כיף להיות בימים אלה כתב של ה"נשיונל אינקוויירר". במיוחד אחד כזה שחושף לכלוכים מחדרי המיטות (והלידה) של פוליטיקאים שפשוט לא מסוגלים להתאפק.

המגזין שהתקשורת האמריקאית המיינסטרימית מתעלמת ממנו באופן מופגן, במקרה הטוב, ובמקרה הרע מכנה אותו בשמות חיבה כמו "סמרטוטון", "צהובון", "עיתון סופרמרקטים" או "טבלואיד מטונף" (ואלה הביטויים היותר נקיים), זוכה לעדנה נדירה בשבועיים האחרונים. שמו מוזכר במהדורות של CNN ופוקס-ניוז בלי התארים שהוזכרו לעיל, ה"ניו-יורק טיימס" וה"וושינגטון פוסט" מזכירים אותו בכבוד בעמודים הראשיים, כתביו מתרווחים על הכורסאות בתוכניות האקטואליה (הפעם בלי להתעמת עם שאלות תקיפות כמו "מה בדיוק עניינו של הציבור בפרסום שלכם?"), ועורכיו זוכים לשבחים מקיר לקיר על התעוזה, ההתעקשות והסירוב להיבהל או להתקפל. קשה לזכור מתי בפעם האחרונה זכה עיתון שנוהג לעשות ספיישל פפרצי על הצלוליטיס של כוכבות הוליווד לחותמת הכשר כזאת מהבד"ץ העיתונאי.

national-enquirer-stars-cellulite[377]

"האינקוויירר" חושף משולש תמוה

באוקטובר 2007 היה ג'ון אדוארדס אהוד התקשורת, פוליטיקאי שנמצא בצומת דרכים יוצא דופן, שראוי להערכה מיוחדת. בביתו הוא התמודד עם מתקפה שנייה, סופנית כנראה, של מחלת הסרטן על אשתו אליזבת (הזוג איבד את בנם הבכור לפני 12 שנה בתאונת דרכים); בחזית הפוליטית הוא נאלץ למרפק את דרכו למועמדות המפלגה מול מועמד שחור כריזמטי ומועמדת שנשואה לאחד הנשיאים הפופולריים בכל הזמנים. סיכוייו להיבחר היו קטנים מלכתחילה, אבל דווקא משום כך שמרה לו התקשורת פינה חמה, ודאגה להדגיש את עמדותיו הבלתי מתפשרות בתחום שמירת זכויות עובדים, דאגה לעניים, הזכות להתאגדות ועוד. התחושה היתה שאדוארדס הוא סוס שחור במירוץ, אבל בכל זאת סוס אצילי.

על הרקע הזה נראתה הידיעה ב"אינקוויירר" כהזויה ומשמיצה ללא בסיס. "פרשיית בגידה נשיאותית!", הכריז הצהובון ב-10 באוקטובר. "אדוארדס נתפס בשערוריית פילגש מדהימה שעלולה להרוס את המירוץ שלו לנשיאות [...] מקורות מזהים את 'האשה האחרת' כמי שעבדה בעבר בקמפיין של אדואארס". המשך הידיעה היה רצוף בציטוטים אנונימיים של "חברים", שיטת דיווח שמאפיינת את הטבלואידים האמריקאיים כל אימת שאין להם אישור רשמי מאף מקור.

