בשבוע שעבר החליט שליחנו המיוחד לברר מהי תמונת המציאות שמציג "ישראל היום" לקוראיו. לפיכך התחיל שליחנו את יומו, בין ה-5 בפברואר ל-16 בו, בקריאת החינמון מעמוד השער ועד עמוד הרכילות. כך עשה ברציפות עשרה ימים, כשהוא רושם לעצמו את נושאי הסיקור שמעלה העיתון על דפיו ואת אופן מיצובם. כשסיים את הסריקה הזו, פנה שליחנו לשלושה יומונים מרכזיים אחרים – "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" – התעמק גם בהם ובמוספיהם מדש לדש, והקליד לעצמו את רשמיו. בסוף התהליך המתיש הזה נפנה שליחנו לסיכומים, והוא שמח לשתף בהם את גולשי "העין השביעית".

עיון מרוכז, במשך עשרה ימים רצופים, בתכנים הפוליטיים המתפרסמים ב"ישראל היום" ממחיש עד כמה העיתון הזה דומה לבטאונים המפלגתיים ששלטו כאן בכיפה בימיה הראשונים של המדינה

הממצא הראשון הוא שבגדול, נושאי הסיקור של "ישראל היום" אינם שונים מאלה של שלושת העיתונים האחרים. ענייני היום הצפים ומתחלפים בתקשורת משותפים לו ולשלושת מתחריו. ממצא נוסף: הסיקור שמעניק "ישראל היום" לרבות מהסוגיות הוא ענייני ואינו נגוע בהטיה צורמת. כשהוא מדווח על המשבר בבית-החולים הדסה, בפרשת ארביב-פינטו, בספיחי שערוריית הזמר אייל גולן ואביו, באירועים פליליים למיניהם, אפילו במחלוקת על חוק השוויון בנטל, הוא עושה זאת בגישה עיתונאית מקובלת. לכתביו ופרשניו המסקרים את האירועים הללו יש עמדות משלהם והן באות לידי ביטוי מוצהר על דפי העיתון, אך במסגרת המוסכמה התקשורתית הרווחת, שוויתרה ביודעין על דיווחים חסרי פניות, התנהלותו של "ישראל היום" אינה יוצאת דופן. הטיות דומות ניתן למצוא בסיקור המקביל בעיתונים האחרים.

מרים ושלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום" (צילום: אוליביה פיטוסי)

עם זאת, "ישראל היום" בולט לרעה בסיקורו את הזירה הפוליטית, כשניכר בו שהוא מכוון לשרת את תדמיתו של ראש הממשלה ואת צרכיו הציבוריים. התובנה הזו אינה חדשה, כמובן, וגולשי "העין השביעית" מכירים אותה מסקירות העיתונות המתפרסמות כאן מדי יום. אין זאת אומרת שקוראי "ישראל היום" ערים לה. מה שעין של עיתונאי מקצועי מזהה בקלות נסתר ברוב המקרים מ-400 אלף הקוראים שהחינמון מתפאר בהם. עיון מרוכז, במשך עשרה ימים רצופים, בתכנים הפוליטיים המתפרסמים ב"ישראל היום" ממחיש עד כמה העיתון הזה דומה לבטאונים המפלגתיים ששלטו כאן בכיפה בימיה הראשונים של המדינה. כמו "דבר", "חירות", "על המשמר" ודומיהם מלפני 60 ו-50 שנה, כך גם "ישראל היום" של העשור השני של המאה ה-21 הוא, בראש וראשונה, פמפלט מגויס שיותר משנועד לספק לקוראיו מידע, נולד כדי לשטוף את מוחותיהם.

בנימין נתניהו העולה מבין דפיו של "ישראל היום" בין ה-5 ל-16 בפברואר 2014 הוא ראש ממשלה שישאיר אחריו מורשת מפוארת. הוא נאבק באיראן, ביסס במדינה את עקרון הכלכלה החופשית וביצר את בטחונה. הוא ייזכר גם כמי שהציל את אופייה היהודי של המדינה, קיצץ את קצבות הילדים ובכך מיתן את הילודה במגזר הערבי, הקים את הגדר בגבול מצרים, בגולן ובגבול המזרחי, הסכים לעקרון שתי המדינות – כל זה כדי לשמור על אופייה היהודי של ישראל.

