הוול"לים חוזרים

"נמצא הבאזז התורן לפתרון מצוקת מחירי הדירות בישראל: השבת הוול"לים – הוראת השעה שנקבעה ב-1990 בחוק התכנון והבנייה והקימה את 'הוועדות המיוחדות למגורים', אות ומופת בעיני רבים ליעילות שלטונית שידעה, כשרצתה בכך, להזיז פה דברים. חברי-כנסת, שר השיכון אטיאס, יזמי נדל"ן ונציגי התאחדות הקבלנים – כולם מדברים כעת על הפתרון ההוא של אריק שרון, שר השיכון רב-העוצמה בימי העלייה הגדולה ממדינות חבר-העמים", כותב דרור מרמור ב"גלובס".

"אז כדאי להרגיע", הוא מוסיף, "כמו שאמרה לנו היום פרופ' רחל אלתרמן, מתכננת ערים ומשפטנית וראש המרכז לחקר העיר והאזור בטכניון, 'ול"ל לא יכול לייצר קרקע, אלא רק לייצר מהירות, וגם היא 'על הנייר' בלבד'.

"על פניו, הוול"לים אכן העניקו דחיפה עצומה", ממשיך מרמור, אלא שהבנייה היתה בערי הפריפריה; "היום אנחנו בכלל לא בסרט הזה. בפריפריה אין ממש בעיה לייצר דירות ומהר גם עכשיו, אבל אף אחד לא ממש רוצה לקחת. הישראלים של 2010 הם לא העולים של 1991 שעברו לגור בנצרת-עילית. [...] חלק מההתנגדות הנוכחית של הפריפריה – שכוללת גם התנגדות של ראשי הערים, שלא ממש מעוניינים בהצפה של תושבים חדשים – היא אחת המסקנות המרכזיות של לקחי הוול"לים משנות ה-90".

"מי שאכל אותה אז היו החלשים", מצטט שוב מרמור את אלתרמן. "ועדה מקומית חזקה התווכחה עם הוול"ל, ושלטון מקומי חלש – כמו למשל בנצרת-עילית – אכל אותה. עשור וחצי אחרי עוד תיקנו בארץ טעויות והשלימו מבני ציבור, ואני לא אתפלא אם פה ושם עדיין יש שיירים לא גמורים. חלק גדול מהמבנים שאנחנו רואים היום, עם גימור של טיח ובטון שהולכים ומידרדרים, שייך ברובו לבנייה של אותה תקופה".

במקום לייצר פתרונות אמיתיים, כותב מרמור (ומונה כמה: "פיתוח תשתיות ותעסוקה בפריפריה, כלים אמיתיים להתחדשות עירונית בערים, בנייה לגובה, פינוי בסיסיים ממרכז הארץ ועוד, או לחלופין לשוב ולדבר באומץ על הפשרה מסיבית של קרקע חקלאית"), "חוזרים לדבר בערגה על הוועדות ועל קליטת העלייה המוצלחת בשנות ה-90".

"ישנו סייסמוגרף, כל שנתיים-שלוש הממשלה חוזרת ומציעה ול"לים, וכל פעם הייעוד שונה. פעם זה לתעסוקה, פעם זה למסחר, פעם זה לתשתיות. עכשיו חזרנו למגורים", מסכם מרמור בציטוט של אלתרמן, אולי החוקרת החשובה ביותר בארץ של תחום התכנון והבנייה.

המאמר של מרמור לא נכתב בגיליון האחרון של "גלובס", גם לא בזה שלפניו, אלא בגיליון מן השנה שעברה. הכותרת הראשית של הגיליון של "גלובס" שהתפרסם אתמול בערב היא ציטוט של דברים שאמר שר האוצר יובל שטייניץ בכנס בענייני נדל"ן שאירגן העיתון: "אנחנו שוקלים צעדים דרמטיים לריסון מחירי הדירות". שטייניץ לא גילה ל"גלובס" מה הם אותם צעדים דרמטיים. נסים בובליל, נשיא התאחדות הקבלנים והבונים בישראל, מצוטט באותה ידיעה כמתלונן על כך ש"הממשלה לא נוקטת פעולות חירום".

היום, הכותרות הראשיות של העיתונים מלמדות מה הם הצעדים הדרמטיים ומודיעות על פעולות חירום של ראש הממשלה: חזרתן של הוועדות המיוחדות - שובם של הוול"לים. "50 אלף דירות תוך שנה וחצי", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "התוכנית: להוריד את מחירי הדירות", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב" (הממוקמת בתחתית העמוד, מתחת לצילום גדול של ילדה משותקת ושל אחותה). "התוכנית של נתניהו להורדת מחירי הנדל"ן: אישור מזורז ל-50 אלף דירות", נכתב בכותרת על שער "הארץ".

טוב, קשקוש מוחלט

ב"ישראל היום" מציגים את המהלך של נתניהו – הפתעה – כמהלך חשוב וחיובי. כותרת המשנה על השער בנויה ממשפטים המייצגים את "הבעיה", "היעד", "הפתרון" ו"התקדים". נתניהו, אם תהיתם, הוא הפתרון. התקדים הם אותם ול"לים של שרון. בכפולה הפותחת, המוקדשת לתוכנית של נתניהו, לא מוזכרת מלת ביקורת אחת על הוול"לים של שרון, או על אלו החדשים המתוכננים של נתניהו. "טוב שנתניהו הכריז על הוועדות האלה", כותב חזי שטרנליכט בטור פרשנות. בקביעה הזו, פחות או יותר, מסתכמת הפרשנות של הפרשן הכלכלי של העיתון.

"בלימת מחירי הנדל"ן – ניסיון חמישי", נכתב על שער "דה-מרקר". "העלאת ריבית, הטלת מגבלות על שיעור המימון של משכנתאות, בלימת קבוצות הרכישה וצעדי מיסוי שיזם האוצר לא עצרו את הזינוק במחירי הנדל"ן", נכתב בכותרת המשנה על ארבעת הנסיונות הקודמים. "כיבוי שריפה באמצעות דלי מים" היא כותרת טור הפרשנות של אריק מירובסקי, שתמציתו מובאת בשער. "אף אחד לא רואה את ראש הממשלה כאחראי למצוקת הדיור בישראל", פותח מירובסקי, "מדובר בתהליך ארוך שנמשך כעשר שנים, שבהן היצע הדירות בישראל פחת ושוק הנדל"ן התרכז באזור המרכז. הטענות כלפי נתניהו נובעות מכך שהוא מתיימר ליצור מצג שווא של פתרון 'זבנג וגמרנו' למצוקה הזו. שליף פה, שליף שם, והנה לכם עוד פתרון אינסטנט – ובדרך כלל משומש".

מירובסקי גם מתייחס באופן פרטני לשליף הנוכחי: "נכון לעכשיו נראה שהוועדה לדיור לאומי (וד"ל) שעליה הכריז נתניהו היא חיקוי של נסיונות הממשלה משנות ה-90 להתמודד עם מצוקות הדיור של אז, ואם כך – הדבר אינו אמור לשמח איש. הוועדות ההן היו למעשה ועדות מחוזיות לתכנון ולבנייה, שפעלו בצורה מואצת ודורסנית כדי לקדם תוכניות בנייה. מתברר כי למעט הקבלנים, לא רבים מתגעגעים אליהן".

"עוקפים ובונים", לשון הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", על רקע תצלומים של בניין ושל נתניהו מחווה בידיו. מתחת לכותרת הראשית מודפסת כותרת אחרת, לטורו של הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר במוסף "ממון". הכותרת היא "קשקוש". הפניה לטור מופיעה גם על שער "ממון", המרווח יותר. שם לשונה הוא: "קשקוש מוחלט". "מאז הושבעה ממשלתו, נתניהו טוען שבעיית הבעיות של המשק הישראלי היא מערכת חוקי התכנון והבנייה. אלא שהמציאות שונה: המערכת לתכנון בנייה בישראל היא מהמתקדמות בעולם המערבי. מי שמנסה לעקוף אותה, גומר עם מפלצות נוסח הולילנד. זו לא ביורוקרטיה, מר נתניהו, זו דמוקרטיה".

