שר החוץ אביגדור ליברמן, אתמול בכנסת. משמאל: ח"כ דוד רותם (צילום: מרים אלסטר)

נסיון פיגוע וה"ימין"

נסיון הפיגוע אתמול בכביש 443 מגיע רק לשער "ישראל היום". הכותרת בתחתית השער: "הימין: 'הירי בכביש 443 הוא הוכחה לטעות של בג"ץ'". ב"ידיעות אחרונות" מקדישים לאירוע את חציו העליון של עמ' 11, תחת הכותרת "יריות אזהרה". גם כותרת המשנה מצטטת את ה"ימין": "גורמים בימין: 'נסיון הפיגוע הוא רק פרומו, אם החלטת בג"ץ להתיר לפלסטינים לנוע בכביש תצא לפועל".

הירי, אחרי שנים שלא היה כמותו, כוון לעמדת צה"ל, והוא בוצע מרכב שנע דווקא בכביש הסמוך לכביש 443, "כביש מרקם חיים", כלומר, ציר חלופי שנועד לתנועת פלסטינים במקום כביש 443. "יצוין, כי באחרונה נרשמו גם מספר אירועים של יידוי בקבוקי תבערה ויידוי אבנים על כלי רכב שנסעו על הכביש – לאחר תקופה ארוכה מאוד של שקט, מאז נסגר הכביש לתנועת פלסטינים", נכתב בידיעה ב"ידיעות אחרונות".

אביגדור ליברמן וחולשתה של התקשורת הישראלית

הכותרות הראשיות של עיתוני היום: "שר החוץ ממשיך להסתבך: חשוד שקיבל מהשגריר בבלארוס את חומרי החקירה נגדו" ("הארץ"), "פרשת ליברמן והשגריר" ("ידיעות אחרונות"), "ליברמן, השגריר והמסמכים הסודיים" ("מעריב"), "הכרעה בתיק ליברמן בתוך שבועות" ("ישראל היום").

פרטי הפרשה: "המשטרה: השגריר לשעבר בבלארוס הודה שמסר למקורבו ליברמן חומר סודי מהחקירה נגדו. מאוחר יותר מינה אותו ליברמן ליועץ. ליברמן: סירבתי לקבל החומר" (כותרת המשנה לראשית על שער "ידיעות אחרונות"). כיצד הגיעו חומרי חקירה לשגריר בבלארוס, זאב בן-אריה? משרד המשפטים הגיש (ב-2008) לשלטונות בלארוס בקשה לקבלת מידע כחלק מחקירת החשדות נגד ליברמן, והבקשה, שכללה מסמכים מסווגים הנוגעים לחקירה, עברה דרך השגרירות.

בן-אריה הודה בחקירתו כי פתח את המעטפה עם החותמת "סודי" במטרה להעביר את המסמכים לליברמן. ליברמן, כאמור, טוען כי סירב לקבל את החומר. ברק רביד ב"הארץ" משרטט קווים לדמותו של בן-אריה, "הפקיד הזוטר שהפך לשגריר [...] למרות הרמת הגבה". רביד נזקק לשלושה שמות תואר, "מיוחד", "מסתורי" ו"בלתי מוסבר", כדי לתאר את יחסו של ליברמן לבן-אריה ואת הקידום שהעניק לו. רביד מזכיר גם את ביקוריו התכופים, הרשמיים ולרגל חופשות, של ליברמן במינסק, בירת בלארוס, "הדיקטטורה האחרונה באירופה". בכל העיתונים האחרים מועלות תהיות והאשמות דומות.

תגובת הפרשנים: ב"הארץ" מדפיסים את טור הפרשנות של אמיר אורן ("דיפלומאפיה") כידיעה הראשית על השער. בטור, העמוס שנינויות ומשחקי לשון עד זרא, קורא אורן לנתניהו וליועץ המשפטי לממשלה להעביר את ליברמן מתפקידו כשר החוץ כדי למנוע ממנו גישה לחומרי חקירה (זאת חרף העובדה שהעברת המסמכים על-ידי בן-אריה אירעה לפני שליברמן היה שר). ב"ידיעות אחרונות" מדפיסים על השער טור של נחום ברנע תחת הכותרת "די, ליברמן". ב"ישראל היום" כותב מרדכי גילת כי על בן-אריה וליברמן להתפטר. ב"מעריב" לא טורחים להביע דעה.

