יום אחד, מספר עיתונאי "ידיעות אחרונות" ד"ר רונן ברגמן, התגלה בארכיון המוסדי של אחד מגופי הביטחון בישראל תיק שהוקדש לפרשה בלתי נעימה מהעשור הראשון למדינה. קצין צה"ל שנחשד כי הוא עומד למסור מסמכים מסווגים לשגרירות מצרים ברומא נחטף על-ידי ארגון ביון ישראלי במטרה להחזירו לארץ, אלא שמנת סם ההרדמה שקיבל היתה גדולה מדי, והוא מת במטוס שהיה בדרכו לארץ. את גופתו השליכו לים, ולמשפחתו נאמר שהסתבך בחובות וכי הוא חי בדרום אמריקה.

בין הסוכנים שגילו את התיק הארכיוני התפתח דיון – האם לגלות את האמת למשפחה או להשמיד את התיעוד? בסופו של דבר, מספר ברגמן, אחד האנשים שנחשפו לפרשה הזדעזע במידה כזו, שהדליף לו את הסיפור, וברגמן פרסמו ככתבה בעיתון.

במקרה הזה, ובדרך השרירותית שבה נחשף לציבור, טמונים לדעת ברגמן כמה מהפגמים המאפיינים את גישתה של מערכת הביטחון לשימור וחשיפה של עברה, גישה המנוגדת לא רק לעקרונות זכות הציבור לדעת וחופש המידע, אלא גם לחוק. שכן יש לדעת: עצם העובדה כי לגופי הביטחון בישראל ארכיונים משלהם מנוגדת לחוק הארכיונים. לפי החוק, מלאכות המיון, הארכיונאות והחשיפה לציבור של כל חומר המוגדר כארכיוני נתונות לסמכותם של גנזך המדינה והגנז העומד בראשו.

בעוד כחודש אמור להתקיים בבית-המשפט העליון דיון בעתירה שהגיש ברגמן יחד עם "ידיעות אחרונות", בדרישה מגנז המדינה ומראשי רשויות הביטחון להסביר מדוע, בעצם, אף אחד מהם אינו פועל על-פי חוק.

"כמו ברפובליקת בננות", אומר ברגמן, "גורמי הביטחון בישראל, כל אחד לעצמו, הקימו ארכיונים פרטיים. ארכיון משרד הביטחון, ארכיון אמ"ן שמוזג לתוך משרד הביטחון, ארכיון הוועדה לאנרגיה אטומית, ארכיון המוסד, ארכיון השב"כ. כל אלה הם ארכיונים בלתי חוקיים שקיימים כבר עשרות שנים".

על-פי העתירה, העתקים של החומר המוחזק בארכיונים הפרטיים אינם מועברים לגנזך המדינה, "ולמיטב ידיעתם של העותרים, גנז המדינה אינו פועל על מנת להקפיד על כך שהחומר הנ"ל יופקד בגנזך כחוק". יתר על כן, העתירה טוענת כי מאחר שהארכיונים הללו אינם פועלים לפי חוק, לא מוטל עליהם פיקוח ראוי.

שלדים בארון

"העתירה הזו נוגעת לחוקרי אקדמיה, לעיתונאים ובכלל לכל מי שהנושא של שימור ההיסטוריה והבנתה חשוב לו", אומר ברגמן. מעבר לעובדה כי הגורמים המפירים, לדבריו, את החוק עומדים בשורה הראשונה של הזרוע המבצעת במדינת ישראל, ברגמן מסביר כי להתנהלותם הבלתי חוקית השלכות הרות אסון.

"ברמה הטכנית", מסביר ברגמן, "מיון ושמירת מסמכים, תעודות, סרטים מגנטיים ותמונות דורשים ידע". לדבריו, כבר נתקל לאורך הקריירה שלו במקרים של ארכיונים פרטיים שבהם החומר לא נשמר כראוי בשל העדר ידע . במקרה אחד, הוא מספר, הוצבו מדפי ספרייה בארכיון פרטי על מסילה שהיתה חלודה מחוסר שימוש. כשהצליח בכל זאת להניע את אחד המדפים על המסילה, גילה מאחוריו שלד של חתול.

