לרגע היה נדמה שהעיתונות הבריטית שוב נחלצת לפזר את הערפל המגוחך שבו מגשש בימים האחרונים הציבור הישראלי ביותר מפרשה אחת. "שופטים יחקרו את השימוש בצווי איסור פרסום", היתה הכותרת שקפצה הבוקר לעין מתוך מקבץ הכותרות הבינלאומי בגוגל-ניוז. אבל לא, יש להם שם בלונדון צרות משלהם, אם כי אלו דומות במידה רבה לאלו שלנו.

וזה הסיפור הבריטי: אתמול (6.4.10) נמסר על הקמתה של של ועדה רמת דרג שתבדוק אם אצבעם של השופטים בבריטניה אינה קלה מדי בלחיצה על חותמת איסור הפרסום. בראש הוועדה עומד השופט השני בבכירותו בממלכה המאוחדת, הלורד נויברגר, וחברים בה נציגי העיתונים ועורכי-דין המתמחים בסוגיות דיבה ופרטיות.

הרכבת התחתית בלונדון (צילום: Shht!, רישיון cc)

הרכבת התחתית בלונדון (צילום: Shht!, רישיון cc)

במקרה הבריטי אין מדובר בפרשות בטחוניות וגם לא בבקשות בהולות של המשטרה "כדי שלא לפגוע בחקירה", אבל במוקד הדיון עומדת שאלה המוכרת גם לנו: האם מערכת המשפט אינה עושה שימוש בהחלטות שיפוטיות שנויות במחלוקת כדי לפגוע בחופש העיתונות ונוגסת בכך בערך חיוני לחברה דמוקרטית?

צווי איסור הפרסום שמטרידים עיתונים וארגונים החרדים לחופש הביטוי בבריטניה נוגעים בעיקר בסוגיות של פרטיות ובנסיונות להגן על השם הטוב ועניינים אחרים. לא הממסד אץ רץ לשופטים, אלא דווקא חברות או אנשים פרטיים. אלה אינם שוללים את אמיתות המידע, אלא רק תובעים שהוא לא יגיע לידיעת הציבור.

הם מתבססים על סעיף 8 לחוק זכויות האדם, המעניק לשופטים מקום לפרשנות מורחבת בכל הקשור להגבלות על פרסום. המצב הגיע עד כדי כך, נטען ב"דיילי מייל", שידי העיתונאים כבולות יותר מאי-פעם כאשר הם מבקשים להביא לידיעת הציבור מידע מבוסס שיש בו עניין ציבורי, ואשר בעבר פורסם ללא כל קושי.

שתי פרשות העלו את סוגיית צווי איסור הפרסום לכותרות, וקידמו את מינוי הוועדה. האחת נגעה לבקשתו של כוכב הכדורגל ג'ון טרי להוציא צו איסור פרסום גורף על כל אזכור של הרומן שניהל עם ונסה פרונסל, חברתו של עמיתו לשעבר לנבחרת ויין ברידג'. השופט דחה את הבקשה וטען כי לא פרטיותו של השחקן היתה המניע האמיתי לבקשת הצו, אלא חששו מפגיעה בהכנסותיו כשחקן מקצועי, וזה אינו ערך המצדיק פגיעה בעקרון חופש העיתונות.

הביקורת של השופט שדחה את הבקשה להוצאת הצו הוצגה בפברואר בפרשנות ב-BBC כסימן אפשרי לכך שאחרי שנים שבהן התרחב השימוש בצווי איסור פרסום גורפים (על-פי אחת ההערכות מדובר בכ-300 צווים כאלה בשש השנים האחרונות), המטוטלת עשויה לנוע עתה לכיוון הנגדי, לטובת העיתונות וזכות הציבור לדעת.

לכך קדמה הפרשה האחרת, שנגעה לחברת הנפט השווייצרית טרפיגורה, שהצליחה לשכנע שופט להוציא צו איסור פרסום על מעורבותה בהטמנת פסולת בחוף-השנהב. החברה טענה כי המסמכים שהובילו לפרסום נגנבו ממנה. הצו הרגיז לא רק עיתונאים אלא גם ובעיקר את חברי הפרלמנט, שכן הצו השנוי במחלוקת היה אמור למנוע אזכור הפרשה גם מעל במת הפרלמנט באוקטובר שעבר. רק לאחר שפרטי הפרשה נחשפו על-ידי בלוגר, הוסר הצו.

העובדה שצו שיפוטי גורף פוגע ביכולתו של חבר פרלמנט לדבר על הנושא בווסטמינסטר היא שהאיצה את הקמת הוועדה. בפברואר השנה הועלתה סוגיה זו בדו"ח שהגישה ועדת התרבות, התקשורת והספורט של הפרלמנט, ובו הובעה דאגה מן הפגיעה ב"חופש הביטוי של חברי הפרלמנט". גם שר המשפטים אמר בשנה שעברה כי זהו "עיקרון בסיסי", ולא ייתכן שזכות מוחלטת זו, שבה זכתה הדמוקרטיה הבריטית לאחר מאבקים, תישלל או תכורסם באמצעות צו של בית-משפט.

הוועדה בראשות הלורד נויברגר תתחיל בפעילותה בעוד כחודש, ועיתונאים בבריטניה מקווים שהעובדה שהפעם גם חברי הפרלמנט שותפים לדאגה מפני הפגיעה הנמשכת בחופש הביטוי תביא להגבלה משמעותית של השימוש בצווי איסור פרסום גורפים. מי יודע, אולי גם בירושלים ילמדו משהו מן ההליך הבריטי.