בשבוע שעבר נתבשרנו על סבב מינויים גדול ברשת ב' של קול-ישראל. למעשה, מבין כ-30 כתבים (ללא כתבי חו"ל), תשעה שובצו בתפקידים חדשים ונוספים. זהו, לכל הדעות, שינוי בסדר גודל משמעותי. לשם ההשוואה, דמיינו מפעל או חברת שירות גדולה המניידת שליש מעובדיה לתפקידים חדשים, לאחר שמילאו אותם במשך תקופה ארוכה וצברו בהם ותק, ניסיון וידע רלבנטיים.
יש המייחסים את מגפת השינויים המתחוללת ברשות השידור בכלל ובקול-ישראל בפרט למינויים החדשים לתפקידי ניהול, ובמיוחד אלו של מנכ"ל הרשות יוני בן-מנחם ומנכ"ל קול-ישראל מיקי מירו, ולכוונה להחליש משמעותית את קולות הביקורת והעיתונות החופשית ברשות ובמערכות החדשות שלה. אבל גם אם תכליתו של המהלך מקצועית, דרושות לו הצדקות כבדות משקל.
מנכ"ל רשות השידור יוני בן-מנחם (צילום: דוד ועקנין)
מן הצד המשפטי, יש ל"פרשת הסבב" הנוכחית שני היבטים: הראשון הוא מעמדו של העיתונאי כעובד והפגיעה האפשרית בעיסוקו, בזכויותיו התעסוקתיות ובחופש המקצועי המוקנה לו. השני נוגע ליחסים שבין ציבור המאזינים ובין מי שמספק לו את השירות החדשותי.
בחיפוש אחר קווים מנחים להתנהגות ראויה בשני המישורים נוכל לפנות לפסיקת בתי-הדין לעבודה ובית-המשפט העליון בשאלות של מעמד העיתונאי אל מול הפררוגטיבה הניהולית של מעסיקו.
בפסק הדין שניתן בע"ע 674/05 אהרון ויזנר נ' מדינת ישראל–רשות השידור, נדונה שאלת ניודו של עיתונאי ותיק ברשת ב' לרשת א' ולתפקידים אחרים. בית-הדין האזורי סבר כי בהתאם להוראות התקשי"ר, האחראי במשרד הרלבנטי רשאי לקבוע את מקום עבודתו של עובד או להעבירו ממקום עבודה אחד למשנהו, כחלק מהכוח הניהולי שלו וכפוף למגבלות מידה וסבירות. אגב, מנהל הרדיו באותה עת ומי שהגיש תצהיר מטעם הרשות באותה פרשה היה יוני בן-מנחם.
בית-הדין הארצי, לעומתו, סבר אחרת בשאלה זו. השופט שמואל צור אמר את הדברים הבאים, החשובים גם לעניין שלפנינו (בקיצורים מתבקשים): "הפררוגטיבה הניהולית מייצגת את אינטרס המעסיק – אינטרס לגיטימי לכל הדעות – אלא שלעומתו קיים אינטרס נוסף, הוא אינטרס העובד, אשר אף עליו יש לתת את הדעת. עובד אינו פיגורת משחק על לוח השחמט. עובד הוא בשר ודם, הוא צד לחוזה עבודה, הוא נשכר לביצוע תפקידיו בשירות המעסיק. כמו למעסיק, כך גם לעובד יש אינטרסים, הן כעובד והן כאדם.
"לעובד קיים אינטרס לממש את יכולותיו המקצועיות והאישיות, ובתוך כך גם לממש את עצמו כאדם", נכתב עוד בפסק הדין. "מעבר לכך, קיים לעובד אינטרס לגיטימי שהתנהגות המעסיק כלפיו והחלטות המתקבלות בעניינו ייעשו בתום לב ובדרך מקובלת, כמרכיב מחייב בחוזה העבודה. כך זכאי כל עובד שהמעסיק ינהג כלפיו בהגינות, בסבירות, במידתיות, בתום לב ובכל מידה הראויה לשרור ביחסים בין שני הצדדים לחוזה עבודה.
"מכאן", ממשיך השופט, "שהפררוגטיבה הניהולית אינה ערך או עיקרון העומדים לעצמם. הפררוגטיבה הניהולית מייצגת את הצד האחד במקבילית הזכויות, וכנגדה קיים לעולם גם אינטרס העובד, אותו יש להביא בחשבון. מדובר באינטרסים שונים להם נקודות מוצא שונות והשאיפה היא, לעולם, להביא להרמוניה ביניהם, אשר תגשים את האינטרסים של כל אחד מן הצדדים על פני קשת האינטרסים.
"אכן, לעתים, לא ניתן להגשים הרמוניה זו, ומתחדדים אינטרסים מנוגדים של שני הצדדים ליחסי עבודה. מתח זה צריך להיפתר בדרך מאוזנת, שתביא בחשבון את שני צדי קשת הזכויות המנוגדות, ולא רק אחת מהן. נקודת האיזון צריכה לעולם לעמוד באמות מידה של סבירות ומידתיות, בהתחשב בנסיבות המיוחדות של כל עניין".
