בית-משפט השלום בבאר-שבע דחה בשבוע שעבר תביעת דיבה בסך רבע מיליון שקל שהוגשה נגד דניאל בן-סימון, כיום חבר-כנסת מטעם העבודה, בעקבות שתי כתבות שפירסם כשהיה עיתונאי ב"הארץ". התביעה הוגשה בשנת 2005 על-ידי ד"ר מוטי בריל, לשעבר ראש עיריית ערד. במקביל דחה השופט גד גדעון תביעת נגד בסכום זהה שהגיש בן-סימון נגד בריל.
(צילום: מיכאל רנדל, רשיון cc)
בריל עמד במרכז הכתבה "אוי לא, ממש כמו דימונה", שפירסם בן-סימון ב-30.7.04, ובכתבת המשך שהופיעה תחת הכותרת "ממש כמו אורי אור" ב-13.8.04. בכתב התביעה טען בריל כי דברים שאמר לבן-סימון בפגישה שנערכה לפני פרסום הכתבה הראשונה הופיעו בעיתון כשהם שגויים או מסולפים.
"כתבה זו, שבינה לבין המציאות לא נותר קשר ממשי מדי, כמו יועדה מראש לשרת מגמה נמשכת ב'פועלו' של דניאל בן-סימון, ששם עצמו לפה לשכבות המצוקה, שלא ברצונן", נכתב בכתב התביעה. "במסגרת הכתבה בחר הנתבע הראשון ל'צטט' מתוך שיחתו עם התובע משפטים שלמים, ארוכים, מובנים להפליא, נשמעים כאילו אותנטיים לחלוטין! כל זאת בכוח 'זכרונו' המדהים, לפי שככל הנראה התיר לעצמו מראש חירות מיוחדת ל'השלים', אף לשנות, את פרטי השיחה".
לגבי משפט אחד שהופיע בכתבה טען בריל כי הוא חיבור של תשובות לשתי שאלות שונות. משפטים אחרים שצוטטו מפיו לא היו נכונים, לטענתו. משפטים אחרים לא הוצגו בהקשר הנכון לטעמו. כמו כן הלין בריל על התבטאויות של בן-סימון שנכללו בכתבה ולא הסתמכו ישירות על ציטוטים מפיו. בריל אף כלל טענות בכתב התביעה בעקבות כותרת כתבת ההמשך, שהשוותה בינו ובין חבר-הכנסת לשעבר אורי אור (שהתבטאות שלו, שפורשה כגזענית כלפי מזרחים, פורסמה על-ידי בן-סימון והביאה לסוף הקריירה הפוליטית שלו).
לאחר פרסום הכתבה הראשונה פנה בריל לבן-סימון במכתב אישי. "דניאל", כתב בריל, "רצית לקלקל והצלחת. חשבתי שאתה מגיע על מנת לנסות ולעזור לחיבור ההיסטורי בין ערד לדימונה, אבל אתה לא הצלחת להתגבר על הרצון להוכיח את התיזה שלך על אשכנזים ומרוקאים. גם כאשר שאלת אותי על ההיסטוריה של שתי הערים, השאלות נוסחו כאילו על מנת ללמוד את העובדות, אבל בכתבה זה מתבטא כהתנשאות שלי על תושבי דימונה. מי כמוך יודע שלא כך עניתי ולא על זה נשאלתי, אבל האמת כנראה לא היתה הדבר שאליו כיוונת, אלא הסקופ העיתונאי.
"[...] הצלחת להשמיץ עוד פעם שלא בצדק את תושבי דימונה ולהוציא אותם לא טוב למרות שכאשר אני עניתי לך על שאלותיך, הבהרתי לך שאני מקנא (כן, מקנא!!!) במאיר כהן על התמיכה והפרגון שהוא זוכה להם מצד תושבי דימונה. אבל אתה ניצלת את תשובותי על מנת להדגיש את ההבדל בינינו במקום למצוא ולהדגיש את המשותף. [...] החלטת ללכלך ולקלקל את מה שמאיר ואני עשינו בעבודה קשה ולא פשוטה". בעקבות מכתב זה הגיש בן-סימון תביעה שכנגד, בטענה כי המכתב כולל "השתלחות ישירה ובוטה בדברי לשון הרע", ואף גרם לו נזק.
דניאל בן-סימון. הכנסת, 16.11.10 (צילום: ליאור מזרחי)
בלב הדיון המשפטי, שנמשך חמש שנים, עמדה השאלה אם בן-סימון, שלא הקליט את השיחה עם בריל, אלא הסתמך על רשימות במחברתו, דייק בציטוטים שפירסם בעיתון. בעדותו בפני בית-המשפט נדרש בריל להשיב, משפט אחר משפט, אם הוא זוכר שאכן נאמר מפיו. רק כמה מהם הכחיש. גם עוזרתו של בריל, איריס קוזלוביץ, שהיתה נוכחת בעת השיחה בין התובע לנתבע, נדרשה להעיד ולהשיב על שאלות דומות. במהלך עדותה הודתה קוזלוביץ כי "במו עיני ראיתי את הנתבע יושב וכותב בפנקס קטן בעת הפגישה".
בן-סימון הגיש לבית-המשפט 45 דפי פנקס שכללו את התרשומת שתיעדה את שיחתו עם התובע. "בריל הוביל את השיחה", הצהיר בן-סימון. "בקושי שאלתי שאלות. הוא דיבר ואני רשמתי בפנקס-הרשימות שלי ב'דיוק כירורגי', מלה במלה את דבריו, מלבד, כמובן, מלות חולין ועניינים פרוזאיים שלא היו ממין העניין. כל הנוכחים בחדר יכלו להתרשם מהסיטואציה: בריל הרצה ואני רשמתי. כמעט כל מלה שיצאה מפיו נרשמה. הדברים נרשמו כפי שהם נאמרו".
"עיתונאי הוא לא רובוט"
במהלך עדותו בבית-המשפט פירט בן-סימון את התנהלותו בכל הנוגע לתיעודם של מרואיינים. "כשאתה עושה תרשומת אתה לוקח את המשפטים המהותיים ביותר, אתה גם שומע את השיחה שהיא טרייה בראשך", הוסיף בן-סימון במהלך עדותו בבית-המשפט. "אני כבר 25 שנה במקצוע ויכול לצטט בעל-פה שיחות שנערכו, שנה אחר-כך", הצהיר. בן-סימון הסביר את הרגלו לא להקליט ראיונות ברצון "לא לקלקל את התחושה הטבעית בשיחה".
"עיתונאי הוא לא רובוט", אמר בן-סימון בעדותו כשהתבקש להתייחס לטענה של עירוב השקפת עולמו הפרטית בכתבות פרי עטו. "אני בין הפרשנים בעיתון הזכאי לפרש את המציאות לפי ראות עיני". לדבריו, "העיתון נתן לי הרשאה ללכת למקומות מסוימים ולכתוב תיאור עובדות עם תפיסת העולם שלי [...] ברוב העיתונים יש הרבה אנשים שזכותם להביא השקפת עולמם. אני שייך לאותה קבוצה". לגבי כותרת כתבתו השנייה העיר כי "בעיתונות יש חלוקת תפקידים. כל הכותרת היא לא שלי, ראיתי אותה כשהתפרסמה".
השופט גדעון פסק כי חלק קטן מכתבתו של בן-סימון הוא אכן בבחינת לשון הרע, ועל כן יש להידרש לשאלה אם הוכיחו הנתבעים כי בריל אכן אמר את הדברים המיוחסים לו. "ההתרשמות הישירה מעדויות התובע, גב' קוזלוביץ' והנתבע כשלעצמה לא הובילה למסקנה בדבר מהימנות גרסתו של מי מהצדדים", כתב השופט.
"לא נפלו סתירות דרמטיות בעדויות אלה, העדויות לא הופרכו בחקירות הנגדיות, ולא ניתן היה לקבוע כי איזו מן העדויות האמורות לא היתה מהימנה", הוסיף השופט. "[...] יחד עם זאת, עדותו של הנתבע נתמכה בתרשומת, אשר נערכה לטענתו במהלך השיחה, ואשר כוללת ציטוטים רבים מפי התובע ומפי הגב' קוזלוביץ', לרבות ציטוטים עליהם מבוססת למעשה התביעה. הגב' קוזלוביץ' אישרה בעדותה כי הנתבע רשם דברים בפנקסו במהלך השיחה. במהלך חקירותיהם הנגדיות אישרו התובע והגב' קוזלוביץ' כמעט את כל תוכן התרשומות [...] יש בכך לתמוך בטענת הנתבע כי מדובר בתרשומת אותנטית, שנערכה במהלך השיחה".
"[...] מתוך בחינת הראיות האמורות סבורני כי יש בעדות הנתבע יחד עם התרשומת שהגיש, ואשר התקבלה כראיה אותנטית, להטות את מאזן ההסתברויות לזכות הנתבעים, והמסקנה היא כי יש לקבל את טענתו, לפיה הציטוטים המופיעים בכתבות תואמים את דבריו של התובע, במהלך השיחה עימו, וכי עומדת לו ביחס לציטוטים אלה הגנה של 'אמת בפרסום' על-פי סעיף 14 לחוק, כאשר ברי כי היה בפרסום עניין ציבורי".
השופט אף דחה את הטענה בדבר לשון הרע בכותרת הכתבה השנייה והסכים עם טענת הנתבעים כי "נוכח חלוף הזמן מאז עמד עניינו של מר אור במוקד העניין הציבורי, הרי שהיה על התובע להוכיח כי הקורא הסביר היה מזהה אותו נוכח הכותרת כגזען או בעל נטיות עדתיות".
במקביל פסק השופט כי יש לדחות את התביעה שכנגד. "מקריאת המכתב עליו מתבססת התביעה שכנגד עולה כי עיקרו הבעת דעה של התובע על התנהגותו של הנתבע ומכלול הממצאים והמסקנות שהציג בכתבה", כתב. "[...] גם אם מדובר בביקורת חריפה על דברים שכתב הנתבע בכתבה הראשונה, הרי שמדובר בביקורת העומדת בתחום הסביר, ועשויה להיחשב, גם היא, כהבעת דעה בתום לב".
לא ניתן צו להוצאות.