על עטיפת ספרו של יוסף (טומי) לפיד "שיעורים בתקשורת" נכתב: "מילא תפקידי מפתח בתקשורת הישראלית יותר מכל עיתונאי אחר: פובליציסט ומזכיר מערכת 'מעריב', מנכ"ל רשות השידור, מנהל הטלוויזיה, יו"ר התאחדות הטלוויזיה בכבלים, חבר צוות 'פופוליטיקה' ו'הכל פוליטי', ממייסדי חברת התוכניות ICP, דירקטור בחברת הכבלים מת"ב, עורך ירחון הנשים 'את', יו"ר מערכת מגזין הצרכנות "בדוק", מרצה לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב, עורך ומגיש תוכנית הרדיו 'השבוע שלי'". לאורך הקריירה העיתונאית שלו לא חדל לפיד, שגם היה יו"ר מפלגה ושר המשפטים, לתת שיעורים בתקשורת. להלן מבחר מהתבטאויותיו, לאורך השנים, על עיתונות, עיתונים ועיתונאים.
יוסף לפיד, יו"ר מפלגת שינוי, פברואר 2003 (צילום: פלאש 90)
"מעריב": דרך חיים, פצע פתוח
ב-1993 התראיין לפיד לעיתון "חדשות" והתייחס גם לעיתון "מעריב", שעימו היה מזוהה שנים רבות. "בשבילי 'מעריב' זה דרך חיים. אני כותב שם הרבה שנים, שם הכרתי את אשתי, שבאה לעבוד בארכיון בחופשת הקיץ, חמי היה ממקימי העיתון, בני הוא מעמודי התווך של הדור הצעיר בעיתון. מעולם לא חשבתי לעזוב" ("מוסף חדשות", 26.2.93).
שבע שנים אחר-כך, בשנת 2000, אמר על "מעריב": "זה כל חיי. היום כבר לא, אבל כל חיי הבוגרים עברו עלי במה שהיה לו אז קצת טעם לימונדה וקראנו לזה 'משפחת מעריב'. הייתי חלק אורגני מזה. [...] אני מניח שאם 'מעריב' היה נשאר מה שהוא היה פעם, אני לא הייתי הולך אף פעם לפוליטיקה. ככה היה לי קל יותר להחליט".
באותו ראיון התייחס גם לעידו דיסנצ'יק, העורך האחרון של "מעריב" לפני שנמכר על-ידי תאגיד העיתונאים לאיל ההון רוברט מקסוול: "אני חושב שאילו אני הייתי עורך, 'מעריב' לא היה מידרדר ככה. ההידרדרות של 'מעריב' היתה בשבילי גם משבר אישי. תמיד חשבתי שזה אחד מאותם מוסדות נצחיים ואלמותיים, ופתאום התגלתה חולשתו. האדם הוא סך כל הפצעים שהוא ספג בחייו, ו'מעריב מבחינתי הוא אחד מהם". על עופר נמרודי, מי שקנה את "מעריב" ממקסוול ומחזיק בו גם כיום, אמר: "טרגדיה בקנה-מידה יווני. מדובר במשפחה מעניינת, בעיתון חשוב ובאדם שיכול היה למלא פונקציה חשובה בחברה הישראלית – לשבור את שלטון האליטה האשכנזית בעיתונות" (מוסף "הארץ", 4.8.00).
לפיד התייחס גם לעזריאל קרליבך, המייסד והעורך הראשון והנערץ של "מעריב": "הייתי מסתכל על האיש הגדול שיושב בכיסא העורך וחושב אם גם אני אשב פעם בכיסא הזה [...] תשאלי אם היום הייתי רוצה להיות עורך העיתון, והתשובה תהיה לא. לא הייתי רוצה לעסוק כל היום בבעיות אישיות ובשעות נוספות. אני מעדיף לכתוב. מלים, מלים, מלים" (מוסף "סופשבוע", "מעריב", 7.3.97).
