בני הזוג מהצפון יכלו בקלות להפוך לכוכבי תקשורת לרגע. בסיפור שלהם היה כל מה שדרוש כדי להעניק להם ולבני משפחותיהם את 15 דקות התהילה המפוקפקות שהעיתונות הישראלית מעניקה לגיבורי טרגדיות מזעזעות דיין: התאבדות משותפת בתלייה של איש ואשה צעירים יום אחד בלבד לאחר שבילו ונראו מאושרים בחתונה, פעוטות שנותרו בבת אחת יתומים מאם ואב, שמועות מעורפלות על הסתבכויות כספיות – ומן הסתם לא מעט פרטי מידע נוספים שהיו יכולים להיחשף בבדיקה עיתונאית, לו בוצעה.

אבל בני הזוג היו ערבים דרוזים, תושבי בית-ג'אן. כך שבפועל, מי שהתעניינה באסונה של משפחתם בשבוע שעבר היתה בעיקר התקשורת הערבית. "ביום שאחרי המקרה", מספר העיתונאי הוותיק זוהיר בהלול, שמגיש היום ברדיו א-שמס הפופולרי את המקבילה הערבית לתוכניות האקטואליה העבריות "מה בוער" ו"הכל דיבורים", "הקדשנו שעה וחצי מתוך שעתיים של התוכנית לסיפור הזה. ריאיינתי את האבא של אחד מבני הזוג ואת הדוד. הם שיתפו פעולה והתראיינו ברצון. פתחנו דיון כולל בסוגיית ההתאבדויות במגזר הערבי, שהולכות וגוברות. בכפר-כנא, למשל, התאבדו שישה צעירים בתוך פחות משנתיים, ביניהם תלמידי בית-ספר. זה קורה בגלל מצוקות שונות של הערבים, שטיפלנו בהן באופן נרחב".

בתקשורת העברית, לעומת זאת, מוצה הסיפור בידיעות לקוניות ולא מובלטות, שלא ממש קילפו את המסתורין סביבו, שלא לדבר על ניצולו כטריגר לדיון בבעיות החברתיות העמוקות של המגזר הערבי.

אצל רזי ברקאי בגלי-צה"ל דווקא דנו במקרה – בהתנהלות התקשורת לגביו. גם פריפריה וגם ערבים, הסיקו שם, זה כנראה יותר מדי בשביל העורך הממוצע בישראל. "'ידיעות אחרונות'", אמר במשדר ירון לונדון, "לא יחזיק כתב בכיר בגליל המערבי, ששם נמצאת בית-ג'אן, אבל יחזיק כתב לענייני עקבים ברמת-אביב ג'".

גם "לונדון וקירשנבאום" מספקת דוגמה מעניינת להתייחסות התקשורתית למגזר הערבי, כשמדי ערב מתארח בה צבי יחזקאלי לפינה מאירת עיניים ומרחיבת אופקים על המתרחש במדינות ערב. דווקא הבחירה להקדיש פינה מיוחדת להצגת התהליכים התרבותיים והחברתיים בעמאן ובביירות מאירה ביתר שאת את העדרו של טיפול דומה בנעשה בוואדי ערה או במשולש, חצי שעה מבית-הוורד. הכתב האחראי על המגזר בערוץ הוא אוהד חמו, אבל באתר האינטרנט של המהדורה, שבה כל אחד מהכתבים מציג את עצמו, מציין חמו כי עבר בשנה שעברה לערוץ "ככתב שטחים המסקר את התחום הפלסטיני בגדה".

