ֿהאם עידן האינטרנט מבשר את ההתרסקות הסופית של כל המגבלות שהוטלו על העיתונות או שהעיתונאים נטלו על עצמם עד היום? האם יכולתם של גולשים לחשוף סודות צבאיים כמוסים בפורומים ובצ'טים היא המסמר האחרון בארון הקבורה של הצנזורה הצבאית? האם הבלוגים והטוקבקים ימחקו לנצח את צווי איסור הפרסום? האם המצלמה הדיגיטלית, מצלמת הטלפון הסלולרי, עדשות הטלוויזיה במעגל סגור וגם טוויטר ופייסבוק ישליכו לפח האשפה של דברי ימי התקשורת את החוקים שנועדו לשמור על צנעת הפרט ושאר כללי האתיקה העיתונאית?

לפעמים נדמה שהתשובה לכל השאלות האלה, העולה גם מטקסטים שנכתבים גם באתר זה, היא חיובית, עם שבעה סימני קריאה. כיוון שהמדיום הוא המסר, והטכנולוגיה הדמוקרטית להפליא מאפשרת לכל גולש להיות עיתונאי, בלש פרטי, תחקירן, מנפץ מיתוסים, שוחט פרות קדושות, מטיף דתי או סתם ליצן – הכל בעצם מותר מכאן ואילך. מקשי ה-Enter וה-send מפילים באחת את כל הגדרות, ועדר המידע יכול לשעוט אל המרחבים באין מפריע, לרמוס את כל התמרורים הישנים.

ואולי לא.

כבר היו דברים מעולם. פלאים טכנולוגיים פרצו לשוק ואיימו להשמיד שדות שלמים של נורמות, כללים וחוקים, ובאוויר ריחף ניחוח של חירות מוחלטת. או לחלופין ריחה המאיים של האנרכיה. זה קרה, למשל, בעשורים האחרונים של המאה ה-19. ל"טכנולוגיה מערערת" של אז, אם לשאול מונח עכשווי ולהעתיקו מעולם הכלכלה ליקום החברתי, קראו מצלמה נישאת, ניידת. "קודאק".

פרסומת למצלמת קודאק (מקור: Mario Groleau, רשיון cc-by-nc)

פרסומת למצלמת קודאק (מקור: Mario Groleau, רשיון cc-by-nc)

השנה היתה 1888. ג'ורג' איסטמן, ממציא ותעשיין, הוציא לשוק האמריקאי את החידוש האחרון של טכנולוגיות הצילום, שביטל את הצורך במצלמה הגדולה, המסורבלת, שניצבה על חצובה גדולה ודרשה מיומנות טכנית להפעלתה ושרירים להזזתה ממקום למקום. הקודאק הניידת שינתה לא רק את הלוגיסטיקה, אלא גם את המהות. מעתה כל אזרח יכול להיות צלם, וכל צלם יכול להנציח מקומות, אירועים וגם אנשים, בכל מקום. גם כאשר המצולמים אינם מודעים לכך.

קידום המכירות של המצלמה הניידת הקדים ב-119 שנה את הקמפיין של אייפון, והיה קולני ונרחב כמעט כמוהו. איסטמן הכיר כבר אז את תורת המיתוג, את כללי השיווק האגרסיבי, את הדרך ללבותיהם של חובבי הטכנולוגיה. האייפוניסטים של אז נקראו "קודאקרס", מעמד חברתי שהלך והתרחב. ה"ניו-יורק טריביון" דיווח שצילום החובבים הפך להיות לא פחות מ"שיגעון".

פוטומונטז' בלי פוטושופ

הפופולריות הרבה של הצילום באותן שנים, שהמשפטן האמריקאי רוברט מנסל תיעד לפני שנים אחדות, עוררה התלהבות אך גם דאגה, אפילו חרדה מכוחה של המצלמה לנפץ את שריון הפרטיות. צלמים חובבים ארבו בכל פינה לסלבריטאים ולסתם בני-אדם. כוכבת האופרה הקומית מריון מנולה פנתה לבית-משפט בדרישה לאסור את צילומה בטייטס בשעת הופעה. הנערה אביגיל רוברסון מצאה את דיוקנה החייכני מקדם מכירה של שקיות קמח, בלי שאיש שאל לדעתה. והיתה גם יותר מאשת חברה אחת שמצאה שצלמים זריזים חיברו ביד אמן, בלי פוטושופ, את תצלום ראשה לגוף של רקדנית עירומה.

