ב-15 במרץ 1939, לאחר כמה שידורי ניסיון, החלה התחנה לשדר בקביעות מתל-אביב. באוקטובר הופסקה פעילותה, בעיקר בשל הפילוג בין אצ"ל ללח"י, לאחר שאיש הארגון אליעזר סירקיס פרש ללח"י ולקח איתו את המשדר. מאמצע 1941 ועד תחילת 1942 הפעיל לח"י תחנת שידור באותו שם. בדצמבר 1942 התחדשו השידורים על-ידי אצ"ל, ונמשכו לסירוגין למרות נסיונות הבריטים להפסיקם, עד לתפיסת המשדר ב-2 במרץ 1944. לאחר שנתיים, ב-12 במרץ 1946, חודשו השידורים, ונמשכו בקביעות עד לקום המדינה. כינויה של התחנה בפי אנשי הארגון היה "הקונצרט". כל שידור החל בשריקת הנעימה "חיילים אלמונים", ולאחריו המלים "קול ציון הלוחמת, קול ציון המשתחררת, תחנת השידור של הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל". לאחר הפיצול בתנועה השתנתה נעימת הפתיחה לשריקת השורה "למות או לכבוש את ההר" מ"שיר בית"ר".
העדות הכתובה הראשונה לפעילותה של התחנה נמצאת בדיווח ששלח יוסף גרביצקי ב-16 במרץ 1939 לחברי הנהלת הסוכנות היהודית. "אתמול בשעה תשע בערב", כתב, "שמעו במקומות שונים בארץ שידור בגלים קצרים מתחנת רדיו המכריזה על עצמה כעל 'רדיו הארגון הצבאי הלאומי' [...] השידור החל בשירת ה'תקווה' ובהקראת כרוז: 'ברגע היסטורי זה מודיע הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל בשם העם כולו: לא נוותר על מולדתנו' [...] התוכנית נגמרה בשירת ה'תקווה' ובהודעה על השידור הבא".
את השידור הראשון קיריינה אסתר רזיאל. כעבור זמן תיארה את החוויה במלים הבאות: "הוטל עלי לבצע את תפקידי ללא כל הכשרה מוקדמת, ורק הניסיון והזמן מורַי. מוצפת התרגשות בל תתואר אחזתי בידי את קופסת המתכת, אותה קופסה שבאמצעותה הועבר דבר הארגון לאוזני העם [...] בסיום השידור היה כתוב השיר 'חיילים אלמונים'. ההוראה היתה לקרוא אותו מן הכתב, אולם בשל ההתרגשות הרבה שאחזה בי, שרתי אותו. למחרת נודע לי כי רבים מחברי הארגון הכירו את קולי בשעת השירה, ונאסר עלי לחזור שנית על מעשה זה".
התחנה מסרה בעיקר הודעות מטעם הארגון, כמו גם חדשות מהארץ והעולם. את החומר לשידור כתבו בתחילת הדרך אברהם שטרן, דוד רזיאל וד"ר י. ה. ייבין. מאוחר יותר תרם חומרים גם מנחם בגין. העיתונאי אריה זיו, שעבד בצנזורה הבריטית, היה מביא דרך קבע לרכז מערכת התחנה את הידיעות שנפסלו על-ידי הצנזורה.
אחד השידורים הראשונים, ב-14 ביוני 1939, נפתח במלים: "הללו הללו קול ציון הלוחמת, הללו הללו קול ציון המשתחררת, רדיו של הארגון הצבאי הלאומי. נוער עברי, כולכם רואים עכשיו שהכוח היחיד בארץ-ישראל הפועל, הנלחם בחירוף נפש ובגבורה חשמונאית למען שחרור המולדת וכיבושה הוא הארגון הצבאי הלאומי [...] אסון העם ואסון ציון קורא אותך להצטרף לאלה הכותבים מחדש את דפי הגבורה של ההיסטוריה הישראלית החדשה [...] הצטרפו לשורותינו, לוחמי השחרור, הצטרפו לאלה שיניפו מחדש את נס יהודה המכבי ושמעון בר-כוכבא על הרי ציון ועמקיה – ובכוחות משותפים, אחים, נשחרר את המולדת".