זוהיר בהלול: "מתייחסים לנושא הזה כאל משהו שעושים על הדרך"

נטיית התקשורת העברית להמעיט בסיקור המגזר הערבי אינה חדשה, אולם שלא כמו בעבר, היום קשה למצוא כלי תקשורת בעברית שמעסיק כתב שזה תחום סיקורו הבלעדי, ואפשר לומר שהתואר "כתב לענייני ערביי ישראל" עבר כמעט מן העולם. אוריאן שרוני, שהחזיקה בתואר בגלי-צה"ל, השתחררה לפני כחודש, ומאז לא נמצא לה מחליף מתאים. הכוונה בתחנה, שהחלה להעסיק כתב בתחום לפני כשש שנים, היא להטיל את התפקיד על אחד הכתבים החדשים שיחלו לעבוד בתחנה בחודשים הקרובים.

ב-ynet התחום זוכה לסיקור מקיף יחסית, של שרון רופא-אופיר, אולם היא נשלחת גם לסקר אירועים פליליים ואחרים שאינם קשורים למגזר כלל. יון פדר, עורך ynet, אומר ש"צריך כתב שיעסוק רק במגזר הערבי, ואין ספק שגם יהיה".

אין כרגע משיקולי תקציב?
"תקציב, זמינות, כישרון, יכולת, שפה. כל מיני שיקולים".

ברוב כלי התקשורת האחרים אין כתבים ואין אפילו תכנונים לעתיד. במקרים הלא רבים שבהם מסוקרים אירועים במגזר הערבי (לרוב כאלה המערבים גילויי לאומנות ואלימות) עושים את העבודה הכתבים האחראים על סיקור העולם הערבי בכלל, הכתבים בשטחים או הכתבים האזוריים, שאחראים גם על סיקור תחום הפלילים.

לפני כשנתיים מינו בערוץ 2 כתב לענייני המגזר – פוראת נסאר, עד אז כתב העיתון הערבי "אל-סינארה", אך דרך מינויו מלמדת לא מעט על התייחסות כלי התקשורת לתחום הסיקור הזה: ארגון שהקים פוליטיקאי (ח"כ מיכאל מלכיאור) הוא שיזם את המהלך, בניסיון לעודד שילוב עיתונאים ערבים בתקשורת. בערוץ נענו, בתנאי שהארגון יממן בתחילת הדרך את העסקתו של נסאר. נעמה לנסקי חשפה בזמנו ב"הארץ" את המשכורת שהוצעה למתמודדים על התפקיד: 3,500–4,500 שקל ברוטו. במקביל לתפקידו זה מסקר נסאר גם אירועים רבים שאינם נוגעים למגזר.

"הציבור הערבי בישראל כמעט לא קיים בתקשורת העברית", טוען יואב שטרן, עד לאחרונה כתב "הארץ" לענייני ערבים ומדינות ערב. "הבעיה היא לא רק של התקשורת, אלא של החברה הישראלית, שיום אחד תתעורר ותשאל איך קרה שאנחנו לא יודעים כלום על עשרים אחוז מהציבור".

אבל בטוח שצריך כתב לענייני ערביי ישראל? לוסי אהריש, הערבייה הראשונה שהגישה חדשות בערוץ 10, טענה שזה מיותר, "כמו שאין כתב לענייני רוסים או אתיופים".
"זה ויכוח ראוי ומעניין. אני חושב שבין אם יש כתב לענייני ערבים ובין אם אין, המבחן הוא במה מגיע לעיתון ולציבור – והיום מגיע מעט מאוד, גם אם יש כתב, כי הקטינו את החשיבות של התחום הזה. כשאתה הופך את הנושא הזה מתיק עיקרי למשהו שכתב עושה לצד הרבה דברים אחרים, זה מעיד על היחס שלך אליו. כשמפטרים כתב לענייני ערבים ולא ממנים אף אחד במקומו, זה פוגע בכל התחום. פעם זה היה תחום משמעותי, היו כתבים מפוארים שעסקו בו. זה לא קיים יותר".

המקרה של שטרן עצמו ושל "הארץ" מדגים היטב את התמורות בתחום הסיקור של המגזר הערבי בשנים האחרונות: בעבר הועסק בעיתון כתב שסיקר את המגזר באופן בלעדי. האחרון היה יאיר אטינגר, שהוחלף ב-2005 על-ידי שטרן. שטרן כבר נדרש לטפל בו לצד תחום נוסף – מדינות ערב.

לפני כחודשיים התפטר שטרן מהעיתון, ו"התיקים" שלו הועברו לג'קי חורי, שמשמש גם הכתב האזורי בצפון ומסקר את מדינות ערב לצד אבי יששכרוף (וכל זאת כשהוא אינו עובד ברדיו א-שמס, שם הוא אחד מבכירי מחלקת החדשות). "הארץ" חסך תקן, מה שמעורר חשש כי הערבים בישראל יתקשו עוד יותר לזכות לתשומת לב אפילו בעיתון שמאז ומתמיד הקדיש להם סיקור מקיף מרוב הטבלואידים.

חורי דווקא סבור שיש יתרון בהיותו כתב אזורי: "התעקשתי להישאר כתב אזורי. לי השילוב דווקא מאוד עוזר: כשעשיתי לאחרונה כתבה על בעיות של הערבים בעכו, למשל, אני מכיר אישית את ראש העיר וזה תורם לכתבה. זה גם עוזר לי לטפל בסיפורים שנוגעים לחיכוך שיש בצפון בין היהודים לערבים, שמהווים מחצית מהאוכלוסייה בצפון. נכון שזו המון עבודה, אבל מצדי זה רק יכול לנקז אצלי כמה שיותר מידע, ומה עיתונאי צריך יותר ממקורות מידע טובים?".

בהלול, עמיתו לרדיו, סבור אחרת: "ככל שכתב ישתרע בעבודתו על תחומים רבים, הגישה שלו תהיה פשטנית ואפילו מתעלמת מהסוגיות המהותיות של הערבים בישראל, שהם מיעוט ייחודי".

למה שהיישובים הערביים לא יטופלו על-ידי הכתב האזורי?
"אני לא מת על הגישה החלטוריסטית הזו. זו גישה לא רצינית שמתייחסת לנושא הזה כאל משהו שעושים על הדרך. יכולת לומר שלא חייבים כתב לענייני המגזר אם המיעוט הערבי היה זוכה לשוויון. הואיל וזה לא המצב, יש בוודאי צורך בכתב ספציפי לנושא שיספר מה קורה עם אותו מיעוט, שנדחק יותר ויותר לקיר. ארגונים ערביים ניסחו לא מעט 'מסמכי חזון' בנוגע לעתיד החברה הערבית, שהבליטו התבדלות לא מרצון מהמדינה. האם אלו אינן שאלות כבדות משקל מספיק כדי לשכנע עורכים ומו"לים למנות כתב לענייני ערבים? אבל העורכים והמו"לים לא רוצים לעצבן את הציבור היהודי, ולכן מדחיקים את הנושא.

"בגלל התנהלות התקשורת, הישראלים רואים בנושא הערבי סוגיה שולית ואפילו לא חשובה, שמתייחסים אליה רק בעת אירועים בטחוניים או מהומות כמו שהיו בעכו. למעט האלמנט הבטחוני, הציבור הערבי סובל מהדרה, ותמוה שהתקשורת מיישרת קו עם המדיניות הזו. זה חטא בל יכופר, כי תקשורת צריכה לפעול מתוך מחויבות להביא את תרבותו ואת דאגותיו של האחר".

איתמר ענברי: "התחום שוכב על ערש דווי"

האידיאליזם האבוד שבהלול תר אחריו מתפוגג במהירות במיוחד במציאות הכלכלית העכשווית, שבה מנכ"לי העיתונים מקצצים היכן שאפשר, והתחום הערבי נתפס כאחד הראשונים שבאמצעותם ניתן לשפר את השורה התחתונה במאזנים.

