כמי שחלק מפרנסתו על הוראת טלוויזיה, ברור שראיתי במשך השנים הרבה רגעים מביכים, מבישים, ירודים וכדומה. ולמרות זאת לא זכורה לי תחושת מחנק מייאשת כמו זו שתקפה אותי כאשר תלמידים באחד השיעורים בחרו להקרין קטע מתוכנית "היפה והחנון", שבו השתתפו ירון לונדון ויורם בינור.

השניים נקראו להשתתף בטקס הצגת נשים כטיפשות, שמתקיים מדי שבוע בתוכנית הזאת. והם באו. ירון לונדון שאל אותן אם הן יודעות מהי "מפת הדרכים" או מה זה אש"ף, כדי שנוכל לשמוע את התשובות הבורות שלהן. הוא נקרא לדובב את הטיפשות, והוא בא. אצל יורם בינור נדמה היה לי שאפשר לראות איזו תחושת אי-נוחות מהתפקיד הזה. ירון לונדון מילא אותו בנאמנות, בסיוע מחוות הזעזוע התרבותי המוכרות שלו. מול זה הרגשתי גוש קטן בגרון: הרי הוא יודע בדיוק מה הוא עושה, והוא בכל זאת עושה את זה.

במקרה של לונדון ובינור, אגב, אפילו עלה התאנה המיקרוסקופי של "תכנים רציניים" ו"אנשים רציניים" הוסר. כי במקרה הזה אחת הבחורות, בניגוד גמור לכללי התוכנית, דווקא ידעה כמה דברים והתעקשה לומר אותם. אבל מה בדיוק אמרה – אם היו אלה דברים חכמים או מטופשים – לא נדע. התוכנית כיסתה את דבריה בפסקול של חברה שלה אומרת "בלה בלה בלה" (כלומר, מסמנת איזו שטות היא לומר דברים ממש). ממש ככה. אין עוד עלה תאנה: בינור ולונדון הביטו עלינו היישר מתוך ערוותה של הטלוויזיה.

אסור לעשות את זה: לא לאנשים זרים, לא לחברים, לא בבית, לא בכיתה. אבל בטלוויזיה מותר. המסך סופג הכל. אנחנו זוכרים את זה מדודו טופז, שהעלה בחורה שמנה לבמה כדי ששני צעירים יתחרו בזריקת כדורי שוקולד לפה שלה. גם הוא ידע שזה אסור, אבל זה בדיוק היה העניין: כל מה שלא יעלה על הדעת לעשות אפשר – וצריך – לעשות על המסך.

תעשיית הטלוויזיה אוהבת לחשוב שהיא התבגרה מאז ימי השיא של טופז. במקרה הזה, ההתבגרות פירושה שירון לונדון עושה את מה שעשה פעם טופז. הטלוויזיה התבגרה במובן הזה שהיא כבר לא צריכה ילד רע שערורייתי שיעשה את זה, אלא עושה את זה בלב הקונסנזוס, עם אחד מעמודי התווך הרציניים והתרבותיים שלה. הרי מה שמכאיב כאן באופן מיוחד הוא המחשבה שיום אחד הוא עוד עשוי לקבל את פרס ישראל.

צריך היה להיות חוק שיאפשר להעמיד לדין את אנשי התרבות שמשתתפים בטקס הזה: חוק נגד העלבה והשפלה פומבית. אבל לא יהיה חוק, מאחר שגם חברי-כנסת – כרמל שאמה, מירי רגב ואחרים – נקראו להשתתף בטקס, ובאו. מאחר שאין ולא יהיה חוק כזה, כל בן תרבות צריך לומר זאת במפורש: אלה לא יבואו בקהלנו. עד שיעשו תשובה, יביעו חרטה, יגידו משהו, לא יבואו בקהלנו.

הרשימה כואבת: דנה ספקטור, קובי אריאלי, אבשלום קור. אין היום בעלי דעה בטלוויזיה: כולם צייתנים. קוראים להם והם באים. אין כוכבים או טאלנטים או בעלי השפעה. כולם יודעים כמה זה מגונה וכולם עושים את זה.