בגיליון מס' 5 של "העין השביעית", בסתיו 96', היכה עורך "הארץ" חנוך מרמרי על חטא העמדה שנקט עיתונו במערכת הבחירות הקודמת. "אנו, אנשי העיתונות הכתובה והאלקטרונית", כתב מרמרי, "נמנים עם מגזר מצומצם אליטיסטי, מבוסס, עירוני וחילוני. העיתונות, שרואה את עצמה נדבך מרכזי בחברה ההולכת ונפתחת ועמוד תווך בדמוקרטיה ההולכת ומשתכללת, נוטה מטבע הדברים לעבר הגורמים הפוליטיים שמבטאים ומממשים תפיסות כאלה, רובם ככולם במגזר העבודה-מרצ [...] בדיעבד אני יכול לקבוע כי הנטייה לבטל את אפשרות נצחונו של נתניהו לא היתה מבוססת על תשתית מוצקה של מידע וניתוחו, כי אם על משאלת לב".
ומגדיל מרמרי ומשווה את גודל הטעות של העיתונות במערכת הבחירות ההיא למחדל יום-הכיפורים, 73'. הוא מזכיר את הגורמים שסייעו לנצחונו של נתניהו, הפיגועים, הקיטוב בין ימין לשמאל ששיאו ברצח רבין, וכיוצא באלה. "בדיקה בארכיון מגלה כי 'הארץ' נתן לקוראיו מידע מספיק כדי לאשש כל אחת מההנחות האלה, ובכל זאת התעלמנו ממשמעותן".
נזכרתי בדברים הנכוחים הללו כמה וכמה פעמים בשבועות שקדמו לבחירות 99'. כמי שאמונה על הסיסמה הישנה של העיתון, "דבר ראשון בבוקר 'הארץ'", חשתי אי-נוחות גוברת ככל שקרב מועד הבחירות. נדמה שהעיתון לאנשים חושבים חדל לסמוך על יכולת החשיבה של האנשים שלו, ועבר למחלקת שטיפת המוח, או מוטב לומר, הוצאת שדים. לאחר הבחירות שבתי לבחון את גליונות העיתון, ונוכחתי שהרושם היה מוצדק. אמנם הפעם לא התבדו התחזיות, אבל התחושה הלא נוחה נשארה. מדורי החדשות של "הארץ" תיעדו את מערכת הבחירות בצורה מרשימה, שבמבט לאחור בולטת אף יותר: התחזקותו של אהוד ברק במגזרים שונים, בעיקר אצל העולים, לעומת הקריסה המתמשכת של הקמפיין של הליכוד ובנימין נתניהו בראשו, יכלו ללמד על המגמות המסתמנות. הכתבים שדיווחו על כל אלה הוסיפו תמיד את מידת ההסתייגות שהכל עוד ייתכן, על-פי נסיון 96' והתהפוכות הדרמטיות של מגמות ההצבעה תוך כדי השלבים האחרונים של מערכת הבחירות אז.
גם האירועים האחרים שהיו קשורים למערכת הבחירות – האוריינט-האוס, דחיית ההכרזה על המדינה הפלסטינית או המדד – טופלו גם בהקשר הפוליטי הפנימי. אבל נדמה שהעיתון לא סמך על המידע שבידו שיעשה את העבודה וישכנע את הקוראים – אם אמנם זו היתה הכוונה, לשכנע את הקוראים להסיק מסקנות פוליטיות מן המידע הזה – ובחלק ב' של העיתון, מדור המאמרים, נפרצו כל הגבולות. שם אנחנו מצפים מראש למקסימום דעות ולמינימום מידע, אבל אלה לא ניתנו במידת האיפוק והשכנוע התרבותיים ש"הארץ" מתהדר בהם, אלא במהלומות פטיש על הראש. לא עבר יום שבו לא נאמר לנו עד כמה בנימין נתניהו מסוכן לציבור, אין לו קווים אדומים בדרך לכיבוש מחדש של ראשות הממשלה, הוא עלול להמיט עלינו אסון, הוא ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה, אין לו שום הישג בשלוש שנותיו, ואפילו כתכמן הוא נחשף ונכשל. "ראש ממשלה גרוע ממנו לא יכול להיות", כתב וחזר וכתב וחזר וכתב יואל מרקוס כמעט מדי יום ביומו, וכינה אותו "נסיך האופל והשנאה". גדעון סאמט, דן מרגלית, חנה קים, עדה אושפיז, אמיר אורן, זאב שיף (בנימה מתונה מעט יותר), עוזי בנזימן ותום שגב – אף אחד מהם לא יכול למצוא ולו נקודת זכות אחת בבנימין נתניהו. אפילו ישראל הראל, אחד מקומץ נציגי הימין בעמודי הדעות של "הארץ", השווה בין נתניהו לדרעי ואמר ששניהם אחזו בליבוי היצרים כאמצעי הישרדות, בבחינת "תמות נפשי", ובהזדמנות אחרת כתב הראל ש"נתניהו לא בנוי להתמודדויות רגישות ומורכבות".
