ניקי לי היא כוכבת סרטי פורנו אמריקאית. היא ברונטית, 1.65 מ', 54 ק"ג, מידת חזייה B34, לגופה פירסינג ואי-אילו קעקועים. ניקי לי אינו שמה האמיתי; היא אימצה אותו עם כניסתה לתעשייה הקליפורנית לפני כשלוש שנים, אז היתה בסך-הכל בת 22. למען האמת היא אינה קיימת בכלל. לפחות לא כישות בשר ודם. אז מה היא כן?
ניקי לי היא שחקנית הפורנו הטיפוסית במלוא מובן המלה; המיצוע הסטטיסטי המדויק של כמות מידע עצומה על אודות כ-7,000 שחקניות סרטי פורנו מ-40 השנים האחרונות שנאסף מהאתר IADF – ראשי תיבות של Internet Adult Film Database, מעין מקבילה פורנוגרפית של מסד הנתונים IMDB, המחזיק נתונים על למעלה מ-120 אלף סרטים.
ג'ון מילוורד (צילום פרטי)
האדם שנטל על עצמו את המשימה הסיזיפית לצלול למאגר הנתונים של IADF ולתרגם אותם לטקסט שנון (אף שלוקה בנקודות עיוורון מוסריות) ואינפוגרפיקה מרשימה לא פחות הוא ג'ון מילוורד, בריטי בן 27 המגדיר את עיסוקו במלים "בלש רעיונות", מושג שמככב גם בכותרת הבלוג הפופולרי שהוא מפעיל.
"עמוק בפנים: מחקר על אודות 10,000 כוכבי פורנו והקריירות שלהם" התפרסם במסגרת הבלוג בפברואר 2013 (הפוסט האחרון עד כה), ושם לו למטרה, כדברי מחברו, "לגלות אחת ולתמיד אילו מהסטריאוטיפים המשויכים לפורנו נכונים, ואילו שקריים". אין מה לומר – הוא הצליח. שחקנית הפורנו הבלונדינית עצומת החזה התגלתה כברונטית ממוצעת.
מעבר למיצוע 10,000 שחקני פורנו לכדי שני טיפוסים עקרוניים, השחקנית ניקי לי והשחקן דייוויד לי (אין קשר משפחתי), השתמש מילוורד במידע העצום שהעמידה לרשותו הרשת כדי לבסס שורה של הבחנות משעשעות עד מטרידות על התעשייה: החל במגמות בבחירת שמות הסרטים ("נערה" היא המלה הנפוצה ביותר בכותרות; "רעיה" [wife] במקום השלישי, כשכמעט כל הסרטים בכיכובה עוסקים בניאוף); דרך מגמות בבחירת שמות הבמה של השחקנים ומשמעותם (השמות "לאב", "רוז" ו"סטאר" בעלי הקונוטציה הרכה רווחים אצל נשים, "סטיל" ו"סטון" הקשוחים אצל גברים); וכלה באי-השוויון המגדרי בכל הנוגע למספרי פרטנרים (שחקנים מקיימים יחסים עם 45 נשים שונות בממוצע בשנה, שחקניות עם שמונה גברים שונים).
"הפנים של הפורנוגרפיה", אינפוגרפיקה מתוך התחקיר הסטטיסטי "עמוק בפנים" בבלוג "בלש רעיונות" של ג'ון מילוורד
התחקיר של מילוורד הפך לסנסציה. הוא משך לדבריו כשני מיליון משתמשים ייחודיים, מוטט את שרת האתר (ולפי גרסאות אחרות, גרר מתקפת האקרים שהפילה אותו), וזכה לכתבות המשך בעיתונים כמו "אינדיפנדנט", "טלגרף" ו"לוס-אנג'לס טיימס", במגזינים דוגמת "Slate" ו"GQ" ובאזכורים באתרים כגון "הפינגטון פוסט" ו"גואקר". רובם ככולם גם הציגו לראווה את האינפוגרפיקה שליוותה אותו, כמות שהיא.
עיניים ביקורתיות יתקשו כנראה להתגבר על הנחת המוצא הבעייתית של התחקיר, שלפיה תעשיית הפורנו לגיטימית. גם כשלים מתודולוגיים לא נפקדים ממנו. אבל אם נניח לרגע בצד את הסייגים הללו, הנובעים בעיקרם מתוכן התחקיר, אי-אפשר שלא לראות בו חיה עיתונאית די יוצאת דופן, ואף יותר מכך, לראות זאת במחברו.
"אני מאוד משתדל להימנע מלחרוג מגבולות הידע שלי. אם אני לא בטוח באיזושהי סוגיה סטטיסטית מסוימת, אני עשוי להיעזר בשני חברים שיש להם רקע בתחום. אבל חוץ מזה, זה הכל אני"
לא מן הנמנע שמילוורד מבשר את הגרסה העתידית של המקצוע, או למצער את אחת מהן. "כל מה שאתה רואה בבלוג נעשה על-ידי, ללא שום עזרה מאחרים", הוא אומר בראיון מבוסס-מייל ל"העין השביעית". "אני תזמורת של איש אחד: מקבץ את הנתונים, מנתח אותם, כותב את המאמר ומעצב את הגרפיקה והאינפוגרפיקה. הגרפיקה צריכה להיות מרהיבה והיא חשובה לא פחות מהטקסט".
מרשימה עוד יותר העובדה שמילוורד עושה את כל זה ללא שום ידע פורמלי בסטטיסטיקה; "לכן", הוא אומר, "אני מאוד משתדל להימנע מלחרוג מגבולות הידע שלי, שבשנים האחרונות הורחבו מאוד בזכות הניתוחים שאני מבצע בנתונים. אם אני לא בטוח באיזושהי סוגיה סטטיסטית מסוימת, אני עשוי להיעזר בשני חברים שיש להם רקע מדעי ומחקרי בתחום. אבל חוץ מזה, זה הכל אני".
ביג דאטה
בפרויקט שערך לא מזמן המגזין המקוון של מעבדת העיתונות על-שם ניימן באוניברסיטת הרווארד, שהוקדש לחיזוי מגמות בתחום העיתונות (רפי מן עמד עליו כאן), חזר ועלה בכמה מהטקסטים המושג "ביג-דאטה" ("נתוני-עתק"). במרבית המקרים הוא ננקט בהקשר של הצרכנים: פילוח מאסות נתונים על העדפותיהם, תחביביהם ורצונותיהם, במטרה להתאים עבורם מוצר עיתונאי אישי. מילוורד, במובן מסוים, מסובב את הכלי העוצמתי על צירו ומפנה אותו בחזרה למושאי המחקר.
במרבית המקרים הוא עושה זאת על סמך מקורות גלויים בלבד: נתונים שחילץ ממאגר נשכח ("כל תחקיר מתחיל מרעיון למאגר מידע ש'דורש' בדיקה, והרעיון הוא בפירוש השלב הכי חשוב בעבודה"), או סטטיסטיקה הלקוחה ממאגרים ציבוריים, המאפשרת לו להשוות את ממצאיו עם הממוצעים באוכלוסייה – טקטיקה החביבה עליו במיוחד. רק במקצת מהמקרים הוא נשען על מידע שאסף בעצמו.
"הייתי אומר שזו עיתונות חוקרת, רק שבמקום לחקור מה אנשים אומרים או עושים, אני בודק איזה סיפור המידע מספר"
כמו שהעיד על עצמו באחד הפוסטים, הוא לא מחזיק ברשותו "מחשב-על", וכשאני שואל כיצד הוא מפיק מידע סטטיסטי איכותי ללא כלים תיאורטיים, הוא מספר שהוא מריץ את הנתונים על תוכנות פשוטות יחסית כמו אקסל, Mozenda ומערכת ניתוח נתונים הלקוחה מהאתר TextMechanic.com (דיון נרחב יותר בשאלה אם עיתונאים יהפכו בשנים הבאות למתכנתים אפשר לקרוא כאן). החישובים שהוא עורך אינם מסובכים באופן מיוחד, ועיקר המאמץ הוא בעבודה השחורה של הזנת הנתונים. לא לחינם לקח לו חצי שנה כדי להשלים את "עמוק בפנים". הכתיבה עצמה, אגב, ארכה שמונה שעות בלבד.
מה מבחינתך ההבדל בין תחקיר מהסוג הזה לבין חומרים שאנחנו רגילים לראות בדרך כלל בתקשורת המרכזית?
"הייתי אומר שזו עיתונות חוקרת, רק שבמקום לחקור מה אנשים אומרים או עושים, אני בודק איזה סיפור המידע מספר. וזה מה שאני אוהב: לחקור נושאים שלאנשים יש דעות מוצקות לגביהם – בדרך כלל שליליות – ולהראות, בהתבסס על נתונים, שיש בסיפור הזה יותר משחשבו מלכתחילה. באופן כללי אני חושב שעיתונאים צריכים להסתמך יותר על מצבורי נתונים כדי לתקף את המסקנות שלהם. תודות לאינטרנט זה אכן קורה, ואנשים כמוני יכולים להגיע למאגרי מידע שלא היו זמינים עד היום. אני מניח שאתה יכול לתאר את העבודה שלי כקשורה במידה מסוימת לפרדיגמת הביג-דאטה, במובן שבלב הפרויקטים הטובים ביותר שלי עומד מידע 'קשה', וממנו נובע כל השאר".
רעיונות עסיסיים ופרובוקטיביים
כשמילוורד אומר שהוא אוהב לחקור נושאים שלאנשים יש דעות שליליות לגביהם, הוא לוקח חלק במסורת בריטית של מאות שנות אנדרסטייטמנט. נכון לעכשיו ניתן למצוא בבלוג שלו חמישה תחקירים גדולים שהעלה בפרק זמן של שנה וחצי, על קשת נושאים הנעה בין פורנו, מוות, דייטינג וזנות.
אינפוגרפיקה מתוך התחקיר הסטטיסטי "מלים מלוכלכות" בבלוג "בלש רעיונות" של ג'ון מילוורד
הופעת הבכורה של סדרת כתבותיו היתה באוקטובר 2011, עם פוסט בשם "מלים מלוכלכות": ניתוח תוכן של 5,000 ביקורות שכתבו גברים בריטים על נערות ליווי באתרים המיועדים לכך. חומר הגלם כלל, לדבריו, יותר ממיליון מלים. בגוף הפוסט התוודה מילוורד שנדהם מרמת הפירוט של הביקורות: "ביקורת בת 500 מלה לא היתה מחזה בלתי שכיח [...] לעתים נדמה היה לי שכמה מהלקוחות השיגו גירוי נוסף מההזדמנות לשחזר את הסיפור שלהם". אופי הטקסטים, כתב שם, נע בין פרוזה מלאת הבעה לז'רגון של דו"חות עסקיים.
"בנושאים כמו מין, מוות, מערכות יחסים ואגו עוסקים בדרך כלל בצורה אנקדוטלית. לכן אני אוהב לספק עובדות קשיחות שיש ביכולתן לדחוף את הדיון לאפיק מבוסס-ראיות"
עוצמת התגובות שגרר הפוסט, הוא מספר, הביאה אותו לבקש לייצג גם את הצד השני של המתרס, וכך ערך תחקיר שהתבסס על מידע שזרם הפעם מכיוון היצאניות. הוא הקיף שני מקורות: חיבורים בני 100 מלה שכתבו 1,200 יצאניות בניסיון לתאר עצמן באתרים של סוכנויות ליווי, וכן שאלונים מפורטים ש-30 מהן ניאותו לענות עליהם באופן אישי – מפורטים להחריד.