רשות השידור: יש גבול לחופש האמנות
ב-1979, לאחר שאושר מינויו למנכ"ל רשות השידור, אמר לפיד: "כלי התקשורת הממלכתיים צריכים להיות אובייקטיביים, אך לא ניטרליים". בראיון ל"מעריב" נשאל על התבטאותו זו וענה כך: "במידה רבה אנו נתונים כל שנותינו באותו מצב. אנו נלחמים על נפשנו. ולכן אנו רשאים וחייבים להציג דברים מנקודת הראות של האינטרסים הישראליים [...] אסור לנו, בצורה מזוכיסטית, לרדוף את עצמנו ולטעת ייאוש בלבותיהם של הצופים, הקוראים והמאזינים" (מוסף "ימים ולילות" של "מעריב", 9.3.1979).
גם בעיתון "הארץ" שאלו את לפיד על האג'נדה שלו כמנכ"ל הרשות. "לא אתן את המצלמה ואת המיקרופון לאנשים המפיצים תעמולה נגד מדינת ישראל", הוא אמר ("הארץ”, 3.3.80). ולמוסף "הארץ" אמר: "אני סבור שעלי לנהל טלוויזיה של יהודים ושל ציונים" (מוסף "הארץ", 18.12.81). בראיון ל"דבר" התייחס לסוגיית חופש העיתונות כפי שהשתקפה במחלוקת שהתלקחה אז סביב שידור הדרמה "חירבת חיזעה": "חופש העיתונות? ואם מישהו ימחיז מחר את 'מיין קאמפף' אני אשדר את 'מיין קאמפף' בשם חופש העיתונות? אינני עושה השוואה, אבל יש גבול לחופש האמנות, ואם אין גבול, אז בשביל מה עורך ובשביל מה מנכ"ל” ("דבר השבוע", 2.9.83).
באותו ראיון התייחס לפיד גם להפרדה הנדרשת בין דיווח לדעה בטלוויזיה הציבורית: "רשות שידור ממלכתית אינה יכולה להרשות לעובדיה ולעיתונאיה לתת ביטוי למאווייהם הפוליטיים. נקודה. אם עיתונאי אינו יכול לעמוד בהגבלה הזאת, שיחפש עבודה במקום אחר" ("דבר השבוע", 2.9.83). שנים אחר-כך התייחס לפן אחר של איפוק בשדה העשייה הטלוויזיונית: "אם זה היה תלוי בי הוא לא היה מופיע יותר לעולם בטלוויזיה", אמר לפיד על מגיש תוכנית הילדים עפר שכטר, שחשף את עכוזו בטלוויזיה. "בפעם הבאה הוא יוציא את הקטן שלו וישתין על הציבור. התקשורת הרגה את הסינון" ("7 לילות", "ידיעות אחרונות", 1.12.06).
בין טלוויזיה לעיתון: פורום, לא קולוסיאום
אף ששמו היה מוכר מכתיבתו העיתונאית, הפכו פניו של לפיד למוכרים רק אחרי השתתפותו בתוכנית הוויכוחים "פופוליטיקה", בגלגוליה השונים. על השפעת הטלוויזיה בהשוואה להשפעתה של העיתונות המודפסת אמר ל"מעריב": "כתבתי אלפי מאמרי מערכת ב'מעריב', ניהלתי ברדיו מאות שיחות רציניות, אבל מה שהכניס אותי לכנסת הוא ההופעות ב'פופוליטיקה'. יש מי שיאמר שזו אמת עצובה, יש מי שיאמר שזה כוחה של הטלוויזיה, אני אומר שכך פועלת דמוקרטיה מודרנית: 'פופוליטיקה' היתה האגורה של אתונה, הפורום של רומא, ההייד-פארק של לונדון. אני לא דמוסטנס ולא קיקרו, אבל אני גם לא משאיר אחרי אנשים אדישים" (מוסף "סופשבוע", "מעריב", 7.4.00).