התחנה שידרה בגלים קצרים ובטכנולוגיה בסיסית ביותר, באמצעות משדר נייד בצורת מזוודה שבנה חבר הארגון מישה שלימק. המשדר טולטל ממקום מסתור אחד לאחר לפני כל שידור. תומכי הארגון נידבו למטרה זו את דירותיהם, וההכנות לשידור כללו את ריקון הדירה מיושביה, השגת אליבי מבוסס עבורם ו"פריצה" של השדרים לדירה כך שבעליה לא יואשמו בשיתוף פעולה גם אם הקריינים ייתפסו. צוות אבטחה פיטרל בסביבות מקום השידור, כדי להתריע מפני שוטרים וחיילים בריטים.
על המועד המדויק של השידורים, כמו גם על עצם קיומה של התחנה, הודיעו באמצעות כרוזים. ב-1942, למשל, פורסמה ההודעה הבאה: "האזינו לקול תחנת השידור של הארגון הצבאי הלאומי בא"י, בשעות 21:00 – עברית; 21:10 – אנגלית; 21:20 – פולנית, לפי גל קצר 43-44".
בספרו "המרד" כותב בגין: "אחד האמצעים החשובים בהסברתנו, בייחוד כלפי חוץ, היתה תחנת השידור שלנו [...] מתחילה לא שידרנו אלא חמש דקות. קראנו בספרות המחתרת האירופית כי הגרמנים, בהשתמשם במכונות-גילוי מיוחדות, היו מצליחים, תוך שש דקות, לגלות בדיוק את המקום ממנו נישא קול אויביהם הנסתרים. הנחנו כי אין לבריטים מכונות יותר טובות או יותר גרועות מאשר לגרמנים. לפיכך השארנו לנו דקה אחת לסילוק המשדר. אחר מכן נמאס לנו העניין [...] פירסמנו אזהרה כי אם הבריטים ינסו לגזול מאיתנו את תחנת השידור, ישלמו בעבור הניסיון בדם [...] התחלנו משדרים עשר, חמש-עשרה, עשרים דקות [...] בשידורים היו בדרך-כלל 'חדשות', אם בתיאור עובדות ואם בניתוח פוליטי. הם היו זוכים, כפי שלמדנו, לפרסום נרחב מאוד בעיתונות העולמית, ועד לסידני וסן-פרנסיסקו הגיעו".
לאחר האיום שהוציא הארגון שינו הבריטים טקטיקה והקימו תחנות הפרעה שהשתלטו על התדרים שבהם שידרה התחנה. בתגובה הכשירו חברי הארגון משדר משוכלל שהיה קופץ מתדר לתדר, ובמודעות הפרסום של שידורי התחנה הודגש כי על המאזינים לחפש את צליליה בתדרים שונים מרגע התחלת ההפרעות.
עם יציאתו ההדרגתית של הארגון מן המחתרת, התארכו שידורי התחנה ונעשו מגוונים יותר. בקיץ 1947 הוקמה לצד התחנה התל-אביבית תחנה ירושלמית בשם "קול ציון הלוחמת", ששידרה עד קום המדינה. בשנה האחרונה לקיומה נוספה לתחנה תוכנית מיוחדת לבני הנעורים, בעריכת שולמית כצנלסון – "קול ציון הלוחמת לנוער". התוכנית, שארכה כשעה, שודרה בימי שישי אחר-הצהריים וכללה חידונים, תסכיתים, מערכונים וחדשות.
ב-14 במאי 1948 נערך השידור האחרון – נאום לאומה של מפקד הארגון מנחם בגין, שהודיע על פירוק ארגון המחתרת והפיכתו למפלגה פוליטית. בספרו "'הקונצרט' במחתרת" מתאר משה שטיין את המעמד: "המפקד נכנס לחדר שממנו יישא את דבריו והתיישב ליד השולחן שעליו ניצב המיקרופון. קמתי, פתחתי את מתג המיקרופון, השמעתי שלוש שריקות – אות הפתיחה של 'קול ציון הלוחמת' – וקראתי למאזינים: 'האזינו לדברי המפקד של הארגון הצבאי הלאומי'. פניתי לבגין ואמרתי: 'אדוני המפקד, המיקרופון לרשותך'". בתום נאום היציאה מהמחתרת הפך שמה של התחנה ל"קול החירות", והיא המשיכה לשדר עוד כחודשיים.