זאת ועוד, לאף גורם באותו ארכיון לא היה מפתח לכספת שהיתה בו, ורק לאחר שרתך פתח אותה התגלתה ניירת שברגמן מגדיר כ"לא רק מאוד רלבנטית להיסטוריה של אותה יחידה, אלא שיש לה גם רלבנטיות להיסטוריה של מדינת ישראל בתחומים מסוימים". למרבה הצער, אומר ברגמן, הניירת שהתגלתה בכספת היתה מעופשת ורקובה בחלקה. "זאת פשוט בושה", הוא מסכם.

בזאת לא מסתיימת הסאגה העגומה של (אי) שימור ההיסטוריה בישראל על-ידי מוסדות המדינה. מלאכת המיון העצומה נמסרה על-פי חוק לגוף שזו התמחותו וזה ייעודו, גנזך המדינה. אלא שבמסגרת ערב עיון שנערך לאחרונה באוניברסיטת באר-שבע, ציין גנז המדינה לשעבר טוביה פרילינג כי בגנזך המדינה משמרים רק כ-5% מהחומר המועבר אליהם. העובדה כי ההחלטה מה יש לשמר מופקעת אף היא מידי הגנז ונתונה לבעלי הארכיונים הפרטיים מעוררת דאגה בפני עצמה.

"איך אפשר לדעת", שואל ברגמן, "שבארכיונים הפרטיים לא משמידים את התיקים שגורמים להם מבוכה, על רצח שבויים למשל? עצם העובדה שהאנשים של הארגון הם אלה שאחראים מה יתפרסם, איך יתפרסם ומי ישמור על הניירת, זה הדבר השערורייתי. אנשים לא מבינים איזה פוטנציאל רועם יש לחומרים האלה".

כיוון שהחומרים הללו אינם מועברים לגנזך המדינה, אין לגנז גם האפשרות להורות על חשיפתם לציבור. על-פי חוק הארכיונים, חומר בטחוני אמור להשתחרר לעיון הציבור לאחר 50 שנה, למעט במקרים חריגים. אלא שלפי ברגמן, "ההוראה הזו בחוק היא אות מתה". בארכיונים הפרטיים אין מי שעובר על החומרים במטרה להכין אותם לקראת העמדתם לרשות הציבור. יתר על כן, מאז שמועד 50 השנים החל לפקוע, נעשה ניסיון להאריך את החיסיון ל-70 שנה.

אם לא די בכך, גם חומר מאותם ארכיונים שמוצא את דרכו לגנזך המדינה באמצעות גורם שלישי נותר בסופו של דבר חסוי. "למיטב ידיעת העותרים", נכתב בעתירה, "קהילת המודיעין אסרה על משרד החוץ לעשות דה-קלסיפיקציה ולהעמיד לרשות הציבור חומר ארכיוני שנמצא במשרד החוץ ושמקורו במוסדות הבטחוניים השונים נשוא עתירה זו".

"מי ששולט בעבר שולט בעתיד", קובע ברגמן. כדוגמה לכך הוא מביא את נסיונו לפרסם ב"ידיעות אחרונות" מסמכים פנימיים ומחקרים צה"ליים על מלחמת יום כיפור. לדבריו, המחקרים הוסתרו מעין הציבור בעקבות לחץ מתמשך מצדו של אריאל שרון.

מי חצה את התעלה

"אריק שרון הבין במהלך מלחמת יום כיפור שהמלחמה הזו היא קו פרשת מים אדיר בתולדות מדינת ישראל", אומר ברגמן, "שיש אנשים שייצאו מהמלחמה הזו מחוסלים, ויש כאלה שיסללו את דרכם על גב המלחמה הזו לכס ראשות הממשלה. על-ידי מניעת פרסום המחקרים האמיתיים על המלחמה, שרון הצליח לעצב היסטוריה מסולפת שעדיין יש לה אחיזה בשכבות רחבות מאוד של הציבור, כאילו הוא זה שחצה את התעלה, כאילו הוא הקיף את הארמיה השנייה, כאילו הוא הציל את מדינת ישראל. הדברים האלה פשוט לא נכונים, או לפחות מוגזמים מאוד, ואם אתה קורא את המחקרים של צה"ל, אתה רואה שהם לא נכונים".