"ועדות התכנון הן לא גוף מיותר, וקשה שלא לראות שנתניהו בסך-הכל מנסה להחזיר בדלת האחורית את רפורמת התכנון והבנייה התקועה שלו", כותב שאול אמסטרדמסקי בטור שתמציתו מובאת על שער "כלכליסט", תחת הכותרת "ביבי, אתה לא אריק".

התזכורת לרפורמת התכנון של נתניהו היא במקומה. כשהודיע עליה לראשונה, רוב העיתונאים הריעו לה: מי לא רוצה להיות נגד ה"ביורוקרטיה"? החלטות בענייני תכנון הן, כנגזר משמן, הרות גורל ובעלות השפעה לאורך שנות דור, ומאידך עוסקות בנושאים מסובכים, מרובי פרטים ולא "סקסיים". אם יש מקום שבו העיתונאים יכולים למלא שליחות ציבורית מן המעלה הראשונה, הרי הוא במעקב ושמירה מדוקדקים, אישיים ולוחצים על ההחלטות הללו. מאז נאום המרפסות של נתניהו התקדמה העיתונות כברת דרך בסיקור הנושא: מקריאות עידוד מהמרפסת אל משמרות מחאה מתחתיה. יש לקוות שהערנות תישמר.

העובדים הסוציאליים לא הלכו לשום מקום

טבלאות האוצר תמיד משקרות, כותב שי ניב ב"גלובס", "הן מבליטות את הממוצע, ומעלימות את השכיח. לאחד הטריקים הידועים קוראים 'שכר חודשי בחישוב שנתי'. מה זה אומר? לוקחים את דמי ההבראה שמקבל עובד על-פי חוק, נניח 4,000, ומחלקים ב-12 חודשים. וראו זה פלא, שכרו של העובד נופח בטבלה ב-333 בכל חודש. החבר'ה האלה במשרד האוצר לא פראיירים. אחרת הם היו עובדים סוציאליים".

וניב ממשיך: "35% מהעובדים הסוציאליים מועסקים כיום בעמותות. גם זה סוג של טריק: משרד האוצר אומר שאין תקנים לעובדים סוציאליים, אבל הוא מתכוון בעצם שאין תקנים לעובדי מדינה. לעובדים שיועסקו בעמותות יש תקנים בשפע. שכה ירבו. ככה ברשות מקומית אחת תמצאו עובד סוציאלי שזוכה להחזרי הוצאות ומתקדם בדרגות השכר עם הוותק, ולצדו עובד סוציאלי שנאלץ להסתפק במשכורת של 4,000 שקל בשורה התחתונה של התלוש, בלי אותיות קטנות. להלן: עובד עמותה".

איגוד העובדים הסוציאליים מעוניין שעובדי העמותות ייהנו מאותן דרגות שכר ומאותם תנאים, אבל "ההסתדרות כבר מגמגמת בכל הקשור להחלת ההסכמים, והיא עשויה להסתפק בתוספות שכר שישפרו את השכר ההתחלתי של עובדי העמותות, אך מבלי שאלה ייהנו מתוספות ותק או מביטחון תעסוקתי. זו בשורה לאלה שמעוניינים בעבודה זמנית, לא יותר מזה".

בסוף, כותב ניב, "הכל שאלה של מומנטום. כל זמן שיונית לוי תמשיך לפתוח את מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 בעניין העובדים הסוציאליים, השביתה הזאת תימשך כדי למנף הישגים. הבעיה היא שהתקשורת נוטה להתעייף, ולעבור לנושא החם הבא. גזר הדין של משה קצב, למשל. או סתם מעטפות שוחד של איזה פוליטיקאי ופקיד ציבור אחר. במשרד האוצר יודעים את זה היטב, ולכן לא בטוח שהם ימהרו לחתום על הצ'ק. לא מדובר בשביתה בנמל עם נזקים של מיליארדים, וגם לא בעצירת הטיסות בנתב"ג, לא עלינו. בסך-הכל כמה פקידי סעד שלא יענו לטלפון, כמה ילדים במצוקה שיישארו בלי מענה. זהו משחק שח אכזרי, משחק של טבלאות ומספרים". והטבלאות, כזכור, משקרות.