מ"מעריב" פוטרו בשנים האחרונות כמה וכמה כתבים שסיקרו את המגזר, האחרון שבהם הוא איתמר ענברי, שהופקד על התחום בעיתון וב-nrg, פוטר באוקטובר שעבר ומאז לא מונה לו מחליף. ענברי עזב מאז את העיתונות, ולדבריו, עם עזיבתו של שטרן את "הארץ", "אפשר להגיד שהתחום הזה שוכב על ערש דווי וזקוק לכימותרפיה".

כשהגיע לעיתונות, אומר ענברי, "הרגשתי שאני ממלא סוג של שליחות. חשבתי שאוכל לשמש מתווך ולהסביר לציבור הישראלי, שלא מבחין בין אחמד טיבי לעזמי בשארה, על החברה הערבית. בכאב לב אני אומר שלצערי, מצאתי את עצמי נאבק מול מערכת שלא עיניינו אותה סיפורים אנושיים של ערבים".

תן דוגמה.
"באחד מסופי השבוע הבאתי כתבה על משפחה שביתה נועד להריסה. האבא עם עבר קרבי, סיפור קשה. באותו זמן היה בחור בכפר-כנא שסיפר שהמכונית שלו היתה שייכת בעבר לנשיא ריצ'רד ניקסון. נחש את מה העורכים לקחו. גם כשכתבתי על מצוקות שלא קשורות לנכבה או לפלסטין – על עניינים סוציו-אקונומיים, מחסור ברופאים ושירותים – נתקלתי בחומה אטומה".

כשנה לפני שנפרד מ"מעריב", מספר ענברי, היו דווקא כמה רגעים שבהם "היתה תחושה שמנשבת רוח אחרת במסדרונות". זה קרה כשדורון גלעזר ורותי יובל מונו לעורכי העיתון במקום אמנון דנקנר. בשנות השבעים היה גלעזר דובר מפלגות השמאל המנוחות מוקד ושל"י, והוא ויובל מזוהים כאנשי שמאל מובהקים. "בגלל שיש לדורון עבר פוליטי", אומר ענברי, "היתה תחושה שהתחום יקבל בוסט. דורון לקח אותי לשיחה ואמר לי, 'התחום הזה חשוב, תביא סיפורים, תפסיק להעביר דברים ל-nrg ותתמקד בעיתון'. בסוף זה לא הלך כי רוח המפקד לא חילחלה לדרגי השטח, הבקשה של הרמטכ"ל גלעזר לא עברה לחיילים הפשוטים, ודברים לא ממש השתנו".

"יש פער לפעמים בין מה שהמערכת רוצה ובין מה שהכתב רוצה להעביר", אומר ערן זינגר, שמכסה את המגזר עבור קול-ישראל. "כתב יכול לחשוב שסיפור שקרה בבאקה אל-גרביה הרבה יותר חשוב מעוד התבטאות של נסראללה. אני משתדל מאוד להביא סיפורים מהמגזר ולדחוף אייטמים, אבל אני רק בן-אדם אחד ומסקר גם את מדינות האזור, ויש סדרי עדיפויות. אני משתדל, אבל אני אשקר אם אגיד שאני מצליח במאה אחוז. אני עובד לפי צורכי המערכת".

ערן זינגר: "כתבים נתפסים כשליחים של השב"כ"

הבעיה איננה רק הקושי בהבאת סיפורים על ערבים לפרסום, אלא סוג הסיפורים שכן מתפרסמים. "כשכבר מסקרים את הערבים", אומר בהלול, "זה נעשה בצורה שטחית ובנאלית, שמספקת את האגו ומלבבת את הנפש של הקורא היהודי". "הסיקור של המגזר הוא תמיד דרך העינית של הרובה", אומר גיל סדן, שכיסה את המגזר שנים ארוכות עבור ערוץ 1. ד"ר אמיר גילת, דובר אוניברסיטת חיפה ובעבר הכתב לענייני המגזר של "מעריב", מגדיר זאת בתמצית: "הערבים לא מוזכרים בתקשורת אלא אם הם מסייעים לטרור או שמנגבים איתם חומוס".

