האירועים ב"מעריב" מתרחשים בקצב מסחרר מדי. מי זוכר את הפגנת העיתונאים לפני עשרה ימים מתחת למגדלי עזריאלי? גם מנת החמצן בדמות 15 מיליון שקל שאי.די.בי החליטה להזרים למחרת ההפגנה התגלתה כאופטלגין לחולה סופני. אנשי "מעריב", שקיוו שהעיתון יחזיק מעמד לפחות עד אחרי החגים, נדהמו לשמוע כי יקבלו רק שליש ממשכורת אוגוסט. ואז הגיעו הידיעות כי המהדורה המודפסת תופסק למעט בימי שישי, הפרסומים על דנקנר שמחפש משקיע חדש וההודעה הדרמטית משלשום בערב על הגעתו של שלמה בן-צבי, הבעלים והעורך של "מקור ראשון".
בצהרי היום (א') מארח דסק החדשות "אסיפת חירום" שאירגן ועד הפעולה של עיתונאי "מעריב". בהודעה לעיתונאים נאמר: "נסיון העבר מלמד שעם העברת בעלים יכולים לבוא גם שינויים גדולים במערכת ופיטורים רבים, אלא שבעבר לא היה כאן ארגון יציג שיגן על האינטרסים של העובדים".
אסיפת החירום נועדה במקור לבחון היערכות למאבק, אבל טירוף המערכות שעובר "מעריב" הותיר את העיתונאים בעננה גדולה של חוסר ודאות: למי פונים, עם מי יושבים והאם יש בכלל עם מי לדבר. חגי מטר, מרכז ועד הפעולה של העיתונאים, הכחיש שמועות על סנקציות או פגיעה בהוצאה של כמה מוספים. "אין לנו שום כוונה לשבש את פעילות העיתון, לפחות לא ברמה המיידית", אמר.
האווירה בשבועות האחרונים הזכירה את ימי נמרודי הלא עליזים. במסדרונות פרח הומור הגרדומים, אורח מוכר ב"מעריב". ביום חמישי האחרון, כשנודע על תשלום של שליש משכורת, רתחו במערכת מזעם, והיה מי שאמר: "אם ככה, אז אני כותב רק שליש כתבה". כעת, עם ההודעה הפתאומית על המכירה הצפויה של מקום עבודתם, מעיר עיתונאי ב"מעריב" במרירות כי עיתונאים הם מי שאמורים לדעת על התרחשויות לפני כולם כדי לבשר עליהם לציבור, בעוד שעיתונאי "מעריב" למדים על הצפוי להם מקריאה בעיתונים אחרים.
הפגנת עיתונאים נגד הכוונה לסגור את "מעריב", 30.8.12 (צילום: ועד הפעולה של עיתונאי "מעריב")
אנשי "מעריב", למודי תהפוכות בעלות, מלאים ספקות בנוגע לגורלו של העיתון בבעלות החדשה. כניסתו של נוחי דנקנר הפיחה אופטימיות, אבל מהר מאוד חזרו הבעיות והחיוכים גוועו. גלי הפיטורים נמשכו, "ז'ורנל" הייצוגי קרס, ואת השבר הזה, כך נראה, שום גאון פיננסי לא יוכל לתקן. בתוך הכאוס המתמשך החריף גם המשבר בשוק התקשורת, המאיים למוטט מערכות נוספות. "אנשים שואלים את עצמם אם זה לא הזמן להחליף מקצוע", אומרת חברת מערכת בעיתון. "נגמרו המלים", אומר עורך באחד המדורים, "מביך שעיתון כמו 'מקור ראשון' קונה את 'מעריב'. עכשיו מגיע הבן-צבי הזה, שקראתי עליו טענות שלא שילם משכורות ב'ישראלי' וזרק אנשים לרחוב. התקוות שלנו נגמרו".
ותיקי העיתון, ובמציאות של "מעריב" די בניסיון של חמש שנים ומעלה כדי לזכות בתואר, שבעי משברים. הם שרדו גל פיטורים ראשון ושני ושלישי, וקיצוץ רוחבי וקיצוץ משרות וחילופי עורכים וזגזוג בין אג'נדות, ואפילו את ימי זכי רכיב האחרונים, שבהם המליצו זה לזה להביא דפים מהבית כדי שיהיה במה להדפיס את העיתון.