ומה לגבי המומנטום? העובדים הסוציאליים נעלמים היום משערי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". ב"מעריב" מתפרסם בשולי השער חלק מטור של רותי סיני "על העובדים הסוציאליים" ("הכל מתחיל בשכר"). ב"הארץ", לצד הכותרת הראשית, נכתב בכותרת "מבוי סתום במשא-ומתן עם העובדים הסוציאליים". הכותרת הראשית היא "המדינה לבג"ץ: נפנה את המאחזים על קרקעות פרטיות עד סוף השנה".

לייק

אם לא שביתת העובדים הסוציאליים, תמיד ניתן למצוא סיפורים אישיים קורעי לב אחרים, שאין להם שום הקשר רחב. "זעם מבעבע למקרא מכתבה של יעל גרינשפן, אחותה של שחר גרינשפן בת ה-13, שנפצעה אנושות לפני כשנה לאחר שנהג שיכור שעלה על אי התנועה עליו עמדה פצע אותה אנושות. בית-המשפט פטר אותו בעסקת טיעון של קנס בסך 1,000 שקלים, עבודות שירות בהיקף של 600 שעות בבית לוינשטיין ושלילת רישיון", כותב גל מור בבלוג "חורים ברשת".

"המקרה של שחר גרינשפן היה עלול להיות עוד נתון סטטיסטי שקוראים עליו בשולי החדשות, אם לא ביטאה יעל את האכזבה, העלבון והעצב שהיא חשה לנוכח קלות העונש שקיבל הנהג הפוגע והעניקה לנתון הזה פנים אנושיות במכתב שפורסם באתר 'עצומה' והופץ דרך פייסבוק. ידיעות שפורסמו בעניין באתרי החדשות זכו לתגובות מעטות. המחאה הישירה עשתה את ההבדל. [...] המכתב של יעל גרינשפן אינו 'קמפיין', אך יותר מ-6,700 עשו עליו לייק מאז אתמול ויותר מ-6,000 אנשים חתמו על עצומה לעשיית צדק, בזכות הכאב האותנטי, סיפור של מקרה אנושי כואב באמת, ללא תיווך של אתרי חדשות או כלי תקשורת".

ייתכן שיש כאן עקיצה ל"מעריב", עיתון  שקונטרס החדשות שלו דק יותר ממותן של דוגמנית מותניים, ובכל זאת: "מעריב" הקדיש אתמול חלק גדול מהשער למכתב של יעל גרינשפן: "'נהג שמדבר בסלולרי מקבל קנס של 1,000 שקל. אדם שזרק נעל על שופטת מקבל שלוש שנים בכלא. האדם שנהג שיכור וריסק לאחותי את הראש, שלקח לה את החיים, שהרס משפחה שלמה, הולך לחיות את חייו כאילו דבר לא קרה'. זוהי זעקתה של יעל גרינשפן, בת 18. אחותה הקטנה שחר שוכבת משותקת כבר יותר משנה, מאז נדרסה כשהמתינה לאור ירוק ברמזור".

כך נכתב, בין השאר, על שער "מעריב" אתמול, בפונטים משתנים, על רקע אדום, צהוב ושחור. המכתב עצמו הובא במלואו על פני כפולת עמודים שאת רובה תפס תצלום מפוקסל של האחיות. צילום אחר של האחיות – האחות הבריאה לצד אחותה המשותקת – תופס היום את רוב שער "מעריב", ועליו הכיתוב: "בעקבות הפרסום ב'מעריב'", והכותרת "שחר, לא נפסיק להילחם". גם "ידיעות אחרונות" מצטרף לטרנד ומפרסם על השער תצלום כמעט זהה, עם הכותרת "איפה הצדק?".

"בית-המשפט התרשם שמדובר בעסקת טיעון סבירה ולכן אישר אותה", מצטט יורם ירקוני "קצין משטרה ותיק" בידיעה ב"ידיעות אחרונות". "600 שעות של עבודות שירות בבית לוינשטיין הן עונש כבד שהולם את נסיבות התאונה. כך גם שלילת הרישיון. מדובר בנהג בשנות ה-60 לחייו, ללא עבר תעבורתי קודם. בנוסף לכך, האיש אינו בריא".

