השבוע, בבוקר שבו הגיע שלמה בניזרי לשערי כלא מעשיהו כדי להתחיל לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו, הציף את שידורי החדשות ברדיו קולו של אחיו, שטען כי נגד השר לשעבר נרקמה עלילה וכי הוא נענש על לא עוול בכפו. בשצף קצף, ברהיטות נרגשת, טען דוד בניזרי כי אחיו הוא קורבן של טעות משפטית ושל שרירות לב של מערכות החקירה והתביעה.
היתה לו גם אסמכתא מובהקת לתמוך בה את טענותיו: עד המדינה משה סלע, שעליו הסתמך בית-המשפט בהרשעת הנאשם, אמר בימים האחרונים, במו פיו, כי בניזרי סומן מלכתחילה. דוד בניזרי דבק בקביעה הזו, חזר והשמיע אותה שוב ושוב וביקש בדרך זו לטעת בלב המאזינים את הרושם שהיא מהווה הוכחה ניצחת לטענתו שההרשעה והעונש שהושת על אחיו הם עיוות דין שלא היה כמותו בתולדות המדינה.
כשנשאל האח על ידי מראייניו כיצד עומדת גרסתו מול הכרעות חוזרות ונשנות של בית-המשפט – בכל הערכאות – שמצאו את השר לשעבר אשם, שלף את הקלף המנצח: דברי עד המדינה בתקשורת. ולא נבוך המרואיין מהעובדה שלשופטים אמר עד המדינה דברים ששיכנעו אותם להרשיע את הנאשם. ולא התבלבל כשנשאל מדוע הוא ושאר אוהדיו של בניזרי מעוררים מהומה ציבורית ותקשורתית כשבאותו בוקר עצמו הלך שר אחר (אברהם הירשזון) לכלא בשקט, באיפוק, כמי שמקבל עליו את הדין. "מותר לזעוק על עוול", היתה תשובתו של דוד בניזרי.
משה קצב (שני מימין) מגיע לפתיחת המשפט נגדו, 1.9.09 (צילום: יוסי זליגר)
באותו בוקר החל הליך משפטי אחר: הנשיא לשעבר, משה קצב התיישב על ספסל הנאשמים בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. בניגוד לרעש שעוררה הליכתו של בניזרי לכלא, שתקה התקשורת נוכח תחילת הדיון בתיק הפלילי נגד משה קצב. לא משום שההאשמות נגד הנשיא לשעבר אינן חמורות או אינן מעניינו של הציבור; להפך, הן קשות ונוראות פי כמה מעבירות השוחד והפרת האמונים שבגינן הורשע שלמה בניזרי.
אלא שעל תיק קצב הוטל איפול מוחלט מטעם בית-המשפט – ולתקשורת אין ברירה אלא לציית לצו. וכך אנחנו עדים להליך מוזר, לא סביר, או מוטב לומר, בלשון המשפטנים, בלתי מידתי: הנשיא הקודם עומד לדין על שורה של עבירות אינוס, מעשים מגונים, הטרדות מיניות ושיבוש הליכי משפט – ומהציבור נבצר לעקוב אחר מהלך משפטו. המניעה היא מוחלטת: מלה מהדיון המשפטי לא מובאת לידיעת הכלל.
לכאורה יש הצדקה מלאה לחיסיון שהוטל על ההליך נגד קצב: הדבר נעשה לבקשת התביעה כדי לגונן על העדות (ובהן המתלוננות במשטרה). השיקול הוא – ככל שתובטח אנונימיות העדות, כך גדלה ההסתברות שהן יהיו מסוגלות לפרוש בפני השופטים את פרטי ההטרדות המיניות המיוחסות לנשיא; לעומת זאת, ככל שתגדל חשיפתן לציבור, כך גדלה ההסתברות שהן יחושו מנועות, אם לא מאוימות ממש, לתאר את מעלליו הנקובים בכתב האישום. זה ערך כבד משקל, המתמודד עם ערך יסוד אחר – זכות הציבור לדעת ושקיפות הדיון המשפטי.
השופטים ג'ורג' קרא, יהודית שבח ומרים סוקולוב הכריעו בעד הערך הראשון. הם כמו אמרו שהשיקול שנועד להבטיח את עצם היכולת לברר כראוי, ללא לחץ חיצוני, את ההאשמות נגד קצב גובר על עקרון הפומביות. גם כאשר מקבלים את עמדתם, אי-אפשר להשלים עם האופן הגורף שבו היא מיושמת.
ניתן למצוא דרך שתאזן בין שני הערכים: אפשר לקבוע נוהל שבו מדי יום כתב מתחלף לענייני משפט ילווה את הדיון וידווח עליו לכל כלי התקשורת, כשהוא מחויב לא לזהות את העדות; לחלופין, ובלית ברירה, אפשר להסתפק בפרסום פרוטוקול שבועי של הדיון. המצב הנוכחי, שבו הליך משפטי שיש לו משמעות ציבורית טעונה מאין כמוה מתנהל מאחורי פרגוד אטום, הוא בלתי נסבל.
החקירות נגד הנשיא קצב וההליכים הקדם-משפטיים שליוו אותן עוררו עניין ציבורי אדיר והותירו משקעים קשים. כדי לפזר את עננת החשדנות העדתית ולסלק את הבלבול בעולם המושגים המוסרי האופפים את הפרשה העגומה הזו, חיוני מאוד לנהל את ההליך בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בשקיפות. ולו רק כדי לסכל ככל הניתן את האפשרות שמי מבני משפחתו של קצב יציף ביום מן הימים את התקשורת בטענות מסוג אלו שהשמיע השבוע אחיו של שלמה בניזרי. וכבר אמר שופט דגול (לואיס ברנדייס) כי אור השמש הוא חומר החיטוי היעיל ביותר.