אבל בדצמבר, שבועיים בלבד לפני הבחירות המקדימות באייווה, מדינה שאדוארדס הניח עליה את כל הז'טונים הפוליטיים שלו, כבר שידרג "האינקוויירר" את הסיפור: "פרי האהבה של ג'ון אדוורדס", הכריז העיתון. הפעם פירסם את שמה של האשה (ריאל האנטר), את תמונתה בהריון מתקדם כשברחמה בנו של אדוארדס כביכול, משלח ידה (היא נשכרה כדי להפיק סרטים תיעודיים לקמפיין של המועמד), שכרה (114 אלף דולר, סכום גבוה לבמאית חסרת ניסיון תמורת חודשי עבודה ספורים), שם הארגון שמשלם לה ועוד. "האינקוויירר" גם הצביע על משולש יחסים תמוה, שלימים יהפוך מרכיב מפתח בפרשת התינוק חסר האב: חברו הקרוב של אדוארדס, אנדרו יאנג, שטען שהוא אבי התינוק, ולא המועמד, שיכן את האנטר בביתו בצפון קרוליינה, יחד עם אשתו וילדיו. במלים אחרות: נעשתה פעולת טיוח גדולה כדי להגן על המועמד מפני המבוכה. תגובת אדוארדס היתה: הכל שקרים.

ההכחשה התקבלה ללא ספקות

העיתונות הפוליטית התעלמה מהסיפור במופגן. הכחשותיו המוחלטות של המועמד התקבלו ללא עוררין, והסיפור הושלך לפח האשפה של ה"ניוז", יחד עם הרומנים היומיים של אנג'לינה ג'ולי. הסוכנות איי.פי הסתפקה בסיפור קצרצר, רובו ככולו מבוסס על הכחשותיו של אדוארדס, כולל חזרה על המלים "שקר", "לא נכון" ו"מגוחך". גם ה"לוס-אנג'לס טיימס", ה"בוסטון הראלד", ה"סיאטל טיימס" וה"וושינגטון טיימס" הסתפקו באזכור קצרצר ביותר של ההכחשה בלי להיכנס לפרטי הסיפור. בעיתונים גדולים אחרים לא מצאתי אפילו את זה. הסיפור מת עוד לפני שהתינוק נולד.

ואכן, תדמיתו של אדוארדס, גם זו של איש המשפחה למופת, לא נשרטה מההאשמה החריפה, והוא הגיע למקום השני, המכובד, בבחירות המוקדמות באייווה; אמנם אחרי המטיאור אובמה, אבל מעט לפני הילרי קלינטון. כעבור חודש, אחרי כשלונו לכבוש את דרום קרוליינה, פרש אדוארדס מהמירוץ, ומאז מיעט להופיע בתקשורת. בדיעבד אפשר להבין מדוע. הוא שב לבמה הציבורית רק לאחרונה, כאשר החליט להכריז בפומבי על תמיכתו באובמה. שמו אף הוזכר, שוב, כמועמד פוטנציאלי לסגן נשיא.

העיתונאים שליוו את אדוארדס במסעותיו מודים כי חששו להעלות את הסוגיה בפומבי, או אפילו לשאול את אדוארדס בחשאי, מחשש שיבולע להם. ג'סיקה ילין, הכתבת שסיקרה את מסע הבחירות של המועמד מטעם ה-CNN, הסבירה את הדינמיקה: "היו שמועות, הוא נשאל על זה, והכחיש באופן מוחלט. וכשאתה (ככתב) נמצא בסביבה כזאת, אתה אמור לסקר מדיניות, נושאים בעלי חשיבות. ואם אתה שואל על דיווח של טבלואיד אתה מושתק מיד [...] יש תחושה עזה של בושה ובוז, שהם (אנשי הקמפיין של המועמד; א"ה) יכולים להפעיל נגדך כעיתונאי, כדי שתפחד ללחוץ בנקודה הזאת הלאה. ואני חושבת שההכחשות המוחלטות שלו, שאין לו שום קשר לזה ושמדובר בזבל טבלואידי, גרמו לאנשים באמת להתרחק מזה, אפילו בתוך הצוות שלו".

john_edwards_180808_377

ילין אינה נחשבת עיתונאית פחדנית. במהלך הפריימריז במפלגה הדמוקרטית ניגשה אל ביל קלינטון בתום עצרת וביקשה את תגובתו להאשמה שהתקפותיו על אובמה שולפות את סוגיית הגזע מהבקבוק. תשובתו הזועמת של קלינטון – בתוספת פרצוף אדום מזעם ואצבע מאשימה זקורה לעבר המצלמה – שודרה אינספור פעמים בטלוויזיה, ותרמה לתחושה הכללית שהנשיא לשעבר הוא איש עם מזג לא-לגמרי נשלט.