הכפולה הפותחת של "מעריב" מוקדשת היום כולה לאותו מקרה. תצלום הוריה של גרינשפן לצד הבת המשותקת תופס שליש מהכפולה ועליו החותמת "הזעקה שלנו". הכותרת הראשית של הכפולה היא "תקווה מתוך הייאוש". איזו תקווה מחפש "מעריב" במענה לייאוש של משפחת גרינשפן? עונש מאסר ממושך יותר למרק פטריק? אולי עונש מוות? אולי העמדתו לדין הגולשים וענישתו על-פי ממוצע הטוקבקים (אם יש כאלה) באתר nrg? אם כן: הפשיטוהו עירום והשליכוהו לנתיבי איילון לפני שעות העומס.

הרבה זעקות יש בישראל, ודווקא את הזעקה הזו בחרו ב"מעריב", ובחרו ב"ידיעות אחרונות", לזעוק בקול (או ליתר דיוק, לצרוח בצרחות שבר). הרבה מלחמות יש בישראל, חלקן צודקות, חלקן פחות, דווקא את המלחמה הזו בוחרים הטבלואידים שלנו להילחם.

היכן אנחנו עומדים

אדריאן פילוט כותב ב"גלובס" על דו"ח התחרותיות העולמית של תעשיית התיירות לשנת 2011, שפירסם אתמול הפורום הכלכלי העולמי, ומדווח כי ישראל צנחה ב-10 מקומות אל המקום ה-46 מתוך 139 המדינות המשתתפות בדירוג, "אחרי רוב מדינות ה-OECD וגם מדינות שכנות ו'מתחרות' כגון מלטה, קפריסין ויוון. בדירוג של המזרח התיכון זכתה ישראל במקום הרביעי מתוך 16, אחרי איחוד האמירויות, בחריין וקטאר".

פילוט כותב כי "כלכלני הפורום משבחים כמה פרמטרים שהישראלים נוטים להתלונן עליהם רבות: מספר מיטות בבתי-חולים (מקום 27), מספר תאונות דרכים (מקום 10), איכות הכבישים ועומס התנועה (מקום 42) ואיכות תשתית התחבורה האווירית".

חולשות תחום התיירות בישראל על-פי הדו"ח הן: המדיניות הממשלתית (מקום 90), ההשקעה הממשלתית בתיירות (מקום 106), יעילות השיווק והמיתוג של המדינה (מקום 106), שווי כוח הקנייה המבטא את רמת היוקר של המדינה (מקום 113), ופתיחות לתיירות (מקום 93). ב"נוכחות של סוכנויות להשכרת רכב" אנחנו דווקא מקום ראשון, אבל במחיר הדלקים מקום 117. הנה מטפורה נאה לסיפור כולו.

אל תקרא לי פשיסט

"המושגים 'פשיסט' ו'גזען' מקובלים בדרך-כלל כמופנים כלפי הימין", כותב מתי גולן ב"גלובס", "אבל פשיזם וגזענות אינם מוגבלים לקבוצת אנשים כזאת או אחרת. גם בשמאל התופעה הזאת היא די נפוצה". הקביעה של גולן מכוונת לשחקן ולבמאי הערבי-ישראלי מוחמד בכרי, על רקע הדיון אתמול בבית-המשפט העליון (שהסתיים בדחייתה של הצעת פשרה של בית-המשפט) בערעור חיילי צה"ל על פסק דין מזכה בתביעת דיבה שהגישו נגד בכרי "על שבסרטו 'ג'נין, ג'נין' תיאר אותם כרוצחים ופושעים, כשהוא מציג, בין השאר, טבח שכלל לא אירע".

"קראתי שתומכי בכרי, בהם יהודים, קראו לעבר החיילים 'גזענים ופשיסטים'. הם מודאגים, הוסיפו, מגל הפשיזם הגואה במדינה", כותב גולן. "קיימת אחת משלוש אפשרויות: או שבכרי ותומכיו ('הבכרים' לשם הקיצור) אינם יודעים פשיזם וגזענות מה הם; או שהם פולטים את המלים כאקט רפלקסולוגי, כלומר משהו מעין 'טיק' (תעירו את אחמד טיבי בלילה, הוא יצעק מתוך שינה 'גזענים'); או שהם יודעים היטב מה הם עושים. כלומר, במקום לנמק, להסביר ולהתווכח, הם מדביקים תוויות.