רוב האנשים ששוחחו ביממה האחרונה עם "העין השביעית" העדיפו, מטבע הדברים, להסתתר מאחורי מסך החיסיון. בכל זאת, הם עדיין חוששים למשרתם, ככל שזו תישאר שלהם. דורון כהן, לשעבר עורך מוסף "סופשבוע" ואתר nrg, שעזב את העיתון לפני כחצי שנה, הסכים לדבר בשמו. ההתרסקות, לדבריו, לא הפתיעה אותו. "לא האמנתי מלכתחילה בנס הנוחי דנקנרי. לא מאמין בהוקוס-פוקוס. הייתי בזמנו בעיתון 'חדשות' וראיתי איך התמודדו עם המשבר אז, טרם מהפכת הדיגיטל. 20 שנה אחרי, נדהמתי לראות שדנקנר ואנשיו מנסים להציל את 'מעריב' בדרכים מיושנות יותר מאלה שננקטו בשנות ה-90 ב'חדשות', כאילו לא היתה מהפכה טכנולוגית בעולם וכאילו לא המציאו את האינטרנט".
כהן מתכוון להגדלת כמויות הנייר והמוספים ולרכישת עיתונאים מ"הארץ". "זה לנקוט אמצעים של העיתונות הישנה, ממש כמו להילחם את המלחמה הקודמת", הוא אומר. "אם כבר נכנס לעיתונות, דנקנר היה צריך להביא תוכנית מפוכחת, עדכנית ומחושבת לטווח הארוך. היה כאן משהו אמוציונלי לחלוטין, וניכר שההתמודדות עם המשבר היתה בכלים של העולם הישן".
הדיבורים על דיגיטל מכעיסים כמה מאנשי המערכת. לדבריהם, "מעריב" בפיגור של שנים בתחום. אחד העיתונאים אומר: "מה זה בכלל הדיגיטלי הזה? ב'ידיעות' עובדים על מהדורה דיגיטלית כבר ארבעה חודשים ואפילו עוד לא הוציאו סקיצה. מה המודל הכלכלי שלו? מי ירצה לפרסם בדבר כזה? זה אפילו לא בדיחה עצובה".
החלום הרטוב של תקופת דנקנר התנפץ כבועה מעל הודעת המכירה של העיתון. הזעם כלפי הטייקון, שהביא תקוות ענק להשתקם ולצמוח, הוא עצום. "הוא בא שלא בתום לב והולך שלא בתום לב", תוקפת אחת העורכות, "האיש הזה לוקח מ'מעריב' את הנכס הכי גדול שנשאר לו – בית-הדפוס". עיתונאי אחר מספר כי הגעתו של דנקנר לא יצרה אופוריה, אבל בכל זאת מדובר באיש עסקים שהוא לכאורה מהשפיץ של האלפיון העליון, לא מהליגה של נמרודי או רכיב. "ואז מגיע הטייקון ומחליט לשמור עליך בשם הדמוקרטיה, אז כנראה שאתה בכל זאת חשוב למישהו. ועכשיו אנשים אומרים לעצמם, אם דנקנר מרשה לעצמו לוותר, מה זה אומר עלינו?".
רבים סבורים שהאג'נדה נגד "הארץ", שלדבריהם היתה המניע להחלטתו של הטייקון לרכוש את "מעריב", התגלתה לא רק כמפסידה, אלא גם כנפסדת. "כשאתה נראה כמו 'הארץ' ומתנהג כמו 'הארץ', אתה בסוף תהיה כמו 'הארץ'", מסביר אחד מהם, והוא אינו מתכוון לתוכן.
הפגנת עיתונאים נגד הכוונה לסגור את "מעריב", 30.8.12 (צילום: ועד הפעולה של עיתונאי "מעריב")
בעוד שבהנהלת העיתון ובסביבתה מנסים להתנער מהאחריות למצב שהעיתון הידרדר אליו ומאשימים את משבר עיתונות הדפוס ואת החינמון "ישראל היום", משיחות עם עיתונאים ועובדים ב"מעריב" עולה תחושת מרמור גדולה כלפי הניהול האנושי הקלוקל, ולא רק המקצועי. הכוונה לפערי השכר, התנאים, היחס לעובדים.
ב-2007 הבטיח העורך החדש, דורון גלעזר, להילחם בצי הרכבים המפואר של אנשי המינהלה ולצמצם אותו משמעותית. המראות שנשקפו ממגרש החניה סימלו את הניהול הקלוקל. בצד אחד מפטרים ומקצצים, בצד שני נוסעים בשברולטים. אבל מה שהיה הוא שהווה, רק הדגם השתנה: החניה הנוכחית נראית כמו מגרש מכירות לפורד-פוקוס.
עיתונאי מספר: "כל הזמן הקפידו בהנהלה לקרוא לנו 'משפחת מעריב', אבל לא היססו לזרוק אנשים על ימין ועל שמאל. דוגמה ברמה הכי בסיסית, שבארגון גדול כמו 'מעריב' אין אפילו מקום מסודר לאכול. אתה מביא מהבית ואוכל על המחשב. אתה רוצה לשתות משהו חם, אבל תמיד חסר משהו. כוסות תמצא בארכיון, קפה בדסק וסוכר באגף אחר. ככה נראה כאן שלטון דנקנר".
הכעס הגדול הוא שבמקום לקצץ בהוצאות, קיצצו באנשים. "ופיצויים לא צריך לשלם?", מוסיף אחר, "הרבה יותר כבד לפטר מאשר לקצץ". אחרים מזכירים בתלונה שכר של שני מיליון שקל בשנה למנכ"ל בתוספת רכב ראוותני. "הביאו מאי.די.בי שמונה סמנכ"לים, שאין להם צל של מושג מה זה עיתון, איך הוא צריך להתנהל או מה תפקידו של עורך. אפילו פעם אחת הם לא נפגשו איתנו כדי לשמוע מה יש לנו לומר. יש אחראית גיוס עובדים, אחראית השמה, אחראית הכשרה, יש מנהלת משאבי אנוש. בשביל מה צריך משרה כזו, או עוזר לעורך העיתון שרושם לו פרוטוקולים? הניהול ב'מעריב' הוא סמל לימי פומפיי האחרונים".
כשלפני כחודש צצו שמועות על קיצוצים במערך ההפצה והדפוס, המפיצים לא חשבו פעמיים והשביתו את החלוקה. אצל העיתונאים לא נרשמו תגובות לוחמניות דומות. זוהי עדה צייתנית וממושמעת. "אנחנו טיפשים", מגדיר אחד מהם, "טיפשים ופחדנים". ב"מעריב" עובדים 370 עיתונאים, אבל להתאגדות החדשה שלהם אין מספיק שרירים. העורך ניר חפץ נפגש עם ועד הפעולה כמה פעמים, אבל ההנהלה אינה מוכנה להכיר בהם. "אנחנו בסך-הכל רוצים להיות מעורבים מבחינת הידיעה של מה קורה ולהיות גורם שישפיע על מהלכים", מצייר חגי מטר חלום ורוד באשר לשאיפות הוועד.
יש ב"מעריב" מי שסבור שמטר וחבריו נאיבים מדי. אף מוציא לאור או בעלים לא סופר את העיתונאים כוועד חזק שיש להתחשב בו, הוא אומר. אחד העיתונאים הגדיר את המצב במלים אלו: "עכשיו התקווה שלי היא שיבוא אלי בן-צבי ויגיד לי תחתום פה, קח מה שמגיע ולך הביתה. אם זה לא יקרה, לא נראה שיהיה לי אחרי מי לרדוף".
ועם כל הכעס והמרירות כלפי ההנהלה, לרוב העיתונאים עצוב שככה זה נגמר, וזו התחושה במסדרונות "מעריב", תחושה של סוף. "אנחנו אוהבים את 'מעריב'", אומרת אחת העיתונאיות. "עשינו עיתון שהפיל רמטכ"ל, שעשה תחקירים וחשף שחיתויות. יש כאן חומר אנושי מצוין, עיתונאים ועורכים שנתנו מאה אחוז מעצמם למרות שכל הזמן רק קיבלו מכות. אני רק יכולה לקוות ש'מעריב' ימות בראש מורם".
טרם התקבלה תגובה מ"מעריב".