רק שנתיים חלפו עד שהמשמעות האמיתית של הטכנולוגיה החדשה הפכה נושא לדיון עקרוני. שני משפטנים אמריקאים, לואי ברנדייס, לימים שופט בית-המשפט העליון, וסמואל וורן, בחנו במאמר משפטי ב"הרווארד לאו ריביו" את המציאות החדשה וקבעו כמה נורמות חברתיות משפטיות, שנועדו להכניס סדר בעולם החדש האמיץ, זה של קודאק בכל פינה.

פרסומת למצלמת קודאק (מקור: Mario Groleau, רשיון cc-by-nc)

פרסומת למצלמת קודאק (מקור: Mario Groleau, רשיון cc-by-nc)

"המצאות חדשות ופרקטיקות עסקיות", כתבו השניים, מחייבות להיערך לשלב הבא להגנתו של האזרח, כדי להבטיח את זכותו "להיוותר בגפו". תצלומים מהירים ומבצעים עיתונאיים "פלשו למחוזות המקודשים של החיים הביתיים והפרטיים". מכשירים רבים מספור מאיימים להפוך למציאות את האמירה שעל-פיה "מה שנלחש בתוככי הארון יוכרז מעל גגות העיר".

העיתונות – היום ודאי היו כותבים "התקשורת" – פוסעת ברגל גסה לתוככי התחומים של פרטיות וכבוד. "רכילות איננה עוד עיסוקם של בטלנים וחורשי רעה, אלא הפכה לעסק שמקדמים ביעילות ואף בעזות פנים". אלה היו השנים שבהן נטבע המונח "עיתונות צהובה".

מאמרם, שתואר לימים כאחד הטקסטים המשפיעים והחשובים בהיסטוריה המשפטית של ארצות-הברית, קבע הלכה ברורה: לא הטכנולוגיה החדשה וגם לא חירות הביטוי מניחים לפגוע בזכות לפרטיות. השניים התמקדו בצנעת הפרט, אבל המסר שלהם מקיף יותר: אין להרים ידיים מול "האמצעים המכניים החדשים" – טכנולוגיה, בשפת ההווה – אלא יש צורך בחקיקה ובפסיקה מתאימות שישמרו את ערכיה הבסיסיים של החברה.

שוורצנגר נגד הפפרצי

הקביעה שטכנולוגיות מתקדמות ודפוסי התנהגות חדשים אינם יכולים למחוק ערכים חברתיים ראויים אינה רק נחלת המאה ה-19. גם במאה ה-21 יש בעולם מי שסבורים שאפילו המצלמות הדיגיטליות והאינטרנט אינם מחסלים כל אפשרות לרגולציה חברתית של התנהגות אנושית בכל הקשור לחשיפה ולפרסום.

עובדה: בשבוע הבא ייכנס לתוקפו תיקון לחוק במדינת קליפורניה שיאפשר להגיש תביעות לא רק נגד צלמי פפרצי שנוהגים "בצורה בלתי חוקית או פוגענית" בעת שהם נדבקים לסלבריטאים, אלא גם להטיל עונשים על אמצעי תקשורת שיפרסמו ללא הסכמת המצולמים תמונות שהושגו בדרך זו. המושל ארנולד שוורצנגר, שבעצמו נפל יותר מפעם קורבן לפפרצי, תמך בהתלהבות בחוק.

התיקון לחוק משמעותי משתי סיבות: ראשית, הוא מחזק את התפיסה שעל-פיה גם אדם שיוצא ל"רשות הרבים" – ואפילו הוא מתפרנס למחייתו מפרסום וחשיפה על הבמה או על המסך, בפוליטיקה או בעסקים – אינו מוותר באופן גורף ומוחלט על פרטיותו. ושנית, משום שהחוק אינו מותיר את האינטרנט מחוץ לתחומו של החוק.

על-פי ההערכה יש כיום בארצות-הברית כ-1,200 אתרים בולטים בתחומי הרכילות והפפרצי – אחד המוכרים בהם הוא TMZ, שהוביל בחלק מן הפרסומים על חיי המין העשירים של כוכב הגולף טייגר וודס – וגם אלה עשויים להיתבע אם יתברר שפירסמו צילומים כאלה. סכום התביעה יוכל להגיע עד 50 אלף דולר.

החקיקה בקליפורניה המנסה להגן על כוכבי קולנוע וטלוויזיה, זמרים, דוגמנים ושאר סלבריטאים התאימה את עצמה כבר בעבר לחידושים טכנולוגיים, כמו ההתקדמות בתחום עדשות הטלה-פוטו, לצילום מרחוק. על-פי חוק הפרטיות משנת 1998, ניתן לתבוע צלם על פגיעה בצנעת הפרט אם הוא מכוון את העדשה, גם ממרחקים, לעבר מצולם הנמצא במקום ובמצב שבהם יש מקום "לציפייה סבירה לפרטיות".