בנוגע לעניין שנדון באותו משפט כתב לבסוף השופט כי "יישומם של עקרונות אלה על ענייננו מביא אותנו למסקנה כי ההחלטה להעביר את המערער מתפקידו ברשת ב' היתה חד-צדדית, הביאה בחשבון את עניינו של המעסיק בלבד, תוך התעלמות מן הצורך לבחון את עניינו של העובד. מדובר אפוא בהחלטה אשר, על פניה, אינה סבירה ואינה מידתית".
דומה כי במישור יחסי העבודה הדברים מדברים בעד עצמם. דברים ברוח דומה קבע גם בית-המשפט העליון בפרשת רמת"א מפי השופט תיאודור אור (אמנם בסוגיה שונה מעט, של חילופי מעסיקים), ולפיהם העובד אינו חפץ העובר מיד ליד, ויש לקבל את הסכמתו לשינויים מהותיים העוברים עליו ועל מקום עבודתו, כצד לחוזה העבודה.
קולם של העיתונאים עצמם לא נשמע בסוגיה זו, וייתכן שלא בכדי. כל עובד, ובייחוד בענף שהמצב התעסוקתי בו רעוע לכל הפחות, יחשוש לסכן את עצם העסקתו, וייתכן שיעדיף שלא למחות. אך בפירמידת הזכויות שלנו, מלבד העובד והמעסיק יש גורם לא פחות חשוב, ואולי החשוב ביותר – הציבור המקבל מהם את השירות. על אחת כמה וכמה כששירות זה ניתן על-ידי רשות ציבורית הכפופה לדין המינהלי ולעקרונות תקינות המינהל וסבירות ההחלטה המינהלית.
ככל שסבב מינויים כה רחב, הנעשה באופן כה פתאומי וחד, פוגע משמעותית בשירות הניתן לציבור ובאופן המערער את מקצועיותה של רשת ב' ומערכת החדשות שלה – הרי שהוא פסול מבחינת המשפט הציבורי, ויש עילה לפסול אותו ולבטלו.
חובת ההוכחה באשר להעדר הסבירות ולפגיעה באיכות השירות מוטלת על הטוענים כך – משימה לא קלה בדרך כלל, שמולה עומדת חזקת תקינות המינהל והעדר הנכונות הכללי להתערב בהחלטות מינהליות. הנהלת הרשות תלתה את סבב חילופי התפקידים ההמוני שביצעה לאחרונה בסיבות של "מקצוענות, חדשנות ורעננות", ויש להניח כי יש הצדקות לקיום סבב תפקידים גם במערכות תקשורת מעת לעת. אכן, יש עורכים ומנהלים שרואים את חילופי התפקידים בחיוב וכאמצעי מניעה לשאננות, יצירת תלות לא בריאה במקורות קבועים, התנוונות מחשבתית ודינמיות ארגונית המאפשרת פיתוח כישורים מגוונים בתחומים שונים.
מנגד עומדים שיקולי ההתמקצעות, יצירת קשרי עומק המאופיינים באמון ולמידה נרכשת וארוכה של תחום הסיקור והמסוקרים, וטיעונים אחרים המצדדים בהתמדה ארוכת שנים בסיקור תחום קבוע. יש בכך גם מתן ביטוי מקצועי לפרט העיתונאי ומתן אפשרות לפיתוח התמחות. עיתונאים כאלה לא חסרים בעיתונות בישראל, והם נתפסים כמקצוענים ומצליחים. מן הסתם משפיע הוותק ההתמחותי גם על האטרקטיביות שלהם בעיני הקוראים/צופים/מאזינים, וגם על השורה התחתונה בתלוש המשכורת שלהם.
יש לתת את הדעת גם על הדרך שבה נעשה מהלך החילופים המקיף והאופן שבו יושם בפועל. אם נכונים עובדתית הדברים שכתב בן כספית בטורו השבועי ב"מעריב" ביום שישי האחרון, ולפיהם נמסר לכתבים כי יחלו בתפקידיהם החדשים באופן מיידי, בלא חפיפה, בלא התארגנות ובלא התנהלות מסודרת – הרי שמדובר בהתנהלות שאינה מקצועית על פניה. מלבד הפגיעה שלא לצורך בעובדים, בכבודם, ברגשותיהם ובמוטיבציה שלהם, נפגעת גם המערכת ואיתה גם המאזינים והציבור בכללותו.
מן המצטבר עולה חשש כבד לכך שסבב המינויים האחרון חוטא במידה לא מבוטלת לעיתונאים עצמם ולציבור, וספק אם ימצא חן בעיני ערכאות שיפוטיות שיתבקשו לבחון אותו. אמנם בתי-הדין לעבודה אינם נוטים להתערב בקלות בסוגיות האלה, אך במקרה הנדון פתוחה הדרך לכל אחד מן הציבור להביא את העניין לפתחו של בג"ץ. זה האחרון התערב כבר לא פעם בענייני רשות השידור, וגם מתח עליה ביקורת לא פשוטה פעמים אחדות. ייתכן כי גם התנהלותה של הנהלת הרשות במקרה הזה ראויה לעיונו של בג"ץ.
עו"ד אלעד מן הוא היועץ המשפטי של הצלחה – התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת