"לא היה בכתבה הזאת דבר אחד ששינה את תמונת המציאות בתודעתו של הצופה. אם בכלל, המצב והאירוע היו הרבה יותר חמורים ממה שתיארתי בכתבה [...] לכן אני שלמה במאה אחוז עם מה ששידרתי", כך אמרה אתמול (24.3.10) אילנה דיין על הכתבה מ-2004 על מוצב גירית שבציר פילדלפי, הכתבה שבעטיה תבע אותה ואת מערכת "עובדה" מי שהיה אז המ"פ במוצב, סרן ר'. לפני כשלושה חודשים, לאחר הליך משפטי שנמשך שנים, פסק השופט נעם סולברג לטובת התובע והעניק לו פיצויים בסך מאות אלפי שקלים. מאז הגישו שני הצדדים ערעור על פסק הדין.
דיין הגנה על כתבתה באוזני סטודנטים שנכחו באירוע לכבוד זכייתה בפרס "העיתונאי האקטיביסט של השנה" מטעם החוג לתקשורת במכללת אורנים. במסגרת האירוע נשאה דיין נאום נרחב על הסכנות העומדות בפני העיתונאי ומלאכתו. בין היתר התייחסה דיין לכתבה על מוצב גירית ופסק הדין שניתן בעניינה. "אני צריכה להכיר בעובדה שיש פסק דין של בית-משפט", אמרה דיין. "אני יכולה לחלוק עליו, אני יכולה לערער עליו, אבל אני צריכה להכיר בו".
אילנה דיין. מכללת אורנים, 24.3.09 (צילום: "העין השביעית")
בהמשך דבריה הוסיפה: "יותר מזה, גם בלי קשר להליך המשפטי, מותר להתווכח על הכתבה, מותר להתווכח על דרכי העריכה, מותר להתווכח על מה שנכנס ומה שלא נכנס ולמה. אבל יש דבר אחד שאני נושאת איתי ואני יודעת שיישאר איתי לאורך כל השנים. אני יודעת שסיפרנו את האמת, כי האמת היא בסוף איננה שנויה במחלוקת – ילדה קטנה היתה, ואש ממושכת היתה, ומוות היה, והוא היה מוות מיותר, וזה הסיפור שראוי היה לספר. ואת זה סיפרנו.
"כשאני שואלת את עצמי היום", אמרה דיין, "אילו ידעתי ביום שבו קיבלתי את הקלטות ההן, את החומר הבלעדי והחשוב ליד, את כל מה שהתגלגל מהפרשה הזאת, כולל הקטעים שהם לא כיף, אני שואלת את עצמי ואני עונה לעצמי, אוי ואבוי לי אם הייתי מחליטה לחסוך מעצמי את הכאב ראש, ותאמינו לי, כאב ראש היה, ולא לשדר את הכתבה. אוי ואבוי לי אם בפעם הבאה שייפול לידי חומר מהסוג הזה אני אגיד לעצמי, 'רגע, אבל זה יכתוב ככה, וזה יכתוב ככה ומה יהיה'".
דיין אמרה כי היא מעדיפה לדחות עד לאחר תום ההליכים המשפטיים את הדיון על הכתבה לגופה, על איך נערכה וכיצד נבנה הסיפור שהוצג בה, אך בתשובה לשאלה מהקהל התייחסה בכל זאת לרצף ויזואלי אחד בכתבה שנטען כי נערך במניפולטיביות במטרה להציג תמונה שונה מזו שהתרחשה במציאות. הקטע המדובר מופיע בכתבה לאחר תום תיאור האירוע, אז נראים על המסך כמה קטעים מקלטת שצולמה במוצב. תחילה נראים חיילים ששבו למוצב מדברים על האירוע. אחר-כך הם נראים חוגגים. השופט סולברג כתב בפסק דינו על קטע זה כי ב"צפייה סבירה" נראה כי "הפנים העולצים, הנינוחים, המחייכים, הסימון 'וי' באצבעות הידיים, משקפים את הלך הרוח אחרי שהסתיים האירוע".
"הנקודה בכתבה שאפשר לגמרי להתווכח איתה זו באמת הנקודה הזו", אמרה דיין לתלמידי התקשורת. "אני יכולה להגן עליה". דיין הודתה כי "עובדתית הקטע הזה של המסיבה לא אירע מיד אחרי האירוע עצמו", אך הדגישה כי לא היתה יכולה לוודא בזמן אמת את מועד הצילום משום שהצבא מנע ממנה להגיע למוצב ולראיין את החיילים. "עדיין מותר למתוח ביקורת, להגיד: אם את לא בטוחה מאיפה הקטע, אל תשימי אותו בכלל", אמרה דיין. אך לדבריה, במהלך המשפט הצבאי שנערך למ"פ המוצב, צצה עדות מפי אחד החיילים שלפיה גם סמוך לתום האירוע השתעשעו הוא וחבריו ברעיון להביא את הגופה למוצב, כמעשה קונדס.
"אז אני שואלת", אמרה דיין, "עד כמה התמונה הזאת, שכל-כך הרבה קצף יצא עליה, שונה ממצב הדברים שהיה באמת? עד כמה באמת אווירת אבל וקדרות ירדה על המוצב אחרי שהילדה הזאת מתה? כשמספר חייל אחד על הש"ג ששמח על כך שהוא רוקן ארבע מחסניות, ועוד סיפורים מהסוג הזה שמעידים במינימום לא על אווירה של אבל. אם אתה שואל אותי, בסוף-בסוף, מה אני חושבת על זה? שאפשר היה לערוך דברים אחרת. שמותר היה לערוך דברים גם באופן יותר מחמיר עם החיילים והמ"פ וגם באופן שיותר מקל. יש כנראה אינסוף דרכים לערוך את הכתבה הזאת".
בהרצאתה התייחסה דיין גם לצדדים עקרוניים יותר של הביקורת על כתבתה. ביחס לטענה כי לא ראוי היה שתשדר תחקיר על אירוע לפני שבית-הדין הצבאי פסק בסוגיה אמרה דיין כך: "כן, המ"פ אחר-כך יעמוד לדין ותישאל השאלה אם הוא וידא הריגה גם בצרור או רק בשני הכדורים והאם הוא ירה את הצרור ב-90 מעלות או בזווית אחרת, והאם הוא ירה אותו אל תוך הגופה והאם הוא התכוון לוודא בה וידוא הריגה במובן השלילי של המלה, בניגוד למובן של נטרול איום, והאם כל הדברים האלה הובאו בחשבון והאם מאמינים לגרסתו או לגרסת החיילים. כל אלה שאלות שנכונות לבית-הדין הצבאי וראוי שידון בהן, והזיכוי היה חשוב למ"פ, ואולי היה חשוב מעוד כל מיני בחינות, אבל לא משום בחינה שרלבנטית לרשת הקשר, לילדה שבורחת, מתה מפחד, הפגיעות סנטימטר ממנה. חבר'ה, את זה שום זיכוי לא יכול לשנות, גם לא את המלים שהמ"פ אומר בתוך רשת הקשר: 'כל מי שנע במרחב הזה, גם ילד בן שלוש, צריך להרוג אותו'.
"אפשר ללמד סניגוריה על משפט כזה, אפשר לנסות להבין אותו בהקשרו, אפשר לומר שהוא נאמר בסערת הקרב. אי-אפשר למנוע שידור של המשפט הזה, אי-אפשר לטעון שצריך להשתיק את השידור של המשפט הזה. אפשר אחר-כך להתווכח עליו, לפתוח את זה לדיון, אבל אי-אפשר לומר שאנחנו רוצים לאטום את אוזנינו. אי-אפשר לומר שמרגע שמתרוממת חומת הדיון הפלילי תחשכנה עינינו, תיאטמנה אוזנינו, תיסגר התודעה שלנו. עד מתי? עד פסק הדין? אולי עד אחרי הערעור על פסק הדין? פסק הדין ניתן כשצה"ל כבר לא היה ברצועה, אחרי ההתנתקות. האם ראוי באמת לשלול מאמא שלי ומהבעל שלי ואפילו מגיסתי שלא נורא מתעניינת בחדשות, האם ראוי למנוע מהם את הידיעה על האירוע הזה, על מה שקרה בו? על מה שמשתקף ברשת הקשר?".
צומת הספין או צומת הרייטינג, לחץ המו"ל או התכתיב של הזכיין
את רוב דבריה, כאמור, הקדישה דיין לסכנות המאיימות לפגוע בעבודת העיתונאי. היא מנתה שלוש "חומות" המתרוממות אל מול העיתונאי ומאיימות לחסום את דרכו למטרתו: חומת הדוברות הממסדית, חומת האינטרסים של בעלי השליטה וחומת הצנזורה העצמית.