הרבה לפני שהאינטרנט וטכנולוגיות הצילום החודרניות איימו לשבש את כללי המשחק, כבר דחו הצרפתים את התפיסה של "הכל או לא כלום", לפחות בכל הקשור לפרטיות. למי שנדמה שבכל מקום בעולם הזכות לפרטיות פוקעת מרגע שאדם יוצא מפתח ביתו ומהלך ברחובה של עיר או יורד לחוף הים הסמוך – מומלץ להכיר את המסורת הצרפתית. שם רואים את הדברים אחרת לחלוטין: המסמך הבולט ביותר הוא החוק מיולי 1970, האוסר על פרסום תצלום של אדם – ובכלל זה אישיות ציבורית – גם אם הצלם תפס אותו בחוצות העיר, ואין מדובר באירוע שבתחום עיסוקו המקצועי.

בריג'יט ברדו על שער המגזין "צילום פופולרי", מאי 1956 (מקור: Mario Groleau, רשיון cc-by-nc)

בריג'יט ברדו על שער המגזין "צילום פופולרי", מאי 1956 (מקור: Mario Groleau, רשיון cc-by-nc)

בעת חקיקת החוק נטען כאילו הוא נועד להגן בעיקר על פוליטיקאים, אבל מי שעושים בו שימוש הם גם אזרחים מן השורה שמצאו את תצלומיהם בעיתונים, ובעיקר סלבריטאים. מכנים אותו "חוק בריז'יט ברדו", על שם השחקנית הצרפתייה שניהלה עוד קודם לכן מאבק משפטי נגד צלמים שהטרידו אותה. הפרלמנט בפריז קיבל את הקביעה, המעוגנת במסורת צרפתית ארוכת שנים, כי היותו של אדם איש ציבור, ואפילו שחקן נודע, אינה מחייבת אותו להיפרד מחייו הפרטיים בשעות שאחרי העבודה, וגם לא מ"זכות הדמות" (droit a l'image) – בעלותו ושליטתו של אדם על דמותו שלו.

גם הגרמנים רגישים לפרטיות, גם כאשר מדובר במקום ציבורי. הומוסקסואל גרמני, שצולם ללא ידיעתו בעת מצעד של הומואים ותמונתו פורסמה, תבע את העיתון שפירסם את התצלום – וזכה במשפט. הוא טען שבני משפחתו וחבריו לעבודה לא ידעו על נטייתו המינית, והפרסום הפומבי הוציא אותו מן הארון בניגוד לרצונו.

התפיסה העומדת מאחורי פסיקה זו ודומות לה היא שהחלטה של אדם לחשוף את עצמו במקום מסוים ובזמן מסוים אין פירושה שהוא מוכן לכך שיצולם ותמונתו תופץ לעיני אנשים שלא היו נוכחים במקום. על-פי היגיון משפטי זה, הרווח בעיקר בגרמניה ובצרפת, אך מחלחל בשנים האחרונות גם לחקיקה בקליפורניה, כאשר שחקנית קולנוע פושטת את בגדיה על חוף הים בשעותיה החופשיות, היא מוותרת על פרטיותה לעיני המתרחצים בחוף ותו לא. מי שיצלם אותה ויפרסם את תמונתה בעיתון עשוי להיתבע לדין, ורבים הסיכויים שהשופטים יקבלו את התביעה.

וכן, העיקרון הזה חל גם באינטרנט. לפני חודשים אחדים, כאשר החלו אנשי גוגל לצלם רחובות ובתים ברחבי גרמניה, צילומי וידיאו שאמורים להיות משולבים במפות גוגל, הם קיבלו אזהרה מגורמים משפטיים במדינה זו: העלאתם לרשת של צילומי וידיאו של אנשים שניתן לזהותם מהלכים ברחובות מנוגדת לחוק הגרמני. גוגל נאלצה לטשטש את פניהם של אלפי אנשים שצולמו, ובעקבות דרישה נוספת, נאלצה למחוק מן השרתים קטעים שלא הועלו לאתר ופני המצולמים בהם לא טושטשו.

מה כל זה אומר? מהפכת התקשורת הנוכחית רחבה ועמוקה מכל קודמותיה, ולכן יש צורך להתאים את הכללים הישנים למאפייני הטכנולוגיות החדשות. אבל לא חייבים להיחפז להרים ידיים, להניח לחידושים לנקב את כללי האתיקה, לחסל את ההגבלות החוקיות ולקבוע שמהיום הכל פתוח ומותר בפרסום. זו איננה תופעת טבע, זו החלטה אנושית, לקבוע היכן עוברים הקווים האדומים בסוגיות שנוגעות לפרטיות, כמו גם לדיבה ואפילו לביטחון.