דורון רוזנבלום טיפל בתופעת נתניהו כתופעה תרבותית, במיטב סגנונו העשיר, כל המרבה בחרפות וגידופים – הרי זה משובח. במאמר שפירסם רוזנבלום למחרת הבחירות, ושמצא את דרכו בזליגה – סליחה על הביטוי – אל העמוד הראשון, שמשמעה מעין אמירה מערכתית של העיתון, הוא שואל:
"מה היה הדבר הזה שנמשך שלוש שנים? מי היה הטיפוס הזר והמוזר הזה, שצץ והרס את חיינו הישראליים, הגיר לתוכם את רעליו, הרס ככל שיכול היה, ונעלם פתאום כלעומת שבא? [...] נתניהו, שהשווה את עצמו לצ'רצ'יל, סיים את דרכו כאפיזודה משונה וכהחמצה משוועת, כהערת שוליים בספרי ההיסטוריה שלנו: 'באתי, הרסתי, הלכתי'".
מאוד מבריק, מאוד משעשע, ומאוד-מאוד מביך. גם אם קוראיו של רוזנבלום התבשמו, זו בוודאי אינה דרך להתמודד עם פרק נתניהו בהיסטוריה שלנו.
ועקיבא אלדר, שמדורו הוא בדרך-כלל מקור עשיר במידע ובתובנות על המתרחש במסדרונות הממשל, לא היסס להזכיר את בתו של נתניהו, נועה, וסיפר שהיא שקלה להתייצב בגלוי לצד ברק, אך ברק הוא ש"העדיף לא לערב ילדים בפוליטיקה". יכול להיות שאכן כך היה, אבל העיקרון המקודש גם בתקשורת, להשאיר את הילדים בחוץ, נשבר כאן. ככל שקרב יום הבחירות גברה ההיסטריה, ולמרות שהדיווחים מהשטח העידו על קריסה גמורה של נתניהו ושל מפלגתו, נותר עדיין זכר השפנים שנשלפו מהכובע לפני שלוש שנים, ואף אחד לא היה מוכן לקחת הפעם סיכון.
ואם חשב מישהו שלא די המהלומות הפטיש האלה, ועדיין לא הבנו את הרמז, הוסיפו הוראות הצבעה: "כדי שליונים בעבודה יהיה כוח מיקוח, צריך לחזק אותם מבחוץ בקואליציה עבודה-מרצ-מרכז", כתבה אורית שוחט. אברהם טל: "הבוחר באחת הסיעות הקטנות יוכל להאשים רק את עצמו בקלקולי השלטון". וגדעון לוי כתב: "פתק לבן – אופציית תפנוקים". ואלה רק כמה דוגמאות אקראיות.
יצחק מרדכי ספג ב"הארץ" חבטות מדי יום ביומו, ליגלגו על התבונה הפוליטית שלו, רמזו לו מה חושבים עליו חבריו, וגם שאלו כמה יעלה הכבוד של מרדכי, היינו סיבוב שני, ומה אפשר לעשות בכל-כך הרבה כסף.
אהוד ברק, לעומת זאת, לא יכול כמעט לטעות בכל שהדברים נגעו ל"הארץ". אפילו פרשת תיקי דיין, המעידה הכמעט יחידה במערכת הבחירות שלו, נזקפה לזכותו. "העובדה שברק לא הגיב מיד ובחריפות הראויה על דברי תיקי דיין [...] לא צריכה להירשם לחובתו", נכתב במאמר מערכת ב-4 במאי. "ברק הוכיח במלים, במעשים ובקביעת סדרי העדיפויות, כי הוא רואה חשיבות לפתיחת שורות מפלגתו [...] הדבקת ההתבטאות של תיקי דיין לברק היא מעשה ציני ומניפולטיבי [...] ליבוי שנאה וטפטוף עקבי של רעל".
זו ההזדמנות לומר משהו על מאמרי המערכת של "הארץ". במדינות רבות במערב מקובל מה שקרוי "אינדורסמנט", הצהרה גלויה של עיתון על מועמדו המועדף בבחירות. אך דומני שגם בעניין זה נשברו כאן כמה שיאים, או שאולי זו רק בעיה של זיכרון קצר. אין הכוונה דווקא לעצם הדעה שהובעה בהם חזור והבע, אלא לעוצמת הביטוי, לשפה המשוחררת מסייגים ומאנדרסטייטמנט.