אפשר להבין את ילין ועמיתיה, גם אם לא להסכים איתם. מעבר לחשש מניתוק מגע עם מקורות, פשפוש יתר בפרשייה כזאת עלול להכתים את שמו הטוב של עיתונאי. גם אני התבקשתי בשלב מסוים להתייחס לפרשה. זה היה בעקבות ראיון שקיימתי עם אדוארדס על סיפון מטוסו בדרך לעימות באייווה. זמן קצר אחרי פרסום הראיון התקשרו אלי מדסק החדשות של "ידיעות אחרונות" וביקשו שאבדוק עם מקורביו של אדוארדס, אותם מקורבים שסייעו לי בהשגת הראיון, אם יש קמצוץ של אמת בסיפור. תגובתי היתה זהה לזאת של מרבית העיתונאים הפוליטיים באמריקה: אחרי שבדקתי שאין אף רשת טלוויזיה או עיתון רציניים שמרימים את הסיפור, הודעתי לדסק החדשות שלנו ש"אני לזבל של 'נשיונל אינקוויירר' לא דוחף את ידי הנקיות". סירבתי להרים טלפון לאנשים שסייעו לי (בעיקר מתוך אהבת ישראל טהורה) בהשגת הראיון, מחשש שעצם העלאת הנושא תפגום בתדמיתי בעיניהם כעיתונאי רציני.

בדיעבד מתברר שטעיתי, ובגדול. אחרי שאדוארדס הודה בתחילת החודש שאכן קיים רומן עם האנטר, התברר שהצהובון לא רק פירסם אמת לאמיתה בזמנו (לפחות לגבי הרומן, אם כי מאוד ייתכן שגם לגבי האבהות על התינוק), אלא גם שאל בדיוק את השאלות העיתונאיות הנכונות שכל כלי התקשורת מהדהדים עכשיו בעקבותיו: האם הרומן התחיל לפני או אחרי העסקתה של האנטר? מדוע נשכרה והאם השכר הוא סוג של "תשלום שתיקה"? מה פשר התשלום הנוסף שמקבלת האנטר מ"חברים" של אדוארדס והאם הפוליטיקאי מעמיד פנים כשהוא טוען ש"אינו יודע על כך"? האם יאנג "סופג כדור" בשם הבוס? ואם הרומן היה "קצרצר" והסתיים עוד ב-2006, כטענת אדוארדס, מדוע המשיך להיפגש עם האנטר ועם בתה, בין השאר בשעת לילה מאוחרת בחדר מלון בלוס-אנג'לס? ושאלת השאלות: מה היה קורה אילו אדוארדס היה הופך המועמד של המפלגה הדמוקרטית?

עתיד ורוד לצהובונים

פרשיות אהבה מחוץ לנישואים אינן בהכרח "חדשות", ונדמה שהעיתונות המערבית עדיין לא החליטה על-פי אילו סטנדרטים למדוד אותן. שון האניטי, המגיש הפופולרי והימני של "פוקס ניוז", טען לאחרונה בתוכניתו כי אם פוליטיקאי אינו מסוגל למלא אחר החוזה הקדוש שעליו חתם עם אשתו, יקשה על הציבור להאמין להבטחותיו להגן על אמריקה. זוהי כמובן הכללה מופרזת שמתעלמת מנסיבות של כל מקרה ומקרה, ומתייחסת למשבר בנישואים כאל משבר הטילים בקובה.