בהמשך הדרך הגיש מילוורד תחקיר המבוסס על 478 הצהרות שמסרו נידונים למוות בטקסס רגע לפני הוצאתם להורג (נושא שנשמע אמנם מבטיח, אבל בפועל זהו הפוסט החלש באתר), וכן ניסוי בן ארבעה חודשים ובו סיגל לעצמו 10 פרופילים פיקטיביים באתרי היכרויות כדי לעמוד על סצינת הדייטינג באינטרנט. ואז הגיע "עמוק בפנים".
אינפוגרפיקה מתוך התחקיר הסטטיסטי "קופידון במבחן" בבלוג "בלש רעיונות" של ג'ון מילוורד
מה פשר המשיכה שלו דווקא לנושאים הללו? "אני אוהב רעיונות עסיסיים ופרובוקטיביים, אבל כאלה שאנשים אחרים עדיין לא גילו – בין השאר משום שהם פרובוקטיביים", הוא אומר. "המכנה המשותף ביניהם הוא החיבור שלהם לאינסטינקטים אנושיים בסיסיים, כמו מין, מוות, מערכות יחסים ואגו. אלו נושאים שעוסקים בהם בדרך כלל בצורה אנקדוטלית, ללא נתונים מדויקים המבססים את ההנחות לגביהם. לכן אני אוהב לספק עובדות קשיחות שיש ביכולתן לדחוף את הדיון לאפיק מבוסס-ראיות. זה הופך את העניין לאחר לגמרי".
לא עדיף לנצל את הכלי התקשורתי החזק שלך, על כל יתרונותיו, לנושאים אחרים?
"אמרו לי כבר לא פעם שאני צריך להתעסק בנושאים 'חשובים' שיש להם השלכות, אבל זה חותר תחת החוק מס' 1 שלי: לבחור רק בנושאים שאני מתעניין בהם באופן אישי והם מסעירים אותי. זו בסך-הכול מודיפיקציה של העצה הקלאסית לתסריטאים: 'כתוב על מה שאתה מכיר'. אני כותב על מה שמעניין אותי. לא הכל בחיים צריך להיות 'רציני' או בעל השלכות. אין לי בעיה שהכתיבה שלי תתפקד כמזון למחשבה".
זה גם סוג התוכן שהוא צורך כקורא. "אני מאוד אוהב ספרות על מדע פופולרי, כמו למשל זו של סטיבן פינקר [חוקר מוח ובלשן קנדי]. אם הוא רוצה להבין אם האלימות התגברה או נחלשה ב-500 השנים האחרונות, לשם המחשה, הוא יחפש ראיות לכך ויבנה מהן תיאוריה, כמו בספרו האחרון, בזמן שעיסוק עיתונאי רגיל בסוגיה כזאת יכלול כמה אנקדוטות וציטוטים של בעלי עניין".
אינפוגרפיקה מתוך התחקיר הסטטיסטי "מוות בטקסס" בבלוג "בלש רעיונות" של ג'ון מילוורד
על אף שמילוורד אינו מכחיש את נטייתו לאזורים העסיסיים של החיים – לתחום ה"מעניין" – תוצאות המחקרים שלו, לשיטתו, משמעותיות גם בערכים של ה"חשוב". מסקנתו מההתחקות אחר צרכני הזנות, שהתקיימה בעיקר במישורים הסמנטי והטרמינולוגי (ובהקשר הזה אכן מציגה כמה אבחנות מעניינות), היתה שבניגוד למקובל לחשוב, הם הפגינו כבוד וסימפטיה כלפי הזונות. לדבריו, בכל 5,000 הטקסטים לא נתקל באף סממן של ניצול או התעללות (יש לציין כי המחקר עסק בזנות מהזן האליטיסטי, של סוכנויות יוקרתיות, ולא בזנות רחוב).
לא מפליא, לכן, שצמד המחקרים של מילוורד בנושא הזנות אומץ לטענתו על-ידי פעילי לובי תעשיית המין, "משום שהוא שפך אור חדש על הנושא, ללא שיפוט מוקדם, ובזכות ביסוס של נתונים, כלומר עובדות אובייקטיביות, במקום על הדעות הבלתי רלבנטיות שלי", כדבריו.
