התיוג האידיאולוגי מסגיר את ימיני
"מעריב" עשה שירות חשוב ומועיל לקוראיו כאשר צירף אתמול לגליונו את התמליל המלא של תמצית פסק הדין במשפט משה קצב.
יש אמנם לזכור כי התקציר שהקריא השופט ג'ורג' קרא באולם בית-המשפט, ושאותו חילק "מעריב" לקוראיו, אינו פסק הדין עצמו, על מלוא נימוקיו ואסמכתאותיו, אלא ריכוז האישומים, העובדות והמסקנות המשפטיות שאליהם הגיעו השופט קרא ועמיתותיו, מרים סוקולוב ויהודית שבח, אבל זהו המסמך שמצאו השופטים לנכון להציג לציבור (כשהם שומרים על צנעת העדים והמתלוננות), והוא זה שממנו שואבים הקוראים את רשמיהם על גיבורי הפרשה.
לקוראי "מעריב" ניתנה אפוא הזדמנות בלתי אמצעית והוגנת ליצור לעצמם תמונה של התנהלות הנאשם בהקשר לאישומים שהוגשו נגדו, הנשים הצעירות שהיו כפופות לו והפכו קורבן ליצריו המיניים, וכן לאופן שבו תיפקדו בפרשה העגומה הזו הרשויות הממונות על אכיפת החוק, מצד אחד, וסוללת הפרקליטים של קצב וחבורת המקורבים הסובבת אותו, מצד שני.
אחד מקוראי "מעריב" הוא בן דרור ימיני, שהוא גם מהכותבים היותר קולניים של עיתון זה. והנה מה שמצא הוא בתמצית פסק הדין: הרכב השופטים שחרץ את דינו של קצב לא שפט את התיק לגופו, אלא הושפע מהתקשורת ומהאופן שבו התייחסה היא לקצב. והיא, התקשורת, נהגה בנשיא לשעבר בבוז ובאיבה כל שנות כהונתו, ללא קשר לחקירה על הטרדותיו המיניות. קצב נתפס על-ידי התקשורת כמי ש"הוא לא משלנו", והיחס הזה הקרין על האופן שבו סיקרה את כהונתו. שלושת השופטים, שהתייחסו בהכרעת הדין לתפקיד הפעיל שמילאה התקשורת בגלגול הפרשה בזירה הציבורית וציינו כי לא רק המשטרה והפרקליטות עשו בה שימוש, אלא גם קצב, כשלו כישלון חמור בכך שלא הודו בהשפעה שהיתה לה על שיקוליהם והכרעתם. המטענים השליליים האדירים שנשאה התקשורת כלפי קצב נכנסו לתוך אולם המשפטים והיו שותפים להכרעת הדין, ואולי הם שהיטו את הדין לחובתו.
כך בן דרור ימיני, וזו, כמובן, זכותו. "מעריב" מאפשר לקוראיו לשפוט את אבחנותיו של ימיני מול הטקסט המקורי של תקציר הכרעת הדין ולהחליט בכוחות עצמם אם הפרשן הפורה הזה של העיתון דן בעניינים לגופם או שהוא מושפע מדעות קדומות ומהנחות מוצא מקובעות. כך בעניין קצב וכך, אולי, גם בסוגיות אחרות שהוא מרבה לדבר ולכתוב עליהן. לקורא ניתנת הזדמנות הוגנת להחליט אם ימיני קורא נכון את המציאות, או אונס אותה באופן שבו הוא מציג אותה לקוראיו.
הגיגיו של ימיני הם עניין לעסוק בו לא משום שעיתונאי מסוים זה (או כל עיתונאי אחר) טועה או צודק בהערכות המצב שהוא מפיץ, אלא משום המסר האידיאולוגי הטבוע בהן. ימיני הוא מחלוצי החבורה (עיתונאים ובעיקר פוליטיקאים) שהניפה גרזן על מערכת המשפט בארץ וגרמה להתערערות האמון בה. ימיני ניסח את התפיסה שהמערכת השיפוטית, בעיקר בית-המשפט העליון, היא קליקה אליטיסטית שבתוכה חבר מביא חבר ושבין השאר נטלה לעצמה סמכויות להכריע בסוגיות ציבוריות שאינן מעניינה.