אבל דומה שרבים בעיתונות ובציבור האמריקאי נוטים להסכים איתו, ועדיין סבורים שחיי המשפחה של מועמד דורשים שקיפות מוחלטת, בניגוד למשל לציבור בישראל או באירופה. במיוחד נכונים הדברים אם המועמד (או הנשיא) משקרים או מתנהגים בצביעות. לא הרומן של גארי הארט עם וונה וייט גרם לקריסת הקמפיין שלו לנשיאות, אלא העובדה שהתריס בפני הכתבים לבדוק אותו. לא הסיגר של מוניקה הוא זה שהשאיר כתם על הקריירה המזהירה של ביל קלינטון בבית הלבן, אלא העובדה שהצהיר בלי למצמץ "לא קיימתי יחסים עם האשה זאת". לא חיבתו של הסנאטור לארי קרייג למפגשים מזדמנים עם גברים בשירותים ציבוריים היא זו שסיימה בבושת פנים את הקריירה הפוליטית שלו, אלא העובדה שבמשך שנים נלחם כמחוקק נגד זכויותיהם של ההומוסקסואלים. בדיוק משום כך התוודה המושל הנכנס של ניו-יורק דייוויד פטרסון (שנבחר בעקבות הדחתו של אליוט ספיצר על רקע קשריו עם נערות ליווי) בפני התקשורת על קשרים רומנטיים שהיו לו מחוץ לנישואים, והקפיד לעשות זאת מיד עם כניסתו לתפקיד. הצהיר, והמשיך הלאה.

national_inquirer_covers_377

אם לשפוט על-פי עוצמת הסיקור של פרשת אדוארדס בשבועיים האחרונים, הרי של"נשיונל אינקוויירר" ודומיו יש מקום לתקווה שסיפוריהם יקבלו התייחסות הרבה פחות ספקנית בעתיד. אף שאדוארדס כבר מזמן אינו מועמד, וככל הנראה סיים את חייו הפוליטיים, ממשיכים העיתונאים לפשפש בהנאה כמעט סדיסטית בפרשה בתואנות שונות של רלבנטיות: הסוגיה הכספית, הפקרת ילד, צביעות פוליטית ועוד. אבל יותר מכל נראה שמה שמנחה אותם עכשיו היא נקמה. נקמה באדוארדס על שקריו והעמדות הפנים שלו, ונקמה ביצר הטוב שלהם עצמם, שגבר על היצרים העיתונאיים.

קשה לעיתונאי להכריע כיצד להתייחס לפרסום צהבהב, במיוחד אם הוא נראה מרושע, תלוש מהמציאות ועוסק במציצנות גרידא. קשה, אבל במקרים כמו זה של אדוארדס, כאשר יש חשש שמועמד צובר נקודות זכות פוליטיות על בסיס שקר וצביעות, חובה. העיתונות ה"רצינית" צריכה להפעיל שיקול דעת בבואה לבחון סיפור ממגזין צהוב, אבל אם נראה שיש לסיפור רגליים (כמו במקרה של הסיפור השני מדצמבר על אדוארדס), והוא כולל שמות, תאריכים ועובדות מוצקות, אין מקום לחשוש מפולו-אפ, ולו כדי להזים את הסיפור כשקרי.

אם יש לקח מפרשת אדוארדס והפילגש עם המצלמה (והילדה), הרי הוא שבעידן התקשורתי המטורף של ימינו, העמוס בשמועות וחצאי אמיתות, בלוגים סהרוריים וצלמי פפרצי שמתקיפים ילדים של ידוענים ברחוב, מוטב ש-CNN או ה"לוס-אנג'לס טיימס" יעשו פולו-אפ על סיפורים מחדר המיטות מאשר ה"נשיונל אינקוויירר". ומוטב שיעשו זאת תוך כדי הקמפיין, ולא חודשים אחרי שהסתיים.

אבנר הופשטיין הוא שליח "ידיעות אחרונות" בארצות-הברית