לוגו הבלוג "בלש רעיונות"
באותו האופן הוא טוען שגם המחקר על עולם הפורנו התייחס בצורה בלתי שיפוטית לאנשים שפועלים בו, "בניגוד להתייחסות הרגילה, לתעשייה בכללה, כמקשה אחת". במקרה הזה, הוא מספר, הפידבק הגיע בדמות ציוצים מפרגנים של שתי אושיות פורנו בשם ניקי באז ואש הוליווד – אילוסטרציה כמעט פרודית על ממצאיו בתחום תורת השמות בתעשייה.
בראיון שהעניק ל"טלגרף" סיפר מילוורד שהוא מתעקש שלא לשרבב את דעותיו לתחקירים. כעת הוא אומר שמאליו מובן שכבר באופן הצגת הדברים מובלעות העמדות שלו בנושאים הנידונים, אבל הוא בהחלט משתדל שלא לכלול במאמרים רגשות פרטיים. "דעות הן דבר זול – לכל אחד יש אותן", הוא אומר.
ואכן, גם בשעה שמילוורד עוסק בתעשיית הפורנו או תעשיית המין, הוא שומר על ארשת ממלכתית לכאורה, אבל היא אינה אלא רוח גבית למנגנוני הניצול. בכל אחד מהתחקירים שתל מעין כתב הגנה למפרע, המורכב מטיעונים סופיסטיים כגון: "אי-אפשר לשפוט את הזנות בכללה, אלא יש לשפוט כל מפגש מיני בפני עצמו על-פי תוצאותיו".
טיפול ג'ון מילוורד
מילוורד, בן 27 כאמור, החל לכתוב באופן מקצועי כבר בגיל 16, עבור חברה שסיפקה "מוצרי מידע". הוא חיבר ספרי הדרכה עצמית אלקטרוניים בנושאים כמו מערכות יחסים, טכניקות מיטה ועוד; מערכי קורסים, ניוזלטרים ומאמרים ממומנים. "חומר די צ'יזי", הוא אומר, "אבל ככה התחלתי". בבלוג מדוּוח שהשיג את הג'וב הודות לעובדה שהתחזה לאדם בן 26. במקביל לעבודתו למד בקולג' עיצוב גרפי – מה שמסביר את חזותו המעולה של הבלוג.
"אם הייתי יודע מלכתחילה ש'עמוק בפנים' יביא שני מיליון מבקרים ייחודיים, הייתי יכול להתארגן על פרסום בשווי 10 עד 20 אלף פאונד. אבל זה נגד העקרונות שלי – אני שונא פרסום"
לאחר שש שנים כשכיר-חרב של מלים פרש מעבודתו והוא בן 22 בלבד. לכתיבה שב רק בסוף 2011, כשהשיק את "בלש רעיונות". תחילה חשב עליו כעל "רזומה מקוון" שישרת את עיסוקיו בעולם האמיתי, "אבל ברגע שהמאמרים התקבלו בכזאת התלהבות", הוא מספר, "התוכניות השתנו".
אם דמותו של מילוורד חולקת קווי מתאר עם זו של עיתונאי העתיד, הרי שזה הזמן לברר אם היא גם מרוויחה כסף. התשובה היא כן, אבל מכיוון מעט מפתיע ובהחלט לא מעודד עבור מי שמחפשים את נקודת החיבור בין עיתונות בלתי תלויה להיתכנות כלכלית.
תחילה מבהיר מילוורד שהוא מסרב למכור שטחים מהבלוג למפרסמים: "לא עשיתי את זה ואני לעולם לא אעשה זאת, למרות שכמעט כולם אומרים לי שאני חייב. אגב, אם הייתי יודע מלכתחילה ש'עמוק בפנים' יביא שני מיליון מבקרים ייחודיים, הייתי יכול להתארגן על פרסום בשווי 10 עד 20 אלף פאונד. אבל זה נגד העקרונות שלי – אני שונא פרסום. אני מאמין שכשאנשים נהנים ממשהו, הם גם מראים את זה".