בהקשר של תחקיר "עובדה" על חטיבת כפיר אמרה דיין כי אל חומת הדוברות הצבאית שמתרוממת מול מערכת עיתונאית "אנחנו צריכים לבוא עם כל כוחות המנוע העיתונאיים שיש ברשותנו, לאגף מימין, לאגף משמאל, כן לקמט איזשהו נוהל, כן לקבצ'ץ' איזשהו תקנון, כן ללכת מסביב, כן להיכנס דרך החלון אם סוגרים לנו את הדלת, בגבולות החוק, אבל לעשות מה שאפשר כדי להגיע אל האמת".
כדוגמה לחומת האינטרסים של המו"ל הזכירה דיין את הסיקור המוטה ב"ידיעות אחרונות" של פרשות רמון, וכיצד ידיעה על עצומה מטעם 22 פרופסורים למשפטים בגנות שר המשפטים דאז, דניאל פרידמן, פורסמה בעיתון זה תחת הכותרת "לא מונו לעליון ויזמו עצומה נגד שר המשפטים". דיין תיארה סיטואציה שבה עורך מבקש מכתב מתחיל לשנות נוסח בידיעות על נושאים הקרובים ללבו של המו"ל והדגישה: "שלא תטעו, הדינמיקה הזו שתיארתי אותה בעיתון הגדול היא קיימת גם בעיתון הפחות גדול וגם בעיתון הקטן ממש. היא קיימת, כל פעם עם טוויסט אחר ועם כיוון אחר ועם אג'נדה אחרת".
לדבריה, "כשאני קוראת את הכותרות האלו בעיתונים, כשאני מבינה עד כמה עבה ומעורפל וחריג מסך הערפל שיורד על העובדות, אני מבינה כמה אנחנו התרחקנו מהדבר הבסיסי שאותו אנחנו צריכים לחפש – האמת".
כדוגמה לקושי לשדר תחקירים עיתונאיים בטלוויזיה המסחרית הזכירה דיין תוכנית של "עובדה" שבה שודרו, זה לצד זה, ראיון עם אסי דיין וכתבה על פנסיונריות עשוקות מבית-החולים משגב-לדך. "למחרת היום נכנסתי לחדר של המנכ"ל של קשת, שהוא איש שאני מתווכחת איתו הרבה מאוד פעמים אבל אני גם מאוד-מאוד מעריכה אותו, והוא הראה לי את הגראף. אמרתי לו, 'אבי, אני לא רוצה לראות את הגראף'. הוא אמר לי, 'רק תראי'. אמרתי לו, 'זה צפוי, נכון?'. הוא אומר לי, 'זה צפוי'. מה אתם מניחים? הגרף טיפס-טיפס-טיפס עם אסי וצנח עם פאינה [הפנסיונרית מבית-החולים]. צפוי. ואני אומרת לכם ואמרתי את זה גם לאבי. אמרתי לאבי, 'תשמע, הכל בסדר, זה ששידרנו את אסי זה בסדר. זה ששידרנו את פאינה זה בסדר. זה שיש גראף והוא יורד, ניחא, זה גם בסדר. זה שאתה מראה לי אותו – גם בסדר. זה שאני אביא בחשבון את הפעם הבאה שאתה תראה לי אותו, זה לא בסדר'".
לדברי דיין, הסכנה הגדולה ביותר לחופש העיתונות טמונה בכניעה מראש ובצנזורה פנימית. "תחשבו על עצמכם בצומת הזה", אמרה לתלמידי התקשורת, "זה צומת הספין או צומת הרייטינג, או לחץ המו"ל או התכתיב של הזכיין. תחשבו על הצמתים האלה ועל המפגש האמיתי שהם יזמנו לכם בשנים הקרובות עם עצמכם, עם המצפון המקצועי שלכם, עם האמת הפנימית שלכם. כי בכל צומת כזה, האויב האמיתי הוא לא באמת המו"ל או הצנזור או הזכיין או בעל ההון. האויב האמיתי הוא עצמנו, כי ב-90%, אם לא למעלה מזה, כל-כך קל 'פשוט להגיד לא'. זה כל-כך קל. זה הרבה יותר פשוט ממה שנדמה.
"הדובר הציני או המו"ל חסר העכבות או בעל המניות שפועל מתוך איזשהו אינטרס או בעל השררה, הם מתחלפים, הם לפעמים הרבה פחות נחושים והרבה פחות מתוחכמים ממה שנדמה לנו. זאת לא הבעיה, זה אנחנו שם. אנחנו עם עצמנו, והדילמה היא כמעט כולה שלנו. אם נתעקש על הכותרת הנכונה, אם נתעקש על הכתבה החשובה, אם נלך על הקו האמיץ גם אם הוא פחות סקסי, גם אם הוא פחות רייטינגי".