ל"הארץ" אמר על "פופוליטיקה": "יותר ממה ש'פופוליטיקה' חייבת לי, אני חייב ל'פופוליטיקה'. אני גם חושב ש'פופוליטיקה' עשתה שירות גדול לחיי הציבור שלנו, בכך שהיא משכה לתוך השיח הפוליטי חוג של אנשים שבלי זה לא היו מתעניינים במה שקורה אצלנו" (מוסף "הארץ", 4.8.00).
כמי שפעל הן בתקשורת המודפסת והן בזו המשודרת, היה לפיד ער לתמורות שהתחוללו בשדה העיתונות. "הנורמות השתנו", אמר ל"מעריב" ב-1997, "בעיתונות הישראלית עוד יותר מאשר בעיתונות האמריקאית. אתה לא קורא ב'ניו-יורק טיימס' 'פאק', אבל אתה קורא בעיתון 'הארץ' 'זיונים'. אני לא שותף פעיל לעניין זה, אבל לומר שאני מתנגד לו, זה לא נכון. כמו שמוזיקת פופ אינה מדברת אלי, אבל אני לא מתנגד לה. אני מקבל שכל תקופה יוצרת את הנורמות שלה. אם אתה לא מבין את זה, אתה מהר מאוד מוצא את עצמך על איזו איצטבה מאובקת" (מוסף "סופשבוע", "מעריב", 7.3.97).
לפיד התייחס גם לעתיד העיתונות המודפסת בעידן של התפתחוחת טכנולוגית מואצת: "אני מרשה לעצמי לנבא שהעיתונות הכתובה תשרוד. בין השאר משום שבידיעה המתפרסמת באינטרנט אי-אפשר לעטוף דגים" (מתוך ספרו "שיעורים בתקשורת", הוצאת גוונים, 2000).
אחרי ולצד קריירה עיתונאית עשירה ככותב, עסק לפיד גם בניהול וייזום בענף התקשורת. על ניגוד אינטרסים אפשרי בין כתיבתו העיתונאית להיותו חבר בדירקטוריון חברת תקשורת אמר ל"מעריב": "אני חושב שאני פועל על-פי הקריטריונים האתיים הטובים ביותר שקיימים בעיתונות הישראלית" (מוסף "סופשבוע", "מעריב", 7.3.97).
ח"כ ושר המשפטים: הציעו לי להיות גמל
לאחר הרפתקה פוליטית קצרה ב-1985, נבחר לפיד לכנסת ב-1999, כיו"ר מפלגת שינוי. על ההבדל בין עיתונאי לפוליטיקאי אמר: "אני מבחין בהבדל סובטילי שבהתייחסות הבריות אלי בין היותי עיתונאי לפוליטיקאי. אלה הם מקצועות שהאזרח מתייחס אליהם בכבדהו וחשדהו, בקנאה מהולה בבוז, באהדה מהולה בחששות, באהבה מהולה בטינה, במבוכה כעוסה ומחויכת". המסקנה העולה מן ההשוואה אינה עושה חסד עם העיתונאים דווקא: "נדמה לי שיש קצת יותר כבוד בהתייחסות לחבר-כנסת מאשר לעיתונאי" (מוסף "סופשבוע", "מעריב", 7.4.00).
בינואר 2003, תקופת מערכת הבחירות לכנסת ה-16, שכתוצאה מהן התמנה לסגן ראש הממשלה ולשר המשפטים, סיפר בראיון ל"מעריב" על ההחלטה להפוך מעיתונאי לפוליטיקאי: "היום אני חושב שקל יותר להישאר עיתונאי ולבקר חברי-כנסת מאשר פוליטיקאי שעיתונאים מבקרים אותו. אבל כשאברהם פורז, אורי רייכמן ואריה רוטנברג פנו אלי ואמרו, 'תעזוב את העיתונות ותעמוד בראש שינוי ותנסה גם אתה לשנות משהו', חשבתי לעצמי שכל החיים הייתי כלב, נבחתי על השיירה, ועכשיו הציעו לי להיות גמל. כיוון שחשתי תסכול שכל עיתונאי חש בשלב כלשהו בחייו על שהוא כותב וכותב ושום דבר לא משתנה באמת, בחרתי בפוליטיקה" (מוסף "סופשבוע", "מעריב", 10.1.03).