הגיבוי שנותנים הכותבים והעורכים של "ישראל היום" לנתניהו הוא עקבי, חד-משמעי ובא לידי ביטוי בכל התפתחות פוליטית שבה הוא מעורב

כל מפעלותיו של נתניהו מלמדים על קו ברור של סימון מטרה עם ראייה היסטורית, דבקות וביצוע מוצלח (שלמה צזנה, 14.2); נתניהו הוא ראש ממשלה שהמערכת הפוליטית והתקשורת מקפידות עימו בקלה כבחמורה (מתי טוכפלד, 7.2); קריאת התיגר של מאיר דגן על גישת נתניהו כלפי האיום הגרעיני האיראני היא בגדר מרד (בועז ביסמוט, 12.2); ברוח דומה כותב גם ד"ר גבי אביטל: דגן לא הפנים ערכים דמוקרטיים (13.2); העמדה הישראלית במו"מ עם הפלסטינים נחלשת בגלל קולות שיוצאים מתוך ישראל (פרס) וגם מתוך הממשלה (לבני ולפיד). אין לוותר לפלסטינים ומזל שנתניהו מיטיב לנווט את המהלכים באופן שלא יגיע לעימות עם ארה"ב, ישמור על האינטרסים של ישראל ולא יציג אותה כמחבלת במו"מ (איזי ליבלר, 12.2).

נתניהו פועל אפוא בתוך סביבה עוינת – מבפנים ומבחוץ. העולם שמסביב נגוע באנטישמיות, ובתוך ישראל נתקל ראש הממשלה בתקשורת עוינת, בבג"ץ מתריס ובשמאל שבחלקיו הקיצוניים פועל כגיס חמישי כשהוא חובר לאויבי ישראל בעולם. על רקע תפיסת מציאות זו, הגיבוי שנותנים הכותבים והעורכים של "ישראל היום" לנתניהו הוא עקבי, חד-משמעי ובא לידי ביטוי בכל התפתחות פוליטית שבה הוא מעורב. המגמה הזו ניכרת לא רק בתמיכה המפורשת שהעיתון מבטא בפרשנויות שהוא מפרסם, אלא גם בדיווחים החדשותיים – אם בתיאור מהלכיו של ראש הממשלה בזירה הפוליטית והמדינית, ואם בהצגת התנהלותם של יריביו. הנה מקבץ של המחשות:

ב-5.2 מפרסם חזי שטרנליכט מאמר התוקף את האזהרות שהשמיע מזכיר המדינה ג'ון קרי מפני סכנה של הטלת חרם בינלאומי על ישראל אם המו"מ עם הפלסטינים ייכשל. הכותב מזלזל באזהרותיו של קרי, שעוררו תגובה זועפת מצד לשכתו של נתניהו, מזכיר את הרזרבות העצומות של מטבע זר שנמצאות בבנק ישראל ומוצא סימנים נוספים לאיתנות הכלכלה הישראלית. הוא טוען שהחרמות שמוטלים פה ושם על ישראל מגיעים מכיוונם של ארגונים זניחים וממשלות עוינות, רואה בהם גם סימנים לאנטישמיות מסורתית וכורך את הניתוח הכלכלי הזה בהוקעת הסכמי אוסלו ובפורענות שהביאו על המדינה.

מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי וראש הממשלה בנימין נתניהו, דאבוס, 24.1.14 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

כעבור יומיים פורסמה בחינמון ידיעה על סקר דעת קהל שיזם ושמצא כי 61% מהציבור בארץ סבור שקרי ניסה לאיים על ישראל באזהרותיו מפני הצפוי לה אם המו"מ עם הפלסטינים ייכשל, בעוד שרק 21% מקבלים את גרסתו כי דבריו נאמרו מתוך דאגה לעתידה. במקביל הופיע בעיתון טור הפרשנות הבא: קרי דיבר במינכן באופן שמזכיר את דף המסרים של לבני ולפיד. זו הסיבה שדבריו עוררו רוגז כה רב בלשכות נתניהו, יעלון, ליברמן ושטייניץ. אחר-כך התנהלו שיחות בין מנהיגים יהודים בארה"ב ללשכות נתניהו ושות' וגם בין נתניהו לקרי – וטון ההתקפות מירושלים רוכך. בחודש הבא יתייצב נתניהו בוועידת איפא"ק וצפויה גם פגישה שלו עם אובמה; לגופו של עניין, הטלת חרם על ישראל אפשרית אם המו"מ ייכשל. זה יהיה חרם של ידידים, כזה שנועד לדרבן את ישראל לעשות ויתורים, לא של אויבים. נתניהו ממליץ לא לזלזל בחרם, אבל לא להיכנס לפאניקה. ישראל כבר הוכיחה את נכונותה לפשרות כואבות. מי שאינם מגלים סימני התפשרות כלשהם הם הפלסטינים. יוזמות החרם ניזונות מעידוד פנים-ישראלי מצד גורמי שמאל (שלמה צזנה, 7.2).

עורך "ישראל היום" עמוס רגב, 9.4.12 (צילום: משה שי)

על החלטת בג"ץ להפסיק את ההקצבות לאברכים שאינם מתגייסים הגיב מתי טוכפלד ב"ישראל היום" כשהוא מנגח את יריבו של נתניהו: החלטת בג"ץ באה מצד הרכב שופטים שלא השתנה משום שהסיעות החרדיות חזרו בהן ברגע האחרון, בקדנציה הקודמת של הכנסת, מלתמוך בהצעת חוק שנועדה לשנות את הרכב הוועדה למינוי שופטים. בגלל ההירתעות הזו נותר הליך המינוי בידי השמאל; החלטת בג"ץ בעניין החרדים משחקת לידיו של לפיד. הוא נכשל לחלוטין כשר אוצר וההחלטה מאפשרת לו לפזול מחדש אחר מעמד הביניים כשהוא עוטה על עצמו את גלימת אביר הנאבק למען שוויון בנטל, עד כדי פירוק הקואליציה והתייצבות בראש האופוזיציה (7.2).

וכאילו לא מיצה את מאמץ הסיוע לנתניהו, כותב טוכפלד בגיליון הבא: אחרי שנה רצופת כשלונות בפוליטיקה, יאיר לפיד ילך עד הסוף בעניין חוק הגיוס. מכאן שסנקציות פליליות ייכנסו לנוסח החוק. מנגד, התנגדות בנט לסעיף הזה היא למראית עין בלבד. זו לא תהיה סיבה עבורו לפרוש מהממשלה. נתניהו צפוי ליישר קו עם לפיד במקרה זה. הוויכוח הלוהט בין יש-עתיד לבית-היהודי סביב חוק הגיוס חושף את הבלוף שבברית האחים שנכרתה ערב הבחירות האחרונות ולאחריהן (9.2). וכך הלאה וכך הלאה לאורך כל התקופה שנסקרה: בכל נושא שנתניהו מעורב בו, "ישראל היום" מתמסר לשירותו ללא עכבות.

עולם חדש מופלא ומלא סתירות

איזו ישראל עולה מדפיו של "ישראל היום"? בעניין הזה נקלע החינמון לסתירה שהוא מתעלם ממנה ואולי אינו מודע לה. מצד אחד, המדינה המוצגת בגליונותיו היא מדינה חזקה, בטוחה בעצמה, מסודרת (אפילו המשטרה מקבלת אצלו צל"ש: "יותר ישראלים מרוצים מעבודת המשטרה"; ממצאי סקר מקיף המצביע על "עלייה נוספת" במידת שביעות הרצון של הציבור מתפקוד המשטרה, 5.2; מאמר של חזי שטרנליכט שמשבח ומחזק את ידי המשטרה על חקירות שחיתות שהיא מנהלת בתחום הנדל"ן, 6.2), כלכלתה איתנה ועתידה מזהיר. מצד שני, זו מדינה שמרחף מעליה איום קיומי מתמיד – הן מצד השטן האיראני והן מצד העולם הערבי. זו מדינה שחשופה לאנטישמיות בינלאומית ולחתרנות פנימית, ועליה להיות דרוכה מפני האויבים והיריבים האורבים לה על כל צעד ושעל. וכך נחשפים קוראי החינמון למסרים המנוגדים הבאים:

ראש הממשלה בנימין נתניהו לוחץ את ידו של הכתב המדיני של "ישראל היום", שלמה צזנה, אחרי שחתם על מדריך התיירות שצזנה כתב, מאי 2013 (צילום מסך, "ישראל היום")

אזהרות קרי כלפי ישראל בדבר חרם שיוטל עליה אם ייכשל המו"מ עם הפלסטינים הן איתות לאירופה לעשות זאת. הגישה האירופית מהדהדת את הנטייה האנטישמית המוכרת: הכו ביהודים בכיסם. המגמה הזו ניזונה מעידוד המגיע מתוך ישראל – מצד השמאל הנמצא בקואליציה, זה שבאופוזיציה וזה שבקהיליית התעשיינים (ד"ר רון בריימן, 9.2); ב-10.2 מתפרסמת בעיתון ידיעה מאוירת הממחישה סרטון המוקרן באיראן ובו תיאור גראפי של מתקפת טילים איראנית הפוגעת ביעדים אסטרטגיים בישראל, בכללם הכור בדימונה, מגדלי עזריאלי ובתי-הזיקוק.

מאמר של חיים שיין קובע: כשבשמאל בוכים ובימין בונים – עתיד ישראל מובטח. קרי לא ישיג מסמך בעל משמעות מעשית כי הפלסטינים אינם מוכנים לכונן שלום עם היהודים. לא ניתן להביא שלום על-ידי מסמך כל עוד אין הסכמה שבלבבות. רוב הציבור נותן גיבוי לנתניהו על הדרך שבה הוא מוליך את המדינה. ישראל קמה כדי לכונן ולשמר את העצמאות היהודית בכוחות עצמה ולא בחסות נאט"ו (10.2); פרופ' אפרים ענבר מבהיר: בניגוד לאזהרותיו של קרי, חרם כלכלי כולל על ישראל אינו מעשי. בארה"ב אין סיכוי לחרם כזה, בכמה מדינות באירופה אמנם יש נכונות לכך, אבל לא בכולן. הכלכלה הישראלית איתנה, יש מרכיבי ייצור בישראל שבהם תלויות כלכלות של מדינות אחרות (13.2).

ההטיה הלאומנית של "ישראל היום" מובילה את העיתון לא פעם לפרסם עמדות שמתקרבות למחוזות הפרנויה וההיסטריה

בצד זה מתפרסמות ידיעות המבשרות על איתנות הקיום הישראלי ועל מוצקות הסולידריות הכלל-יהודית (גורמים בצה"ל: הסיכוי לפריצת אינתיפאדה נמוך; ירדה המוטיבציה להתקוממות; לחמאס מאות טילים המסוגלים לפגוע במרכז הארץ (12.2); בשבוע הבא ייפתח מרתון מקוון של שלושה ימים שבו יוזמנו יהודים מכל העולם לקיים שיח משותף על מצב העם היהודי ועל זיקתו לישראל. היוזמה – בניצוח משרד ראש הממשלה והסוכנות-היהודית. מצורפת כתובת מייל להשתתפות בשיח (13.2).

ההטיה הלאומנית של "ישראל היום" מובילה את העיתון לא פעם לפרסם עמדות שמתקרבות למחוזות הפרנויה וההיסטריה. ב-5.2 למשל כתב חיים שיין מאמר בגנות אנשי הרוח הישראלים: "במדינת ישראל איש רוח הוא תמיד הומניסט בעיני עצמו, שדאגתו לאויב עדיפה על מסירותו לבני עמו. מרצה באוניברסיטה שמבין את המניעים של מחבלים, אך מתקשה מאוד להודות שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם. איש תקשורת שמשוכנע כי האינטליגנציה שלו ושל חבריו בשמים ושל מאזיניו מתחת לפני הקרקע. אנשי רוח בישראל כוללים גם זמרות בעלות קול נפלא שנשמע להן עצמן כמו קולות של מלאכי שמים, שמתעלמות מעובדת חיים בסיסית – על הארץ מתנהלת מערכה על זכותם של יהודים לחיות כבני-חורין במולדת שלהם".