עורכים ושדרים
משה שטיין
אסתר רזיאל-נאור
שולמית כצנלסון
שלום רוזנפלד
שמואל שניצר
דוד טהורי
אריה זיו
חיים לנדאו
מרדכי אורנשטיין
אליהו עמיקם
תוספות
הוראות קריינות בתחנה
בספרו "'הקונצרט' במחתרת" מביא משה שטיין את ההוראות הקבועות שניתנו לקרייני התחנה:
1. עליך לקרוא היטב את החומר לפני שאתה בא להקריאו לפני האנשים.
2. עליך לקרוא בקול רם ובאטיות ובהפסקה קצרה בין משפט למשפט.
3. יש להפסיק רגע אחד בסוף כל מאמר לפני שתתחיל בהקראת המאמר השני.
4. את הידיעות שבעמוד השישי יש להקריא באטיות. לחזור על כל השמות הנזכרים שם פעמיים.
זכרונותיה של שדרנית
יהודה לפידות מביא בספרו "היום שרה הקטנה – סיפורן של לוחמות האצ"ל", עדות על השידורים מפי אחת השדרניות, שולמית כצנלסון:
"נכנסנו לחדר הקטן. התיישבנו על הספה, ושותפי פתח בהסבר קצר ותמציתי: 'תפתחי את התיק השחור ושם תמצאי כמה ניירות מודפסים. תקראי אותם פעם לעצמך בלחש, תחזרי שנית בקול יותר חזק ותמתיני עד לבואו של הטכנאי, אברהם ה'יקה'. הוא ידריך אותך כיצד לפתוח ולסגור את המיקרופון, ומתי להתחיל לקרוא את הטקסט. תשתדלי להקריא למיקרופון בזווית של 45 מעלות מלמעלה ולא קרוב מדי לפייה. עלייך לדלג על שיבושים ולא לחזור על הטקסט מחדש. לקרוא ללא התרגשות יתרה, בקול טבעי, בהגייה ברורה של כל מלה – ולשים לב לסימנים שלי'.
'אבל הרי אינני יודעת בכלל להתייחס למיקרופון, מעולם לא החזקתי מכשיר כזה בידי, אולי אתבלבל. שמא תדגים לי כיצד מתחילים?'.
'אין צורך בכך' – השיב. 'הרי תמיד מתחילים בפעם ראשונה. תנסי, תרכשי ניסיון ותצליחי! זכרי: את משדרת ב'קול ציון הלוחמת', מדברת דברי-אמת לעם, לנוער, גם לאויב הבריטי ואף ליריבינו היהודים. דברי בתקיפות אך ללא התנשאות, בביטחון אך ללא יומרנות, בקצב אך ללא מונוטוניות, בהתלהבות אך ללא רגשנות. לא לבלוע מלים, אסור להוסיף או לגרוע מלה, פסיק או נקודה. ללא סימני קריאה. אין להשתעל. לשבת בנוחות, להקריא בקול צלול ולהמתין לסימן שאסמן בידי. היי מוכנה'.
לחדר נכנס הטכנאי – אברהם ה'יקה'. ללא היכרות אישית וללא גינוני נימוס ניגש למזוודה, הוריד את הרצועות, פתח והוציא את האביזרים הטמונים בה, הרכיבם, חיבר את ה'שטקר' לנקודת החשמל הקרובה, הציב את רגל המיקרופון על השולחן, חיבר את הפייה למוט ואמר: 'בעוד שמונה דקות יתחיל השידור. כשארים את כפתור המיקרופון ואסמן לך בשתי אצבעות, תתחילי לקרוא את שם התחנה. בהצלחה!'".
"קול ציון הלוחמת" ב"העין השביעית"
"עד כמה מוצדקות הטענות על "התקשורת השמאלית"", "העין השביעית" גיליון 40, יחיעם ויץ, 1.09.02
ביבליוגרפיה
"הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל – אוסף מקורות ומסמכים", מכון ז'בוטינסקי, 1990
"'הקונצרט' במחתרת", משה (מוסקה) שטיין, הוצאת ברית חיילי הארגון הצבאי הלאומי, 1993
"המרד", מנחם בגין, אחיאסף, 1962
"לקסיקון לתקשורת", יחיאל לימור, חנה אדוני ורפי מן, הוצאת משכל של ידיעות-אחרונות וספרי חמד, 2007
"היום שרה הקטנה – סיפורן של לוחמות האצ"ל", יהודה לפידות, מפורסם באתר "דעת"