אופיה של חבורת השופטים הזו, כך ימיני, שהיא הומוגנית, מתנשאת, וממילא עולם המושגים שממנו נגזרת התבוננותה על המציאות, כמו גם הכרעותיה השיפוטיות, הם חדגוניים ומוטים. הד לאמונתו זו של ימיני נמצא גם בטור שכתב אתמול ב"מעריב" על פסק הדין בפרשת קצב: הוא מפרש את הכרעת הדין כביטוי לניכור כלפי קצב שגילתה "האליטה השלטת", ובתוכה התקשורת.
בניגוד לימיני, קראתי אני את הכרעת הדין באופן שונה: זה מסמך מנומק ומפורט היוצר תשבץ משכנע של ראיות המצביע על התנהגותו הפלילית של קצב כלפי נשים שהיו כפופות לו. אני רוצה לקוות שאני הקורא הסביר של מסמך זה ולא ימיני, אבל גם אם אני טועה וגם אם השופטים טעו בשקלול העדויות וגם אם שגו בפירוש שנתנו להתנהלותם המחפירה של הנאשם ומקורביו בעת המשפט (הרי די בה כדי ללמד מי הצדיק ומי הנבל בפרשה הזו) – התיוג האידיאולוגי שמשווה ימיני לטיעוניו מסגיר אותו.
הוא אינו טוען שתחת ידיהם של השופט קרא וחברותיו לדין יצאה שגגה; הוא קובע שפסק דינם, כמו הם עצמם, הוא מוצר של עולם מושגים חברתי ותרבותי אליטיסטי, וכן של אווירה ציבורית מתלהמת שהשליטה התקשורת העוינת. בכך מתייג הכותב את הכרעת הדין בתיק המסוים הזה לא כטעות נקודתית (אפשרית), אלא כפועל יוצא בלתי נמנע של דעות קדומות בלתי מבוקרות ושל סולם ערכים מסולף שמקורו בסולידריות פנימית של קהיליית השופטים.
הקורא את ימיני מובל למסקנה שאין לסמוך על מערכת המשפט הישראלית ואין לתת בה אמון. הח"מ, שקרא ב"מעריב" את תמליל פסק הדין, הגיע למסקנה הפוכה.
מדוע פורסמה מודעת האבל על יודקובסקי דווקא ב"הארץ"
שלשום פורסמה ב"הארץ" מודעת אבל גדולה על מותו של דב יודקובסקי, עורך "ידיעות אחרונות" ומי שאחראי במידה רבה למעמד שרכש כ"עיתון של המדינה". היו חתומים עליה 25 מוותיקי העיתון, שביכו את מותו של "העורך, הבונה והמוביל של 'ידיעות אחרונות' במשך יובל שנים", כלשון המודעה. מאחורי פרסומה של המודעה ב"הארץ" דווקא, ולא בעיתון האם של יודקובסקי ושל עמיתיו האבלים, מסתתר סיפור קטן המשקף, כנראה, משהו מהאווירה השוררת בבניין "ידיעות אחרונות" ומכל מקום זורה אור על הלך הרוח של דור הוותיקים בעיתון.
המודעה נולדה לפני כארבעה חודשים, כאשר מצבו של יודקובסקי הורע מאוד; הוא איבד את ההכרה והערכת הרופאים היתה שהוא עומד למות. הנוסח שנקבע הוא זה שפורסם שלשום ב"הארץ", אבל לפני ארבעה חודשים היתה כוונת ותיקי העיתון לפרסמו ב"ידיעות אחרונות". אלא שאז הם קיבלו מסר שלפיו נוני מוזס, מו"ל העיתון, יסרב לפרסם מודעה המעניקה ליודקובסקי את הבכורה בהובלת "ידיעות אחרונות" להצלחתו המסחררת. יוזמי המודעה סירבו לשנות את ניסוחה והחליטו לפרסמה ב"הארץ". מיעוט מבין הוותיקים לא צירף את חתימתו.