תגובתו של ליברמן לפרשה החדשה, כפי שמביא אותה איתמר אייכנר ב"ידיעות אחרונות", מסתיימת במלים "אני לא מתרגש מזה". ואכן, תופעת אביגדור ליברמן ממחישה היטב את חולשת השפעתה של העיתונות. קשה למצוא עוד פוליטיקאי בכיר שאין אף עיתון התומך בו; להפך, מאז שהפך גורם משמעותי בפוליטיקה הישראלית (ולמעשה, מעט, או הרבה, אחר-כך), נדמה שרוב העיתונאים, בוודאי הבכירים שבהם, מתחרים מי יחבוט בו חזק יותר. למרות זאת, לא נראה שהדבר משפיע על התנהלותו או על הפופולריות שלו בקרב מעריציו.

ברנע תולה זאת לא בחולשת השפעתה של התקשורת, אלא בחולשתה של החברה הישראלית עצמה: "הישראלים ציניים מדי, מפוכחים עד כדי שיתוק", הוא כותב. מאחר שהתקשורת היא שיקוף של החברה, ייתכן ששני ההסברים נכונים. כך או כך, ב"מעריב" מדווחים מיה בנגל ונועם שרביט כי ליברמן יגיש הבוקר עתירה לבג"ץ בדרישה כי מח"ש תחקור כיצד דלף לתקשורת דבר חקירתו בפרשת הדלפת המסמכים המסווגים.

האונס הקבוצתי וחולשתה של החברה הישראלית

פרשת האונס הקבוצתי המתמשך של נערה על-ידי קבוצת נערים בצפון תל-אביב ממשיכה להעסיק את העיתונים. ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" היא נשארת על השער. הכותרת העליונה על שער "ישראל היום": "היום: 13 הנערים יואשמו באונס". "ידיעות אחרונות" מקדיש רצועה עבה בתחתית השער להפניה לידיעות בקונטרס החדשות ול"פרויקט מיוחד" במוסף "24 שעות".

הידיעות של "ידיעות אחרונות": "חשיפה: חברתה של הנאנסת היתה עדה לחלק מהמעשים" ו"מיוחד: העובדת הסוציאלית שלא זיהתה כלום שנתיים". הידיעה הראשונה, המרכזית בכפולה המוקדשת לסיפור, שחתום עליה ניר גונטז', נפתחת כך: "היא עמדה שם לידם, כשהם גהרו על הנאנסת. היא ראתה את חברתה הטובה מתפתלת מכאבים, מתחננת שיפסיקו. ראתה את הדמעות הניגרות על לחייה. ולא עשתה דבר".

איזה עיתון פותח כך כתבה על מקרה אונס? עיתון המזלזל בקוראיו, או אולי, עיתון הסבור כי קוראיו הם אנשים פשוטים, ייתכן שמעט רפי שכל. כאלה שדרושים להם הוראות והסברים – כאן אתם צריכים להתרגש, אולי לדמוע או לקפוץ אגרוף. רוח כזו עולה גם מ"הפרויקט המיוחד" שבמוסף "24 שעות".

"שאלה אחת חוזרת ומהדהדת בעקבות האונס הקבוצתי בצפון תל-אביב", נכתב בכותרת המשנה על השער, "איפה היו ההורים? כדי שלא תירדמו בשמירה, ריכזנו עבורכם עשרות עצות של טובי המומחים [...]". כך גם בכותרת המשנה בכפולה הפותחת: "למערכת 'ידיעות אחרונות' הגיעו אתמול שאלות רבות של הורים שמצאו עצמם חסרי אונים מול ריבוי הסכנות האורבות לילדיהם [...]". לכן העיתון "מעניק מפתחות התנהגות שיעזרו להורים לעקוב אחר ילדיהם ולחזור להיות נוכחים בחייהם". הכותרת הראשית על השער: "קחו אחריות על הילדים שלכם".