ועדיין לא הזכרנו את המודעות האלמוניות שמילאו את עמודי העיתונים בכלל, ו"הארץ" בפרט, במערכת הבחירות. כמה וכמה "אזרחים שאכפת להם", תומכי הביחד, פירסמו מודעות ענק על פני עמודים שלמים, באותיות הכי עבות במחשב, לצד מודעות קטנות, מתחכמות: "נתניהו, ההסתה היא מחלה מסוכנת ומידבקת", "אל תשחקו באש!", "ביבי בלוף ליהודים", או "מי מכיר מי יודע? לאן ברח שר המשפטים, צחי הנגבי? כל היודע יתקשר לתחנת משטרה קרובה, על החתום: בוחרים מודאגים". "הסיבוב השני עולה לנו 700 מיליון שקל. צריך לגמור את זה כבר בסיבוב הראשון", על החתום: "אזרחים למען סיבוב אחד".
אינני רוצה חלילה לחשוד בכשרים, אין לי ספק שהכל היה על-פי כללי הביקוש למודעות בעידן של תחרות קשה כל-כך וכו' וכו'. אבל שפע כזה של מודעות, אלמוניות, בלוויית מספר חשבון בנק או מספר עמותה לכל היותר, מעורר תחושה לא נוחה אצל כל מי שיודע כמה עולה אפילו מודעת אבל פצפונת ב"הארץ". חוץ מסטף ורטהיימר ואייב הירשפלד, או כמה עצומות בחתימת עשרות אנשים מהסוג המוכר אצלנו על כל דבר תחת השמש, איננו יודעים מי עומד מאחורי הגופים האלה, וריבוי המודעות ונוסחן האחיד פחות או יותר עורר תחושה, ש"הארץ" שכח שהוא עיתון שמתפקידו להביא מידע ולהשכיל, והעדיף להראות למשוכנעים כמה הוא משעשע, כמה הוא מבריק.
הייתכן שלא נמצאה ולו קבוצה אחת של אזרחים שאכפת להם לא פחות מאחרים, שהעדיפו באמת ובתמים את בנימין נתניהו? הרי 44% מהבוחרים הצביעו בעדו. אי-אפשר למצוא ביניהם אפילו אדם חושב אחד, שיכול לתרום מאמר מושכל ומשכיל למדור הדעות? חלילה לי מלחשוד ש"הארץ" אינו אמון על חופש הדעה, ושהעורכים כינסו את כל הכותבים וחילקו ביניהם הנחיות, מהסוג שחולק לפוליטיקאים מדי יום על-ידי המתמודדים, כדי להבטיח חזית אחידה בראיונות. אבל עד כדי כך?
ואולי זה מה שקורה כש"הארץ" הופך מ"עיתון לאנשים חושבים" ל"'הארץ': לא מה שאתם חושבים". חבל. אולי עכשיו, אחרי שהשדים הוצאו, אפשר לחזור לשגרה של עיתון טוב על ספל הקפה הראשון של הבוקר.
גיליון 21, יולי 1999
תגובה: שעתה יפה / רן אדליסט
משהו לא בריא, גם אם צפוי למדי, קורה בתקשורת הישראלית מאז תבוסת נתניהו ונצחון ברק. מדובר באופן שבו עיתונאים בודקים את הסיקור התקשורתי בתקופה שלפני הבחירות ולבם נוקפם על מה שכרמית גיא מכנה מסע של "שטיפת מוח", לטובת ברק ונגד נתניהו ("העין השביעית", גיליון 21).
ראשית, לא מדובר בשטיפת מוח אלא בקמפיין שנאה. שנית, זה הרבה יותר מבסדר גמור שהעיתונות ועיתונאים מנהלים דיון לקחים, אלא שבדיון הזה נראה שגיא אינה יורדת לשורשי העניין. היא איננה מבינה את ההקשר הטכני של היחסים (המקצועיים) בין הממשלה, שלצורך זה יוצגה על-ידי נתניהו, ובין התקשורת, ולא את ההקשר הפוליטי של: 1) תפקוד הממשלה; 2) השפעת תפקוד הממשלה על גורלה של מדינת ישראל; 3) תפקידה של התקשורת במצב מעין זה.
אין חולק על כך שבתקשורת נערך לנתניהו מסע של רצח אופי. זה איננו נושא הדיון, ולא חשוב אם היה לאיש אופי מחורבן או שהוא סתם מסכן שנקלע לקו האש. הגם שנתניהו הותקף אישית, לא הוא היה המטרה האמיתית של ההתקפה. הוא היה השעיר לעזאזל של ההתמודדות בין התקשורת (רובה ככולה) לבין הממשלה שפעלה (מנקודת ראותה של אותה תקשורת) מחוץ לשולי הלגיטימיות של הקיום הלאומי הבינלאומי.