יודקובסקי שכב על ערש דווי ארבעה חודשים נוספים, ועם מותו השבוע פורסמה המודעה, בנוסחהּ המקורי, ב"הארץ", בלי שתוצע ל"ידיעות אחרונות". לא ברור אם המסר שקיבלו ותיקי העיתון לפני ארבעה חודשים, על התנגדותו של המו"ל לנוסח המוצע, היה מבוסס על בדיקה ממשית (היינו, הוא ראה את הנוסח והסתייג ממנו), או על הנחה המתיימרת לקרוא נכונה את תגובותיו. מכל מקום, הסיפור הקטן הזה מעיד על ההערצה העצומה של ותיקי "ידיעות אחרונות" ליודקובסקי, כמו גם על הכעס והעלבון הצורב שהם חשים לנוכח האופן שבו נוני מוזס וההנהגה הנוכחית של העיתון התייחסו אליו בשנים האחרונות.
לפני חודשים אחדים ציין "ידיעות אחרונות" 70 שנה להופעתו. שמו של יודקובסקי נפקד לחלוטין מהגיליון החגיגי. ותיקי העיתון וחוקרי התקשורת הישראלית הוקיעו את "ידיעות" על התנהגותו זו. מותו של האיש אמנם סוקר השבוע ב"ידיעות" במתכונת סבירה, אך הידיעה על הלווייתו היתה מוצנעת והוא הוצג בה רק כמי ש"עבד ב'ידיעות אחרונות' במשך 40 שנה".
ותיקי "ידיעות אחרונות" חשים שקברניטיו הנוכחיים של העיתון חותרים לגמד את פועלו ולמחוק את זכרו של מי שעמד, לצדו של נוח מוזס, ליד ההגה במשך עשרות שנים ואשר מילא תפקיד של מורה דרך לדורות רבים של עיתונאים. נאמנותם לזכרו של יודקובסקי וקנאותם לכבודו היא ההוכחה הניצחת לרישום שטבע בהם האיש.
שותפות חדשה
בשבוע שעבר חתמו המכון הישראלי לדמוקרטיה והמסלול האקדמי של המכללה למינהל על הסכם להפעלה משותפת של אתר "העין השביעית".
מאז ייסודו, כמגזין מודפס דו-חודשי, ועד עתה, מומנה הפקתו של "העין השביעית" על-ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה. עלות פעילותו של הפרויקט הזה, במתכונתו המודפסת ובתצורתו כאתר מקוון זה שלוש שנים, התבטאה בנתח משמעותי מתקציב המכון. המכון נושא בכך ברצון זה 15 שנה משום שהוא רואה ב"עין השביעית" אמצעי חשוב להשבחת הדמוקרטיה הישראלית. בשנה האחרונה, בגלל אילוצים תקציביים, החליט הוועד המנהל של המכון לצמצם את חלקו במימון האתר ולחפש שותף שיזדהה עם מטרות האתר ויהיה מוכן לשאת בעול הפעלתו.
בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל, בראשותה של פרופ' אווה ברגר, נענה לפנייה, ואנחנו שמחים ומודים על כך. במועצת המערכת של "העין השביעית" ישולב נציג של בית-הספר, האתר יקלוט מאמרים מקצועיים וטורי דעה של מורי בית-הספר, יעבד לפרסום מחקרים ראויים של תלמידיו, ינחה אותם בהכשרתם המעשית ויראה בבית-הספר מוסד-עמית לליבון סוגיות הנוגעות לתקשורת ולתפקודה.
המסלול האקדמי של המכללה למינהל ישתתף במימון הפעלתו של האתר שלנו. השותפות הזו מבטיחה את עצמאות המערכת של "העין השביעית", מייצבת את המסגרת הכספית שלנו ומאפשרת לנו להוסיף לפעול במתכונת הנוכחית. המכון הישראלי לדמוקרטיה ממשיך במאמציו להעמיד לרשותנו את המשאבים הדרושים כדי לתת תנופה לפעילותו של האתר, להרחיב את השירותים שהוא מציע לגולשים ולהעשיר את התכנים שהוא מעלה.
"העין השביעית" והמוסדות המממנים אותו מאוחדים בשאיפה להוסיף ולהעמיד לרשות הציבור אתר איכותי, הדן בתקשורת ללא פניות ומתוך הכרה עמוקה בחשיבותה לדמוקרטיה הישראלית.