אם כן, זה פרופיל הקורא כפי שהוא נתפס על-ידי "ידיעות אחרונות": אדם קהה רגש הזקוק לתיאורים וולגריים וגרפיים כדי שמשהו בלבו הגס יזוע, הורה חסר אחריות, עצל וטיפש המנותק מילדיו. כך גם העצות שנותן "פאנל המומחים" שכינס העיתון – בנאליות, טריוויאליות, מובנות מאליהן. האם העיתון ראוי לביקורת משום שהוא תופס כך את קוראיו? לאו דווקא. כל עוד הוא נשאר עיתון נפוץ ביותר, נראה שהוא צודק בתפיסתו זו; "ידיעות אחרונות" אכן יודע נפש בהמתו. יש, מסתבר, מי שזקוק לעיתון שיורה לו כי הוא צריך להכיר את הילד שהביא לעולם, לחנך אותו ואף "לגדל אותו באופן עקבי על ברכי ערכים של כבוד לזולת". זה לא העיתון, זו המדינה. אבל, כאמור, מדובר ביחסים שיש בהם היזון חוזר.

נתניהו היום

שר החוץ מככב בכל הכותרות הראשיות, אולם ראש הממשלה מצליח בכל זאת להגיע לשלושה שערים מבין ארבעה אפשריים. הוא נעדר דווקא מזה של "ישראל היום", העיתון המזוהה איתו אישית. בהתחשב באופי האזכורים ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", הדבר מובן בהחלט.

"התרגיל של נתניהו נכשל", מודיעה כותרת בראש שער "ידיעות אחרונות". "נתניהו שוב מתקפל", מודיעה כותרת שמנה בתחתית שער "מעריב". העיתונים מתייחסים לכשלונו של נתניהו לשנות את חוקת הליכוד כך שהבחירות למוסדות המפלגה יידחו. היום מתכנס המרכז, ונתניהו החליט שלא לקיים את ההצבעה על הצעתו לדחיית הבחירות. התארים שניתנים לראש הממשלה ב"ידיעות אחרונות" על-ידי מרואיינים אנונימיים: "פזיז", "התקפל", "התבזה שוב". ב"מעריב" חוזרים ומדפיסים בעמ' 8 את הכותרת "התקפל, שוב".

ב"הארץ" נתניהו מופיע על השער בהקשר אחר: "לבקשת נתניהו: ראש העיר ירושלים השהה את התוכנית להריסת בתים בסילואן" ("רה"מ ביקש מניר ברקת להמשיך בנסיונות להגיע להבנות עם התושבים הפלסטינים, מחשש להסלמה מיותרת באזור"), אולם בעמ' 7 מופיעה ידיעה של מזל מועלם, שכותרתה: "נתניהו התקפל: הבחירות יתקיימו במועדן". אם כן: שלושה עיתונאים, וראש ממשלה אחד מקופל.

ב"ישראל היום" נתניהו מופיע לראשונה רק בעמ' 9, בידיעה של גדעון אלון המתעדת חילופי דברים בינו ובין יו"ר האופוזיציה ציפי לבני. כותרת הידיעה היא "נתניהו: 'רכבת הגרעין האיראנית מהירה יותר מהתקדמות הסנקציות'". נתניהו מופיע שוב בעמ' 11, בידיעה על סילואן, בכותרת המשנה: "ראש עיריית ירושלים נעתר לבקשת רה"מ שטען: 'יש גורמים שמעוניינים לעורר ריב'". באותו עמוד מצוטט נתניהו גם בסופה של ידיעונת על חמאס וגלעד שליט ("אנו מוכנים לשחרר אסירים [...] באופן שיבטיח שלא נחזור על שגיאות [...]").

הפעם הבאה שבה מופיע ראש הממשלה ב"ישראל היום" היא בעמוד המערכת הבא, עמ' 13. כותרת הידיעה היא "הליכוד לא יצביע על דחיית הבחירות במפלגה". כותרת המשנה: "לאחר התייעצות לילית החליט נתניהו לבטל את ההצבעה וינסה לדחות את המועד בבית-המשפט העליון. גורם במחנה פייגלין: 'ראש הממשלה ראה שאין לו רוב'". הכיתוב הבולט המלווה את תמונת נתניהו: "נתניהו: 'מיעוט במפלגת הליכוד לא ישעבד את רצון הרוב'".

אם כן – מה הסיפור: נתניהו חזר בו מנסיונו למנוע בחירות מפלגתיות שיערערו את כוחו אחרי שהוברר לו כי הוא במיעוט מול מחנה הכולל את בכירי המפלגה, או שמיעוט הנמנה אך ורק עם מחנה פייגלין (שהוא, לצד ליברמן, השעיר לעזאזל הנצחי של "ישראל היום") הצליח (איך בדיוק?) לכופף את נתניהו שניסה להעביר "החלטה נכונה"?