הניסיון לפרסם את המחקרים על מלחמת יום כיפור נעשה בשנת 2003, לקראת ציון 30 שנה למלחמה. רק לאחר שהחומרים הוברחו מהארכיון, צולמו על-ידי ברגמן ופורסמו בעיתון, שיחרר צה"ל את המחקרים לעיון הציבור.

שלוש שנים אחר-כך, במחצית 2006, נעשתה מטעם ברגמן ו"ידיעות אחרונות" פנייה רשמית ראשונה לגופי הביטחון שבבעלותם ארכיונים פרטיים, בבקשה שינמקו מדוע אינם פועלים על-פי חוק. רק משרד הביטחון טרח להשיב, וגם תשובתו היתה חלקית. על פנייה נוספת למשרד מטעם העותרים לא נמסרה תשובה. כל יתר הגופים לא השיבו לפניות אליהם.

כתוצאה מכך, במאי 2007 הוגשה על-ידי משרד עורכי-הדין ליבליך-מוזר עתירה לבג"ץ מטעם ברגמן ו"ידיעות אחרונות", תוך תמיכה מלאה מעורך העיתון, שילה דה-בר, בדרישה מכל הגופים שצוינו לעיל להשיב מדוע אינם פועלים בהתאם לחוק הארכיונים. בית-המשפט קבע כי על המשיבים לעתירה להגיש את תגובתם לא יאוחר מ-20 יום לפני מועד הדיון שייקבע, אך מועד הדיון נדחה פעם אחר פעם, כבר למעלה מחמש פעמים, ועד היום הוא לא נערך. נכון לעכשיו, כאמור, הדיון אמור להיערך באפריל הקרוב.

"אני מוכרח להודות שבעניינים שאנחנו באים בהם לבג"ץ זה נדיר מאוד שדברים נדחים כל-כך, ובמספרים וכמויות כאלה", אומר עו"ד מיבי מוזר. "ההסבר שלי לדחיות הוא שלמרבה הצער, בית-המשפט העליון לא בדיוק חרד לקיומו של החוק בעניין הזה".

גנז המדינה: "הארכיונים חוקיים"

גנז המדינה, ד"ר יהושע פרוינדליך, רואה את הדברים אחרת. "אני לא מסכים לטענה שהארכיונים הללו לא חוקיים", הוא אומר. "יש לנו פיקוח מתאים ודי טוב על הארכיונים של המוסד ושל השב"כ, ולגבי הוועדה לאנרגיה אטומית, אנחנו בעיצומו של תהליך פיקוח".

האם תקין שגוף יהיה אחראי על שימור וחישוף חומריו שלו?
"לא, אבל לנו יש פיקוח על החומרים האלה. אנחנו יודעים מה קורה בארכיונים שם, אנחנו יודעים שהחומר נשמר כראוי, אנחנו גם מבקשים מהם שיפרסמו דברים בדוקים לאחר שהם מנפים אותם".

לדברי פרוינדליך, גם הוא חשב בעבר כי אין צורך להאריך את זמן החיסיון מעבר ל-50 שנה, אך לאחר שראה חלק מהחומרים הטמונים בארכיונים של מערכת הביטחון, שינה את דעתו. "דעתי לא לגמרי נוחה מהעניין הזה", הוא מציין, "אבל בכורח הנסיבות ולאור האופי המיוחד של החומרים שם, הסכמנו שייחשפו רק לאחר 70 שנה". פרוינדליך מוסיף כי חומרים אלה, במיוחד בארכיון השב"כ, כוללים הרבה פרטים הקשורים לצנעת הפרט, וממילא נוהגים לסגור חומרים הנוגעים לצנעת הפרט ל-70 שנה.

פרוינדליך מודה כי בארכיון צה"ל יש מחסור בכוח אדם, ולכן חשיפת החומרים שלו מתעכבת, אבל מדגיש כי לגנז המדינה פיקוח הולם גם על החומרים שם, וכי הארכיון "מוסר חומר בצורה טובה לחוקרים רבים כבר שנים רבות" ו"נותן את השירות הטוב ביותר שאפשר בנתונים הקיימים".