעמוד הראשון במקום אחר", אומר בן־דוד.
▪ ▪ ▪
"מההתחלה הקוק ליווה את הברקפסט. זה היה הבאזז. העמך, בשביל להסניף, עולים ומחכים בתור לשירותים, היותר מיוחסים נכנסים לאחד החדרים ומסניפים לבד... השירותים זה משהו גאוני.על המדרגות נוצר קשר עין... בחורות מחפשות שוגר־דדיז מפנקים כדי לבזוז אותם. יש לי כמה ידידות שיוצאות לברקפסט, מסתממות ומשתכרות וחוזרות עם יותר כסף ממה שהגיעו... יש לי אחת שבכל פעם שמישהו מזמין אותה, הוא מגלגל שטר של מאתיים שקל ומסניף. בסוף היא לוקחת את השטר של המאתיים שקל".
את התיאור הזה מצאו קוראי מוסף "הארץ" בגיליון שפורסם באמצע מרץ בכתבה שעסקה בפאב תל־אביבי במסגרת סדרת כתבות בשם "הבליינים". העיתון הכתיר את הפאב, הברקפסט־קלאב, כמועדון שגם בעוד עשרים שנה ייזכר כמקום ש"מגדיר תקופה". אל הפאב מגיעים "מיטב חברי חוג הבליינים העירוני", כך נכתב בפתיח של הכתבה, אך היא לא תיארה את המתרחש שם דרך עיני הכתב, אלא מבעד לעדשות של שישה מאורחיו או עובדיו. "מונולוגים מהמקום הכי נמוך בתל־אביב", הכריזה ההפניה בעמוד השער, תחת צילום צבעוני ובלתי שגרתי של אחת הדמויות.
"הכתבה מייצגת את מה שקורה במועדון שהוא אולי המועדון המרכזי בתל־אביב בשנים האחרונות. זהו מועדון מתווה דרך. אני מרגיש נוח עם הקביעה שזהו מועדון מרכזי, ומה שקורה שם הוא חלק מהמציאות הישראלית", אומר רוגל אלפר, עורך מוסף "הארץ" בזמן פרסום הכתבה. "תפקיד העיתון הוא להרחיב אופקים, להשכיל, אני לא מבין את הקורא שרוצה לקרוא רק על עצמו". לא ברור אם קוראי "הארץ" רוצים לקרוא רק על עצמם, אך ניתן לשער שלא מעטים מהם הופתעו למצוא כתבה כזו בין דפי המוסף. שאלה נוספת היא עד כמה ההתרחשות המתוארת מרכזית בהוויה העירונית. יש אמנם מקום בשם ברקפסט־קלאב בתל־אביב וקורים בו דברים שאינם שגרת רחוב יומיומית, אך האין כתבה מעין זו מכתירה למעשה הווי שמרבית מתושבי העיר לאו דווקא מזדהים איתו או בכלל מודעים לו?
"קוראי 'הארץ' קוראים על המון דברים שאינם קרובים אליהם – ערבים, חרדים, שבט באפריקה. השאלה של המקום היא רק שאלה של אמיתות בעיני. אם הדוברים בכתבה הם נציגים של משהו שקורה, אז הכתבה היא לגיטימית. עיתון לא צריך לספר רק על מה שקורה לו בסלון", מוסיף אלפר. "מה שכן, אני מקבל את ההערה, אם נשמעה, שהכתבה, מבחינה הייררכית, לא היתה צריכה להיות כתבה שער – לא ב'הארץ' ולא במקום אחר. היא לא תוכננה להיות שם, אך הגיעה לשער כי נפלו כתבות אחרות".
אלון הדר, כותב הכתבה, טוען שהיא מציגה באור חדש דור שלא פוענח. "בברקפסט יש אוסף של דמויות מרתקות שמאפשרות הצצה על דור שחי פה. חבר'ה צעירים עם חלומות גדולים שהם לא מממשים. מעט מנותקים. בעיני, התקשורת לא מצליחה לחדור לדור הזה ולא מצליחה לדבר אליו, וכשהיא מדברת עליו זה נעשה במונחים קלישאתיים. אם הוא מוצג, הוא מוצג כקוריוז, וכאן דווקא המונולוגים סיפקו את הקול הפנימי שלהם. אני לא מתיימר לקבוע שזה הדור, אלא להצביע על כך שיש קול שלא נשמע ותפקידנו להביא אותו. יכול להיות שאנשים לא הבינו את הכתבה, נשארו על פני השטח. הפלטפורמה של המועדון שירתה אותי כדי להמחיש את הקולות שלא נשמעים".
יש לשער שאכן לא כל הקוראים הבינו את המטרה העמוקה של הכתבה, שכן ניתן להתייחס כאל קוריוז דווקא למונולוגים המפתיעים בישירותם. לא פשוט לקרוא התנסחויות בוטות של גיבורי הכתבה, שמתיזים את חוויותיהם הבלתי שגרתיות. יכול להיות שאי־הנוחות שמתעוררת אצל כמה מהקוראים דווקא מחטיאה את המטרה דווקא אצל אלה שהכתבה הוגשה להם כדי שיתוודעו אל תרבות שאינם מכירים. "בחרנו בדרך המונולוגים ולא בכתבה שגרתית כיוון שזה אותנטי, וזו נראתה לנו הדרך האפקטיבית ביותר להביא את רוח הדברים. לכל תת־תרבות יש הקודים שלה. המונולוגים האלה העבירו את ההוויה של המקום", אומר אלפר.