להעדפות הללו בתחום העריכה יש השלכות חברתיות נרחבות, אולם לכתבים שאמונים על המגזר הן מציבות קושי מקצועי ברמה המעשית: קשה לטפח קשר חיובי עם אישי ציבור ופעילים חברתיים במגזר ולהפוך אותם למקורות מידע איכותיים כשכל מה שמעניין את העורך שלך זה סיפורים המציגים את הציבור שלהם באור שלילי. זה ודאי לא עוזר על רקע החשדנות האוטומטית שממילא קיימת.

"כתבים לענייני ערבים נתפסים במקרים רבים כשליחים של השב"כ", אומר זינגר, "כאלה שאין להם מטרות עיתונאית טהורות. אנשים שהיום אני עובד איתם אמרו לי בהתחלה, 'אנחנו פוחדים לדבר איתך' או 'אתה עם הערבית שהבאת מהשב"כ'. יש חשדנות נוראית". לדעתו, עם כל הרצון הטוב, כתב שאינו ערבי אינו יכול להביא כנדרש את כל הסיפורים מהמגזר: "בשביל שמישהו יספר את סיפורם של הערבים הוא צריך בראש ובראשונה להיות בן העדה". מסיבה זו מסייעים לו ברדיו כתבים מהמחלקה הערבית.

גם כשאין מדובר בסיפור שלילי כשלעצמו, אומר ענברי, הטון העריכתי והטרמינולוגיה המקובלת בתקשורת העברית מקשים על הכתבים ליצור יחסי אמון עם מקורותיהם ומרואייניהם במגזר. ההתעקשות במערכות לכתוב "ערביי ישראל", למשל – מינוח מובן מאליו בציבור היהודי – נתפסת כמעליבה ופוגעת בקרב הערבים. ענברי: "היה לי חשוב שלא רק כמות הסיקור תשתנה אלא גם איכותו, ובראש ובראשונה שהנימה העוינת תלך ותפחת. אבל יש אנטי במערכות כלפי ערבים".

בהקשר זה כדאי להבחין בהשלכה אחרת של המדיניות המטילה את סיקור האירועים במגזר על הכתבים האזוריים, ולא על כתבים לענייני ערבים. "כתבים אזוריים הם בראש וראשונה כתבי משטרה", אומר שטרן. "הם תלויים במשטרה, ולכן הראייה שלהם נוטה לטובתה – כי הם צריכים אותה".

מאז אירועי אוקטובר 2000 המשטרה אינה אהודה, בלשון המעטה, במגזר הערבי, וכתב שנדרש לשמור על יחסים טובים ומקורות משובחים גם במגזר וגם בקרב השוטרים מוצא את עצמו במצב מאתגר במיוחד, כשהשוטרים עשויים להיות אטרקטיביים יותר עבורו כספקי מידע.

לדברי חורי, "אם אתה עיתונאי שעובד נכון" אתה מצליח לעבוד עם כל הקצוות, אולם קודמו בתפקיד, שטרן, רואה בכך בעייתיות רבה, שבאה לידי ביטוי, למשל, בסיפורו של מחמוד גנאים מבאקה אל-גרביה, שפרץ לרכב ונורה למוות על-ידי השוטר שחר מזרחי. לאחר האירוע, שהתרחש לפני כשלוש שנים, גילו רוב כלי התקשורת אהדה לשוטר, ואילו שטרן היה חריג כשבדק ומצא סתירות שונות בגרסה שמסרה המשטרה לתקרית.

לאחרונה הרשיע בית-המשפט את השוטר בהריגה, דחה את טענותיו להגנה עצמית וקבע כי המשטרה שינתה גרסאות בפרשה. "הכתבים שסיקרו את הסיפור בעיתונים האחרים", אומר שטרן, "אימצו את גרסת המשטרה, בין השאר כי כתב אזורי מחויב אליה".