אגב, "ישראל היום" מספק ציטוט אנונימי שיסביר מדוע זו "החלטה נכונה": "טובת התנועה מחייבת את מה שרוצה הרוב". כלומר: הרוב רוצה לדחות את הבחירות, ולכן זו החלטה טובה, וחבל שהיא לא יכולה לעבור משום שמיעוט, שהוא אמנם הרוב, מתנגד לה. אתה הבנת את זה, ברוך?

גמילות חסדים ומעשים טובים

הכותרת הראשית של "דה-מרקר" היא "המגזר הערבי – קפיצת המדרגה הבאה של המשק". "הפרויקט המיוחד" (עמודים 19–30) משרטט את דמותו של המגזר הזה מהצד הכלכלי, אבל לא רק. זה פרויקט ראוי ומעניין, וגם אי-אפשר להאשים אותו בהתחסדות. רק לאחרונה קראנו את הדיווחים על דו"ח ה-OECD, שלפיו ישראל היא המדינה הכי ענייה ואי-שוויונית בעולם המפותח. הדו"ח גם פירט מדוע: בגלל מצבם של המגזר החרדי והמגזר הערבי.

גם המגזר החרדי מוזכר על שער "דה-מרקר". בתחתית השער מופיעה כותרת קטנה: "בנק ישראל נזכר להתנגד לחוק הגמ"חים – אחרי שאושר". ב"כלכליסט" זו כותרת ראשית: "קרקס הגמ"חים". כותרת הגג: "חוק הגמ"חים דוהר במסלול מהיר לאישור הכנסת". כותרת המשנה: "המפקח על הבנקים נעדר מדיוני ועדת השרים לחקיקה, שאישרה ברוב גדול את החוק שיהפוך את הגמ"חים לבנקים זעירים ללא פיקוח. רק בתום הדיון הודיע בנק ישראל כי הוא מתנגד לחוק". כותרת המשנה מסתיימת בציטוט: "ח"כ גפני: 'אם לא הייתי חרדי היו אומרים לי כל הכבוד".

אנושי, אנושי מדי

ספיחי פרשת הדחת תא"ל משה (צ'יקו) תמיר על-ידי הרמטכ"ל אשכנזי: במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" כותב איתן הבר ובמדור הדעות של "מעריב" כותב אברהם תירוש בעד החלטת אשכנזי ונגד מבקריו. תירוש מוצא את ההססנות של אשכנזי, שהתמהמה רבות בטרם החליט להדיח את תמיר, "אנושית מאוד וראויה לסימפתיה".

השמאל הציוני – או או

"מדוע כשלה מרצ?", שואלת כותרת על שער "הארץ" (המשכה: "דו"ח פנימי חדש ממליץ על שינוי רעיוני"). ניתן לענות על השאלה אם מתייחסים לכותרת משנה של ידיעה ב"מעריב" כפשוטה: "ועדה מטעם המפלגה בחנה את הכישלון בבחירות והמליצה על חבירה למפלגות אחרות ליצירת תנועת שמאל חדשה, או על שימור מותג התנועה".

ענייני תקשורת

"אנחנו מדינה שחובטת בפוליטיקאים, שמה ללעג וקלס רבנים וראשי עיר ומתנפלת על שופטים. די מגוחך שהאתרוג היחיד שזכה, עד אתמול, לחסינות בראיונות טלוויזיה הוא דוגמנית", כותבת גפי אמיר בטור ביקורת הטלוויזיה ב"ידיעות אחרונות", על ראיון שערכה סיוון רהב-מאיר בערוץ 2 עם בר רפאלי, ובמסגרתו שאלה אותה על ההסדר שלה עם מס-הכנסה, קשריה עם השחקן ליאונרדו די-קפריו ושירותה בצה"ל (רפאלי סירבה להשיב). אני מציע תיקון לביקורת: מה שמגוחך הוא לא שרפאלי לא נשאלת שאלות קשות בהופעותיה המרובות בטלוויזיה, אלא שאנשי הטלוויזיה מרבים כל-כך לראיין אותה.