"[...] גזענות משמעותה הוצאת אדם מהכלל וקיפוח זכויותיו בשל סיבות אתניות, צבע עור, אמונה, גזע וכיו"ב. בכל מקום יש גזענים, יותר או פחות קולניים ואקטיביים. מכל הגזענים, נראה שהבכרים נמצאים בצמרת הרשימה. יש בהם כל הסממנים: שנאת היהודים בגלל היותם יהודים; שנאת ישראלים בשל היותם ישראלים. נכון שזה נעשה במסווה של מאבק נגד הכיבוש, אבל התוצאה של מאבק זה היא גזענות מן הסוג הגרוע ביותר".

חוק תן לאצבעות ללכת במקומך

"האם רשאי שוטר לערוך חיפוש על גופו של חשוד, גם אם הוא אינו חשוד? בשאלה הזו ידונו ביום רביעי הקרוב שופטי העליון, הנשיאה דורית ביניש, עדנה ארבל ויורם דנציגר, במסגרת דיון עקרוני בשאלת היקף הסמכויות המוקנות למשטרה, לעומת זכותו של אדם – שאינו חשוד בעבירה פלילית – לצנעת גופו מפני המשטרה", כותב יובל יועז בטור מעניין ב"גלובס".

יועז מגולל את קורותיו של יום אחד במאי 2007, כאשר שלושה שוטרים חמושים עצרו את אברהם בן-חיים ברחוב נוה-שאנן בתל-אביב ודרשו לראות את תכולת כיסיו, "אף שלא היה חשוד בדבר". משמצאו שם אולר, הוגש נגדו כתב אישום באשמת החזקת סכין. בית-משפט השלום זיכה את בן-חיים וקבע כי החיפוש היה בלתי חוקי. המחוזי הפך את הפסק. הסניגוריה (הציבורית) עירערה לעליון.

"לטענת הסניגוריה, הסכמתו של בן-חיים לחיפוש בכיסיו אינה יכולה להכשיר את החיפוש, שנעשה ללא סמכות, בנסיבות שבהן לא קיים חשד סביר נגדו. עוד טוענת הסניגוריה כי הסכמה לחיפוש יכולה להינתן רק במצב שבו החשוד יודע שזכותו לסרב לחיפוש, והסכמתו היא 'הסכמה מדעת'", בעוד שבמקרה של בן-חיים איימו עליו השוטרים כי ייעצר אם לא ייאות לחיפוש על גופו. טענת התביעה נוקדנית ומקוממת: ריקון הכיסים "אינו נכלל במסגרת 'חיפוש על גופו', ולכן לא מדובר בחיפוש לא חוקי". הפרקליטות, כותב יועז, "מסכימה כי ההסדר הקיים כיום בחוק בנושא חיפושים דורש שינוי, ואולם יש לעשותו בדרך של חקיקה ולא בקביעת הלכות חדשות על-ידי בית-המשפט העליון.

"ואכן, במחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים שוקדים על הכנת הצעת חוק בעניין, שתסדיר את נושא החיפוש באופן עקרוני. לצד זאת, פורסם לפני כחצי שנה בהליך מזורז תזכיר חוק המאפשר לשוטרים לערוך חיפוש על גופם של אנשים במקומות בילוי ייעודיים, גם אם אין חשד סביר נגדם. ההצעה, שזכתה לכינוי 'חוק המישוש', ספגה ביקורת רבה, ואולם למרות זאת הוחלט כי במקומות כגון בתי-חולים, מסעדות, מועדונים, דיסקוטקים, מועדוני סנוקר ומגרשי ספורט, יוכל שוטר לערוך חיפוש גם על גופם של אזרחים תמימים, שאינם חשודים בדבר, בשם 'המאבק באלימות הגואה'.