"לא בחרתי את הטרמינולוגיה", מדגיש אלון הדר. "השפה מייצגת את האישיות ואת הדמות, כמו בסרט דוקומנטרי שמצלמים ומקליטים את הדמות". ולמרות זאת, הטרמינולוגיה והבחירה בה מעלות את שאלת הסגנון: האם בשם הנושא, הסיפור, הכל מותר לפרסום? באלו סיפורים יש להשמיע את מה שלדמות יש לומר והיכן ראוי לערוך לפני שהעיתון נשלח לדפוס?
▪ ▪ ▪
הכתבות הללו עסקו בתופעה הנוהגת אצל חלק לא קטן מן האוכלוסייה. בכל אחת מהן מופיע לפחות אדם אחד שמודה מעל דפי העיתון שהוא משתמש בסמים – עבירה שעל־פי החוק עלולה לגרור עימה, במקרה הגרוע, שלוש שנות מאסר. אבל המשטרה, כמו כותבי הכתבות ונשואיהן, אינה מתרגשת.
"הודאה מעל דפי העיתון איננה הפללה, אך היא בהחלט יכולה לשמש ראיה בעלת תוקף בבית־משפט, וכמובן יכולה להיות זרז לפתיחה בחקירה", אומרת ד"ר דנה פוגץ', מומחית למשפט פלילי מהקריה האקדמית אונו. "המשטרה בדרך־כלל אינה אוכפת את החוק בנוגע לשימוש ב'סמים חברתיים'. אני לא מכירה אף מקרה שהמשטרה השתמשה בכתבה בעיתון נגד מישהו שסיפר שהשתמש בסם מכל סוג שהוא".
אם המשטרה אינה מתרגשת, מדוע תתרגש העיתונות?
משום שלא בטוח שהעידן שבו הכל חופשי והכל מותר משחרר את העיתונות מכל כבלי הנורמות המקובלות בכתיבה ובהתייחסות לנושאים שנויים במחלוקת.
גיליון 62, מאי 2006
תגובה: האסקפיזם של "העין השביעית"
יוסי חטב
עד תחילת המילניום הנוכחי, מרבית הדיווחים ואיזכורי הסמים לסוגיהם בתקשורת הישראלית היו בעלי קונוטציות שליליות. משתמשי הסמים, שהלכו והתרבו והפכו את העישון לחלק מסדר־יומם, בחרו להתעלם מצקצוק הלשונות. הכתבים, ובעיקר העורכים, בחרו להתעלם מהמצב שנוצר ובמקרים מסוימים אף לשתף פעולה עם הצרכנים "אוף דה רקורד". כל מי שעובד או עבד בתעשיית הטלוויזיה, הרדיו או העיתונות יגיד לכם שסמים הם חלק משגרת העבודה של רבים מהם. בזמן שהתקשורת הישראלית יוצאת בחרי אף בכתבות נגד הסמים והשפעותיהם, היא מוחטת את האף בידה השנייה משאריות הקוקאין.
בחודשים האחרונים החלה המגמה להשתנות מעט, וניצנים ראשונים של לגיטימציה לשימוש בסמים נראו בין שורות העיתונות הכתובה. בה בשעה, בעיתונים אחרים נמשכה ההתייחסות השלילית לתופעה, כשהיא מקבלת ממד של מבוכה על ה"הכשר" שניתן לה בכמה כלי תקשורת.
כך, למשל, בסוף חודש אפריל השנה הוקדש גיליון שלם של עיתון "העיר" ליום המריחואנה. גליון חודש פברואר של מגזין הפנאי והתרבות "לילה" הוקדש כולו להיבטים השונים של המריחואנה. במסגרת כתבה על הבמאי והשחקן אסי דיין במגזין "טיים אאוט" תועדו חוויותיהם של הכתב והבמאי גם כשהם משתמשים בסמים. כתב מוסף "הארץ" אלון הדר פרסם באפריל כתבת מונולוגים מפיותיהם של שלושה בליינים תל־אביבים בולטים המתארים את השימוש בסמים כחלק מהותי מהבילוי, ללא כל נימה של התנצלות ומבלי להתחשב בכך שהדברים מתפרסמים במוסף העיתון ל"אנשים חושבים".
כתב־העת "העין השביעית" היה היחיד שנזעק לכרסום במעמדם השלילי של הסמים בתקשורת הישראלית, באמצעות שתי כתבות ביקורתיות, שאינן קשורות זו לזו. בכתבה הראשונה בגליון נובמבר 2005, הובאו עדויות אנונימיות מצד כתבים ועורכים לכך ש"יש סמים במערכות העיתונים". בגיליון מאי 2006 ניסתה הכתבת נורית קנטי להתריע על חומרת האישור שמקבל בפומבי השימוש בסמים, באמצעות כמה דוגמאות מהחודשים האחרונים.
בהנחה שמדובר בניסיון מצד "העין השביעית" לכתוב מחדש את ה"כתובת שעל הקיר", הרי שזהו צעד נואש, לא רלבנטי, ובוודאי מאוחר מדי. מבלי לנקוט עמדה לגבי סמים כן או לא, זעקת ה"לא לסמים" מצד כתב־העת היוקרתי נשמעת תלושה ומנותקת. בעוד שצעירים ישראלים רבים "בורחים" באמצעות עישון גראס או הסנפת קוקאין פה ושם, דומה שהאסקפיזם האמיתי מתחולל אי שם במערכת "העין השביעית" בירושלים.
הכותב הוא עיתונאי ותחקירן
גיליון 63, יולי 2006