מחלק עיתונים של "ישראל היום", בת-ים, אוקטובר 2013 (צילום: שוקי טאוסיג)

גונן גינת, עורך "ישראל השבוע", שיתף את קוראיו בתובנות הבאות: שר החינוך שי פירון ביטל את הוראת השפה הערבית בבתי-הספר כדי למנוע מתלמידי ישראל להתוודע לעוצמת הגזענות האנטישמית הרווחת בציבור הפלסטיני. בכך הוא משרת את האינטרס של "מחנה השלום" שמפלגתו נמנית עימו; מזכיר המדינה ג'ון קרי מפיץ מידע כאילו במסגרת ההסכם עם הפלסטינים יקבל עליו העולם הערבי לפצות את היהודים, יוצאי ארצות האסלאם, על הרכוש שהשאירו בהן. זה בלוף מכוון שנועד לפתות את הציבור המזרחי בישראל, שהוא ימני ברובו, לתמוך בהסכם, והוא מבוסס על הגישה האנטישמית הידועה: הכה את היהודים בכיסם (7.2).

ברוח דומה תורם דרור אידר את האבחנות הבאות: החרדים מעורבים בהוויה הישראלית, גם בוויכוח הפוליטי, והם מזדהים עם הימין השמרני. זו הסיבה שהשמאל תוקף אותם, ובעקבותיו התקשורת (10.2); מסע הדה-לגיטימציה של ישראל נוח לאירופים ולכן הם מטפחים אותו משום שהוא מייצר דימוי כאילו יחסי ישראל-פלסטינים שווים ליחסי הנאצים והיהודים; על אירופה לתמוך בישראל, שהיא מדינת הלאום היחידה שקמה כאן כמקלט יחיד לעם היהודי (13.2). קביעות קונספירטיביות כאלו נודפות גם מדיווחו של שלמה צזנה שפורסם בעקבות הסערה שעוררו בכנסת דבריו של פטריק שולץ, יו"ר הפרלמנט האירופי, בעניין מכסות המים של הפלסטינים: "לפני נאומו המסעיר בכנסת נועד פטריק שולץ לארוחת ערב עם פעילי שמאל, הציג בפניהם את תלונות הפלסטינים על קיפוח בהקצאת מים ועל מגבלות בחופש התנועה – ואיש מהנוכחים לא תיקן את הנתונים האלה או הכחיש אותם" (14.2).

"הכי ישראלי גם בשבת", פרסומת עצמית ב"ישראל היום", 2014

מנגד, ד"ר ראובן ברקו משקף את זקיפות הקומה הישראלית: פטריק שולץ ביטא גישה אירופית וגרמנית טיפוסית: חיפוש אחר המידתיות. "איך זה שישראלי צורך יותר מים מפלסטיני [...] האירופים לא מקבלים את העובדה שישראל פוגעת באויביה כמה מונים יותר מאשר הם בה. הם רוצים לראות גם בעניין זה 'מידתיות'. כאילו התוקפן זכאי להתחשבות. כך לא יהיה במזרח התיכון: מי שיפגע בישראל ייענש פי כמה וכמה" (16.2). כך גם נדב שרגאי: הגיעה העת לשחרר את קבר רחל משביו, הוא כותב, האתר מוקף חומה בצורה שנועדה להגן על המתפללים היהודים הבאים לפקוד אותו מפני התנכלויות הפלסטינים השכנים. הגישה צריכה להיות הפוכה: במקום להתחנן אצל ראשי הקהילה הפלסטינית בבית-לחם לרסן את התוקפנים, יש להקיף בחומה את מחנה הפליטים הסמוך, שממנו מגיעות ההתקפות, לחסום את דרך הגישה של הפלסטינים לירושלים ולהנגיש את הקבר לציבור היהודי (16.2).