הטענה שהממשלה נבחרה על-ידי העם והיא קובעת מהי הלגיטימיות של קיום לאומי ובינלאומי היא נכונה, כל זמן שהגדרת הלגיטימיות והביצוע של אותה הגדרה הם שקופים. ברגע שגילתה התקשורת (וזה לא היה רגע אלא תהליך ארוך למדי ושונה מאיש לאיש) שמדובר בממשלה שיש לה סדר יום נסתר וכי הלגיטימיות היא עלה תאנה למדיניות הפוכה – היה ברור שמדובר במלחמה. סדר היום הנסתר עמד בניגוד גמור לאמנה שבין הממשלה לציבור (למעט הציבור שלה, שקיבל את ה"בלוף" כפוליטיקה) ובין מדינת ישראל לעולם. ככל שהמצב צבר תאוצה משברית, היה ברור שהמלחמה בין התקשורת לממשלה חורגת מגדר סיקור אובייקטיבי והופכת מגמתית, משום שבסופו של דבר, בשביל מרבית אנשי התקשורת היה מדובר במאבק על הבית.
מי שהביא לכך שהתקשורת תתגייס לקמפיין השנאה ברמה אישית לוחצת היתה הממשלה עצמה, שניהלה את יחסיה עם העיתונות ברמה של שקר מתמשך וכפתה על התקשורת את אותו קמפיין שנאה אישית, מטעמים של חוסר ברירה שנבע ממצב טכני פשוט: על-פי חוקי המשחק הקיימים יש לממשלה כוח תקשורתי עצום, כי היא נושאת החדשות והיא משווקת האינפורמציה. לתקשורת, גם כאשר היא יודעת שמדובר בשקר גמור, אין ברירה אלא לדווח על מה שנמסר לה כ"חדשות". שלא לדבר על כוח הפיתוח ומשחקי ההפרד ומשול, גלה והסתר, קנה ומכור בין הממשלה לבין הכתבים המסקרים את פעולותיה ברמת הדיווח היומיומי. חיים יבין לא יכול לומר אחרי שסיים לקריין את דברי ביבי שמדובר בבלוף גמור, וגם אם הוא מביא את דליה איציק כדי שתגיד את זה, עדיין תזרים הדיווחים הממשלתי עוצמתי הרבה יותר מתגובות האופוזיציה והתחכמויות התקשורת. מבחינה זו התקשורת משחקת מול הממשלה כשידיה כבולות בעבותות האתיקה, וכאן נכנסים לתמונה כל אותם עיתונאים שאינם מחוברים לקוד הדיווח היומיומי והאובייקטיבי. הפרשנות ב"מהלומות פטיש", שגיא טוענת כלפיה, היתה הדרך היחידה להתגונן ברמה הטכנית-מקצועית נגד זרם האינפורמציה השקרית שגאה ממשרדי הממשלה.
נתניהו, הגם שכיכב בקמפיין השנאה של אותם עיתונאים, מעולם לא היה איש אמיתי אלא משל היה. הוא רק הנער השליח של הממשלה, שמדיניותה היתה (מאבקים על) ארץ ישראל השלמה ומדינת הלכה. שולחיו כמובן עשו מקח טעות, משום שהסתבר שאי-אפשר להשיג את המטרות האלה. מקח הטעות השני היה נתניהו עצמו, שהיה טרף קל לקמפיין השנאה שנוהל נגדו בגלל אופיו. האופי הזה היה הבטן הרכה של מדיניות הממשלה: אם אתה כעיתונאי מתקשה לפצח (ברמת האתיקה העיתונאית המקובלת) את המנגנון השקרי שמוביל להערכתך לאסון לאומי, אין לך ברירה אלא לטפל בו דרך האיש שמסמל את השלטון. אם אלוהים נתן לך פתח הצלה והאיש הזה הוא האבא של החנטרישים – אין שום סיבה שבעולם שלא לדרוס אותו. שום דבר אישי. זה רק הקטע שבו משיק הפן המקצועי להיבט הלאומי.
מבחינה לאומית, אנושית, אישית ומקצועית זו היתה שעתה היפה של התקשורת הישראלית (לא כולה, כמובן, אבל מי ששיחק נכון גרם לכך שהקבוצה כולה ניצחה). ושלא יהיה לכרמית גיא שום ספק: אם הממשלה החדשה תעבוד באופן שבו עבדה הממשלה הקודמת, גם ברק יהפוך למטרת-דמות שהתסכול התקשורתי יתנקז אליה. בתור שמנמן מאנפף וקוסם במיל' הוא יהיה שק חבטות מוצלח לא פחות מזה שעבר כאן סיוט קיץ מזוויע ומיוזע. או משב צינה מקפיא. מחק את המיותר. בעצם, את שניהם.
הכותב הוא עיתונאי
גיליון 22, ספטמבר 1999