כתב ותיק: "יש בתקשורת הישראלית מחסור באמפתיה כלפי הערבים"

מנגד, כתב לענייני ערבים ירגיש מחויב במידת מה גם לציבור הערבי. "רציתי להיות כתובת עבור הערבים, לא ייתכן שלמיליון איש אין כמעט ייצוג בתקשורת", אומר ענברי, אולם גם בלי קשר לאידיאולוגיה או לשאיפות לתיקון חברתי, סביר שכתב שיסקר את המגזר יתאר אותו באופן אוהד יותר, בשל הרצון התכליתי להוציא מאנשיו מידע וסיפורים.

הכתבים הצבאיים, למשל, שמואשמים לא פעם בנטייה לדברר את צה"ל, עושים זאת לא בהכרח מתוך אידיאולוגיה, אלא בשל הקושי לסקר באופן ביקורתי גורם שעובדים איתו באופן קבוע. "ההימנעות מהגדרת המגזר הערבי כתחום סיקור", אומר כתב ותיק שעסק בעבר בתחום הזה, "היא אחד הגורמים לכך שבסופו של דבר יש בתקשורת הישראלית מחסור באמפתיה כלפי הערבים".

"אם מדברים על אירוע נקודתי", סבור גילת, "אולי הכתב האזורי יכול לסקר אותו בצורה טובה באותה מידה, או אפילו יותר. אבל במבט הכוללני יותר, ביכולת לתת מבט על מגמות, כיוונים, תהליכים יותר גלובליים – ברור שמי שמתמקצע בתחום ועוקב אחריו באופן קבוע יכול לעשות את זה הרבה יותר טוב".

שטרן מביא דוגמה עדכנית לתהליך עומק שנעדר כליל מהתקשורת: "לאחרונה, אחרי שעזבתי, יש סממנים של הליכה למין אוטונומיה במערכת החינוך הערבית. כל מיני גופים וולונטריים במגזר החליטו, בלי קשר למשרד החינוך, מה יילמד אצלם – למשל שהשנה תוכרז כ'שנת השפה הערבית' בבתי-הספר. המשמעות היא סוג של ניהול עצמי. דבר כזה לא יכול היום להגיע לעיתונות".

העדר ראייה כוללת יותר והתמחות של כתבים במגזר מביא לכך שכאשר מתרחשים אירועים דרמטיים, שמהם התקשורת אינה יכולה להתעלם, הם מתקבלים בהפתעה גמורה. הדוגמה הבולטת ביותר היא אירועי אוקטובר 2000: עוצמת המחאה של הציבור הערבי התקבלה בהפתעה גמורה בין השאר, אולי, בגלל הסיקור המינימלי של הציבור הזה בימי שגרה.

סיקור האירועים לפני תשע שנים גם המחיש את האופן שבו הקשה המחסור בכתבים מרושתים היטב במגזר על העיתונות העברית להעניק לקוראיה תמונה ראויה של המצב: ד"ר דניאל דור, בספרו "עיתונות תחת השפעה", בחן את הדיווחים על המהומות בשלושת העיתונים והסיק כי הם דיווחו ב"אופן חד-צדדי, שמסתמך כמעט באופן בלעדי על מקורות משטרתיים, ומעוות באופן שערורייתי את משמעותם של האירועים". כשנהרג מפגין מירי שוטרים, למשל, "ידיעות אחרונות" אפילו לא הזכיר זאת בכותרת בעמודים הפנימיים. "קשה למצוא עדות נחרצת מזו למשמעות הקלושה שמייחס העיתון למעשה ההרג הזה", כתב דור.