כפוליטיקאי ניתנה ללפיד ההזדמנות להציץ על מקצועו הקודם מצדו השני, כמושא הסיקור: "אני לומד על העיתונות הרבה מאוד מאז שאני שר, ויש לי כמה טענות. אחת מהן היא שכל הזמן שולפים לפוליטיקאים דברים שהם אמרו פעם. העובדה שאפשר לנבור בארכיונים ולמצוא משהו שנוגד את מה שאתה אומר היום, זה שווה כקליפת השום. אני הייתי מאוד מודאג מעצמי אם לא הייתי משנה את דעותי" (מוסף "סופשבוע", "מעריב", 2.7.04).
על יחס העיתונים אליו בעקבות ידיעות שיתמוך בקואליציה עם החרדים אמר ב-2005 ל"הארץ": "הכל תקשורת. פוליטיקה זה תקשורת. אין הרבה בני-אדם שמבינים בעניין הזה כמוני. הכותרת לא מדויקת, אנחנו לא חוברים אל אף אחד ובטח שלא אל החרדים [...] אצל 'הארץ' זו רשעות קבועה, רציפה, מתמשכת, וב'מעריב' זה נקודתי" (מוסף "הארץ", 9.12.05).
יוסף לפיד בהפגנה של מפלגת שינוי, יולי 2002 (צילום: פלאש 90)
על מקצוע העיתונאות: אמנות ואומנות
ממחצית שנות החמישים, אז החל לכתוב בעיתון הישראלי בשפה ההונגרית "אוי קלט", ועד לימיו האחרונים עסק לפיד בעיתונות ותקשורת: בעיתון, ברדיו, בטלוויזיה; כעורך, ככתב וכפובליציסט. מיליונים של מלים הוציא לפיד מעטו ומפיו. חלק קטן מהן קובץ לספר קטן ולא מפורסם, "שיעורים בתקשורת", שיצא לאור לפני שמונה שנים (הוצאת גוונים, 2000). "עיתונאות, שבעיני הציבור מצטיירת כעיסוק שטחי ברדיפה אחר סנסציות זולות, למעשה היא מקצוע הדורש מהעוסק בו מיומנות של בעל מלאכה, עין של צלף, חושים של צייד ונשמה של ילד סקרן", כתב לפיד בספר. "עיתונאי דומה בעיני לצורף, שהוא בעל מלאכה ובעל כישרון אמנותי. לימודים תיאורטיים היו מרחיבים את אופקיו, אך לא הם שעושים אותו לצורף. אמנם ההשכלה נחוצה לעיתונאי, אך לא תועיל לו אם לא נתברך בכישרון כתיבה, בחוש לחדשות, בסקרנות בלתי נלאית, ביכולת הבחנה בין עיקר לטפל וביושרה אישית שאינה תלויה בדעותיו. עיתונאי טוב, כמו צורף טוב, הוא אומן ואמן".
בספר התייחס לסוגיות עיתונאיות נוספות. על צנזורה עצמית כתב: "אילו נודע לי ערב מלחמת ששת-הימים על כוונת חיל האוויר שלנו להפציץ את שדות התעופה המצריים, לא הייתי מפרסם זאת". על היחס למרואיינים כתב: "בראיון בארבע עיניים אתה צריך להישאר ידידותי ורך, כי המרואיינים נמצאים בהרבה לחץ ואימה". על העיתונות החרדית כתב: “היא אינה מבחינה בין דמיון למציאות, היא אינה בוחלת בשום אמצעי כדי להכפיש את יריביה, והיא סומכת על בורותו של הקורא, המוכן להתייחס לכל שקר נתעב המודפס בעיתונו כאל דברי אלוקים חיים". ולבסוף, על אמת ויושר עיתונאיים, כתב לפיד וסיכם: "עיתונאים מדווחים דיווח אמת על מה ששקרנים אומרים להם".