"בזכות העובדה ש'עמוק בפנים' היה להיט כזה ענק, חברות פונות אלי ומוכנות לעבוד איתי על-פי התנאים שלי"
אז איך אתה רואה את זה?
"הפרויקטים שהעליתי בבלוג הובילו אלי כמה הזדמנויות מעניינות. למשל: בשמונת החודשים האחרונים אני מבצע עבודות עבור חברות אמריקאיות כמו eBay. אני מנתח מידע עבורן וכותב טקסטים על הממצאים. עשיתי גם כמה פרויקטים כאלה עבור חברה שמטפלת במכורים לסמים [הפרויקטים בנויים באופן כמעט זהה לפוסטים של "בלש רעיונות", כפי שאפשר להתרשם כאן]. אני מקבל שכר שנתי כדי לייצר פרויקטים מהסוג הזה, אבל זו עבודה זמנית מבחינתי. אני רואה את העתיד שלי בעבודה העצמאית, ולא בחברות מסחריות.
"העניין הוא שבזכות העובדה ש'עמוק בפנים' היה להיט כזה ענק, חברות פונות אלי ומוכנות לעבוד איתי על-פי התנאים שלי! למשל, הפרויקט הנוכחי שאני עובד עליו – שאפרסם בבלוג שלי במרץ – הוא עבור חברה שמוכנה לשלם לי מספר בן חמש ספרות כדי לחקור את מאגרי המידע העסיסיים שלה עצמה, מחקר שיתפרסם בצורת מאמר, עם טקסט שלי ואינפוגרפיקה וכל האלמנטים שמזוהים איתי. זו מודעות-מותג (brand awareness) מדהימה מבחינתם, אפילו שזה מפורסם בבלוג שלי ויש לי חופש עריכתי מלא. זה הכיוון שאני מקווה לנוע בו: למצוא חברה שמאגר הנתונים שלה מעניין באופן אמיתי, לקבל אותו ממנה, לבצע בו את 'טיפול ג'ון מילוורד' ולפרסם בפלטפורמה שלי, תמורת כסף".
אינפוגרפיקה מתוך התחקיר הסטטיסטי "מוות בטקסס" בבלוג "בלש רעיונות" של ג'ון מילוורד
במה החברה עוסקת?
"זו החברה הגדולה ביותר באירופה לצעצועי מין".
אם כן, בעתיד הקרוב מילוורד לא ייקח כנראה חלק ישיר בתיקון העולם, אבל נראה שהעבודה העיתונאית שלו (על אף שהוא עצמו מתעקש שלא להיקרא עיתונאי) מנסחת אופק מעניין לתחום: אדם בודד המשלב בעבודתו כמה פונקציות, מנצל לטובתו כמויות מידע עצומות שהונחו ברחבי הרשת ומפגין עבודת רגליים סיזיפית בהזנתן ויכולת יצירתית בניתוחן, ללא כל רקע אקדמי או השכלה פורמלית.
בתחומי חיים רבים וחשובים יש נגישות למאסות של אינפורמציה גולמית, אולם מעטים המקרים שבהם היא שורדת את שלב התיווך. למי יש כוח למספרים ולנתונים. דוגמה מקומית למקרה מוצלח של תיווך מידע קשה הוא פרויקט התקציב הפתוח של הסדנה לידע ציבורי, שהנגיש את המציאות הכלכלית בישראל כפי שהיא משתקפת בתקציב המדינה באמצעות גרפים וטבלאות נהירים לכל (בדומה גם ל"תקציבולטור" של סיעת עיר-לכולנו התל-אביבית).
המתווכים במקרה הזה היו ברובם מתכנתים מקצועיים שעשו זאת בהתנדבות; מילוורד מדגים כיצד עיסוק מהסוג הזה הולך ומתקרב גם לתחום האחריות של עיתונאים ועיתונאיות.
עוד על ג'ון מילוורד - בלש רעיונות
18.02.2014