מנגד, אירועי אוקטובר סייעו במידת מה להעלות את מצב הערבים לסדר היום התקשורתי. עיון בעיתוני התקופה מגלה כי הם הביאו גם לעיסוק בנושאים לא סקסיים בעליל, כמו אפליית הערבים בתחומי החיים השונים. אלא שלתקשורת קשה להתמיד בכך, במיוחד כשאין כתבים המופקדים בלעדית על התחום. האפליה נגד הערבים - דווקא בשל העובדה שהיא נוכחת מאז קום המדינה, כל הזמן ובכל מקום, ודווקא משום שאין ויכוח על קיומה - נתפסת על-ידי עורכים כ"כלב נשך אדם" מובהק, עוולה נצחית ומשעממת להפליא. "כשהעיתונות מתעלמת מסוגיית השוויון האזרחי במדינה", אומר בהלול, "היא שותפה לא רק לעוול, אלא לבגידה בייעוד שלה".

אי-הרצון לטפל בענייני הערבים ובעוולות הנגרמות להם כה גדול, כך נראה, עד שגם סיפורים מרעישים ויוצאי דופן אינם נחשפים בתקשורת. ענברי נזכר בסיפור מרתק שניסה לשווא להכניס ל"מעריב": תושבי כפר מנדא שבגליל גילו לילה אחד כי חיילי צה"ל מקיימים אימונים ליליים, בנשקים דרוכים, בחצרותיהם הפרטיות. נקל לשער את הבולטות שהסיפור הזה היה זוכה לה אם היה מתרחש ברעננה או בכל יישוב יהודי אחר, אולם הואיל והוא קרה בכפר ערבי, הוא נגנז במחשבים ברחוב קרליבך.

בסופו של דבר דווקא מדורת השבט של חדשות ערוץ 2 הרימה את הכפפה: פוראת נסאר חשף במהדורה תיעוד של החיילים. לפני כחודשיים הביא נסאר ידיעת מעקב שבמסגרתה אמרו תושבים בכפר כי הם חושדים שמדובר ביחידה חדשה שהקים צה"ל לטיפול בערביי ישראל, והביעו חשש שמא ילהיט העניין את הרוחות בכפר ויביא ל"היתקלות בין החיילים [...] ובין צעירים חמומי מוח".

אף כלי תקשורת אחר לא ראה בכך סיפור מעניין דיו כדי לעקוב אחריו, אך אם וכאשר יפרוץ עימות מעין זה, יש להניח שאז, ורק אז, יציפו את כפר מנדא השכוח עיתונאים סקרנים ולהוטים לדווח מכלי התקשורת כולם.

מי אחראי על סיקור המגזר בכלי התקשורת השונים

"מעריב" - כתבים אזוריים

"ידיעות אחרונות" - רוני שקד משמש פרשן לסוגיות כלליות במגזר הערבי, הכתבים האזוריים מכסים את האירועים השוטפים

"הארץ" - ג'קי חורי, המשמש גם כתב אזורי בצפון ומסקר את מדינות ערב לצד אבי יששכרוף. חורי הוא גם מבכירי מחלקת החדשות ברדיו א-שמס

nrg - לאתר אין כתבים משלו והוא נסמך לגמרי על "מעריב"

ynet - שרון רופא-אופיר, המסקרת גם אירועים פליליים ואחרים

וואלה - ניר יהב, המכסה גם את העולם הערבי ופלסטינים

קול ישראל - ערן זינגר, המסקר גם את מדינות ערב ומשמש עורך חדשות

גלי צה"ל - לפני כחודש השתחררה אוריאן שרוני. מחליף יתמנה לה ככל הנראה רק בעוד כמה חודשים

ערוץ 2 - פוראת נסאר, המסקר גם אירועים פליליים ואחרים באזור הצפון

ערוץ 10 - אוהד חמו, המשמש גם כתב לענייני פלסטינים בשטחים

ערוץ 1 - מוניב פארס, שמכסה גם את איזור הצפון ונושאים אחרים