באפריל השנה סערה הארץ הזו מפרשת ענת קם ואורי בלאו. הצלחת השב"כ לאתר את החיילת שמסרה לידיו של כתב "הארץ" דיסקים שבהם אצורים מסמכים סודיים ותכתובות פנימיות של צה"ל הניעה כאן דיון נרגש שהדיו עדיין לא גוועו לחלוטין: משפטה של החיילת המדליפה טרם הסתיים, וגם העיתונאי חשוף לפי שעה להליכים פליליים.
כל זאת משום ששנתיים קודם לכן פירסם בלאו במוסף "הארץ" כתבה, שעוטרה גם בתצלומי מסמכים מסווגים, וממנה עלתה הטענה כי צה"ל עקף לכאורה את הוראות בג"ץ, שהטילו מגבלות על ביצוע סיכולים ממוקדים בשטחים. התגובות שעוררה הכתבה המקורית היו בטלות בשישים למהומה שקמה בעקבות איתור המדליפה: המערכת הפוליטית רעשה וגעשה, ח"כים תבעו לראות בחיילת בוגדת ובהתאם לכך לגזור את עונשה, וגם אורי בלאו הוקע אל עמוד הקלון והוצג כאויב העם הראוי לעונש חמור.
זו היתה ההתנסות הראשונה של הציבור בישראל עם הדלפה מסיבית רגישה שמקורה במידע דיגיטלי. השיח התקשורתי שהתנהל אז אמנם הצביע על פוטנציאל המידע העיתונאי הגנוז במחשבי מוסדות המדינה, אך הוא לא התרכז בכך; תשומת הלב ניתנה בעיקר למידת הלגיטימיות שבהתנהלותו של אורי בלאו בנסיבות ההן: האם הוא ו"הארץ" השכילו לשמור על חסיון המקור שלהם, האם דין מסמך או שניים המודלף לעיתונאי כדינם של מאות מסמכים, האם החיסיון שהטילה המדינה על הליך החקירה והמעצר (של ענת קם) היה מוצדק, האם התביעות הנוקשות שהציגה בדיעבד מערכת אכיפת החוק לבלאו הן סבירות או שיש להן אופי של מסע נקמה.
בשלושת הימים האחרונים מקבל הציבור הישראלי שיעור בתורת היחסות: מה הוא הדיסק או הדיסקים שמסרה ענת קם לאורי בלאו לעומת מאגר המידע העצום שהעביר (כנראה) טוראי בראדלי מאנינג, איש מחשבים בצבא ארצות-הברית, לידיו של ג'וליאן אסאנג', בעליו (כנראה) של אתר ההדלפות ויקיליקס. ומה הם שני הסיפורים שגולל בלאו בפני קוראי "הארץ" על התנהלות לא תקינה לכאורה של חיילי צה"ל כלפי שני מבוקשים פלסטינים לעומת רבע מיליון האירועים הדיפלומטיים, חובקי עולם, שמתוארים במסמכים שוויקיליקס מזרים בהדרגה.
ההדלפה המסעירה – מה הדלפה? מבול – גוררת, כצפוי, גם שיח בין-תקשורתי על משמעותה ועל השאלות האתיות שהיא מעוררת. זה שיח שנמצא רק בראשיתו וכדאי לתת עליו את הדעת. גם משום שהוא עקרוני וגם משום שבמוקדם או במאוחר הוא יהיה רלבנטי לתקשורת הישראלית.
ה"ניו-יורק טיימס", למשל, הסביר לקוראיו כי החליט לפרסם את התיעוד המסווג משום שהוא מאיר את מדיניות החוץ האמריקאית באופן שאזרחי ארצות-הברית, ואזרחי מדינות אחרות, זכאים לדעת עליה. העיתון מצא שלמסמכי ויקליקס אין אופי של רכילות זולה, אלא הם משקפים את התנהלות הממשל האמריקאי ולכן הם ראויים לפרסום.
ה"וול-סטריט ג'ורנל", לעומת זאת, גילה לקוראיו כי הוצע לו לשים יד על לפחות כמה מהמסרים שבידי ויקיליקס, אך העיתון דחה את הפנייה משום שסירב להיענות לתנאי הסודיות שלהם נדרש להתחייב. עורכי העיתון הסבירו כי לא היו מוכנים למלכד את עצמם מראש בהתחייבות הנוגעת לתכנים שאין להם כל מושג מה טיבם. גם רשת CNN נהגה כך. ה"גרדיאן", לעומת זאת, מילא תפקיד מפתח ברתימת עיתונים בעולם לשירות ההפצה של המידע המסעיר שבידי ויקיליקס. העיתון הבהיר לקוראיו כי דאג מראש לסלק מדיווחיו כל אזכור העלול לסכן חיי אדם.
הדיון על מידת הלגיטימיות של פרסומי ויקיליקס נסב על שאלות כמו: האם הם אכן עולים בקנה אחד עם התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, המכיר בזכותם של אזרחי המדינה לקבל מידע על האופן שבו ממשלתם מנהלת את ענייניה, או שהם משמשים מכשיר במימושה של התנהלות בלתי חוקית; האם הם מקדמים את עניינו של הציבור או מסכנים את בטחונו; האם העיתונים הגדולים, המפיצים את המידע שמזרים ויקיליקס, פועלים ממניעים ענייניים או מתוך שיקולי תחרות ורייטינג.
מה שחסר, לטעמי, לפי שעה בדיון על התנהלות התקשורת בהקשר לוויקיליקס הוא עיסוק בשאלה מה הם מניעיו של ג'וליאן אסאנג' בפרסומים האחרונים, במיוחד ביחס לתועלת שהציבור הרחב מפיק מהם. כאשר פירסם ויקיליקס ביולי ובאוקטובר השנה תיעוד (גם מצולם) על הרג אזרחים חפים מפשע בעיראק ובאפגניסטן על-ידי חיילים אמריקאים ובריטים, ועל מבצעי טיוח מצד הצבאות הנוגעים בדבר, הוא עשה שירות עיתונאי חשוב. כך עשו גם העיתונים ורשתות הטלוויזיה ששיכפלו את המידע הזה והפיצוהו.
זו היתה המחשה טובה לתפקיד שממלאה התקשורת בחשיפת עוולות, שקרים ומעשים בלתי חוקיים של השלטון. זו גם היתה המחשה יעילה לחיוניותן של הדלפות. לעומת זאת, גל הפרסומים של שלושת הימים האחרונים שמקורם בוויקיליקס לא הצביע עד כה על התנהלות בעייתית של הממשל האמריקאי. אין הם מציעים סיבות לבוא חשבון עם ראשי השלטון בוושינגטון על ביצועיהם.
ייתכן שגילויים כאלה עוד יבואו, אך לפי שעה נראית המהומה האדירה שמעורר אסאנג' כמהלך שנועד לספק סוג של אובססיה אישית, הגורסת שכל שלטון הוא, בהגדרה, רע, ושתפקיד הפרסום באשר הוא, הוא להציק לו.