"[...] אלא שהדיון הצפוי בעליון אינו עוסק בחיפוש המתקיים דווקא במקומות בילוי, אלא בחיפושים המתקיימים כשגרה ברחובותיה של עיר, ובשאלה האם אדם זכאי בכלל לסרב להוראת שוטר, והאם ראיות המופקות מחיפושים כאלה הן חוקיות. היועץ המשפטי לממשלה עצמו, אגב, ציין כי חלק מהרציונל של הצעת החוק הנוגעת למקומות בילוי הוא 'להפסיק את משחק העמדת הפנים ולאפשר לשוטר לערוך חיפוש בלא צורך לשחק משחקים'. זו עמדה מפתיעה מצדו של היועץ המשפטי לממשלה: כדי למנוע ספק בשאלה אם השוטר רשאי לדרוש לערוך חיפוש על גופו של אדם שאינו חשוד, מציע היועץ פשוט להעניק לו את הסמכות. מעניין מה היה אומר על כך סניגור הצמרת יהודה וינשטיין".

יום האשה הלאומי

"'יום האשה הבינלאומי' הוא הזדמנות טובה לשאוף לכך שיום אחד לא יהיה צורך לייחד ולהעלות על נס נשים שהגיעו גבוה. לקוות, שבעתיד מקומן של נשים בתפקידים בכירים יהיה כה מובן מאליו, שלא יהיה צורך להקדיש לזה מאמר בעיתון", כותבת זהבית כהן, מנהלת קרן ההשקעות אייפקס-ישראל, ב"גלובס". ובכל זאת, העיתונים מלאים במאמרים וכתבות לכבוד יום האשה הבינלאומי שחל היום.

"לרגע היה נדמה שלפחות על דבר אחד יש הסכמה בקרב משתתפות הרב-שיח הפמיניסטי שכונס לקראת יום האשה הבינלאומי: הרשעתו של נשיא המדינה לשעבר משה קצב באונס היא הישג פמיניסטי חשוב", כותבת צפי סער, שכינסה את הנשים לצורך ראיון שמתפרסם היום ככתבת השער של המוסף "גלריה" של "הארץ".

"רק נשים – יום האשה הבינלאומי" ו"גברים? אפילו ב'מסביב לעולם' ובתשבצים לא תמצאו אותם היום. מוסף מיוחד שכולו נשים", נכתב בכותרות על שער מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", שהתבלבל בין פמיניזם למיזנדריה.

"כחלק ממאמצינו ליישב ולהפריח את הגליל והנגב, יש לאשה את היכולת להכיר בחשיבות איכות החיים ובזמן המוקדש למשפחה לצד שיקולי קריירה", כותב במדור הדעות של "מעריב" סילבן שלום, השר לפיתוח הנגב והגליל, או בתוארו המלא, כפי שהוא מופיע בתחתית המאמר: "המשנה לראש הממשלה, השר לפיתוח הנגב והגליל והשר לשיתוף פעולה אזורי".

"למרות שהיום הוא יום חגה של האשה, עדיין חייבים לומר את הדברים ביושר: אם הנשים פועלות נגד אפליה בכל תחומי החיים, לא סביר שדווקא נושא הפנסיה יוחרג לטובתן. ואם מדובר על אפליה מתקנת, הרי שבנושא הפנסיה דווקא הגברים זקוקים לה", כותב באותו מדור יהודה שרוני. "אי-העלאת גיל הפרישה לנשים תעלה למדינה 3.8 מיליארד שקל", מצטטת כותרת על שער מוסף "עסקים" של "מעריב" את "מנהלת קרנות הפנסיה הוותיקות יעל אנדורן", המתראיינת אצל שרוני.

מתוחכם, מתוחכם מדי

"בכנס הרצליה האחרון התברר שממשל אובמה מתוחכם יותר מהדימוי שדבק בו בישראל, וכי מאמציו מושקעים בסיכול עליית האחים-המוסלמים לשלטון. התברר כי הממשל תיאם מאחורי הקלעים עם צבא מצרים את הפיקדון הזמני שיינתן בידיו. כל זאת כדי למנוע יצירת חלל, שאליו נוטים להיכנס מהפכני תרבות קיצוניים. זה אולי לקח מהימנעות הצבא באיראן לעשות זאת ב-1979", כותב עודד ברוש בחלקו האחורי של חלק ב' של "הארץ". "If you want to shoot, shoot, don't talk", אומרת דמותו של שליט לוב מועמר קדאפי לנשיא ארה"ב ברק אובמה, הניצב על סיפונה של נושאת מטוסים, בקריקטורה של עמוס בידרמן בחלקו הקדמי של חלק ב' של "הארץ".