זה אפוא עולם המושגים שבו מציף "ישראל היום" את קוראיו. לכך יש להוסיף שלקוחותיו של החינמון אינם נחשפים לעיתונים אחרים, ולכן נעלמים מעיניהם מידע שונה ותובנות חלופיות. קוראיו של החינמון לא התוודעו למשל (בתקופה הנסקרת כאן) לדיווחים על פגיעות של מתנחלים בפעילי שמאל, סגירת תיק חקירה נגד זמביש על בנייה בלתי חוקית ("הארץ", 9.2); טענות על התנהלות בעייתית של איפא"ק מול הממשל בוושינגטון בסוגיה האיראנית (חמי שלו, לשעבר המשנה לעורך "ישראל היום", "הארץ", 9.2);

ניתוב המידע הסלקטיבי אינו מקרי, אלא תואם את כוונתם הבסיסית של עורכי "ישראל היום" להציג לקוראיהם תמונת מצב נעימה ככל האפשר של המציאות הישראלית

הוראת השב"כ לשרים לא לנסוע, מטעמי ביטחון, בכביש 443 ("ידיעות אחרונות", 5.2); הכפלת הרס המבנים הפלסטיניים בבקעה ("הארץ", 6.2); את מי לא הזמין נתניהו לדיון על החרם? את לבני ולפיד המתריעים מפניו ("ידיעות אחרונות" ו"מעריב", 10.2); מסמכים מגלים: צה"ל סילף מידע כדי להצדיק סגירת כביש לפלסטינים; המדינה יוזמת תוכנית חדשה לבנייה בשטחים פתוחים; המינהל אוסר על פלסטינית בהריון בסיכון לעבור במחסום ("הארץ", 11.2); ישראל נכשלה במאבקה הפומבי הבוטה לשנות את המדיניות האמריקאית כלפי איראן. מוטב לה לנהל את מגעיה עם ארה"ב באופן חכם ולבחור בתבונה את שדה הקרב הדיפלומטי (מאמר של אפרים הלוי, "ידיעות אחרונות", 13.2).

אפשר היה לטעון שבחירת עורכי "ישראל היום" מה לפרסם ומה להעלים, מה להסתיר ומה להבליט היא לגיטימית, אינה נובעת משיקולים זרים ונגזרת אך ורק מתפיסתם המקצועית. שליחנו המיוחד חושד שניתוב המידע הסלקטיבי אינו מקרי, אלא תואם את כוונתם הבסיסית של עורכי "ישראל היום" להציג לקוראיהם תמונת מצב נעימה ככל האפשר של המציאות הישראלית, תמונה המשרתת בד בבד את האינטרסים הפוליטיים של ראש הממשלה.

עובדי "מעריב" מפגינים מול בית ראש הממשלה נתניהו בירושלים, 3.10.13 (צילום: מרים אלסטר)

בשולי הסקירה הזו מצא לנכון שליחנו המיוחד להעיר כי ניתן לכאורה להטיח גם ב"הארץ" דבקות אובססיבית בתפיסת עולם. בעשרת הימים הנסקרים כאן פורסמו ב"הארץ" לא מעט מאמרים שהציגו את אבו-מאזן באור הפוך לחלוטין מזה שבו תואר ב"ישראל היום" וכך גם את הנארטיב הפלסטיני כולו (גדעון לוי ב-12.2; לפחות שישה דיווחים ומאמרים של עמירה הס; רון פונדק, חנן עשראווי, פיטר ביינרט – כולם ב-14.2). אפשר גם לסבור שאחדים מהכותבים ב"הארץ" מפליגים למחוזות אפוקליפטיים לא פחות מכותבים ב"ישראל היום" (ארי שביט – לאו דווקא בשבוע האחרון, ספי רכלבסקי, 11.2,  גדעון לוי, 13 ו-16 בפברואר).

אלא שההשוואה הזו היא דמגוגית: "הארץ", חרף היותו עיתון עם תפיסה פוליטית מוצהרת, שומר על הצלם המקצועי ומגיש לקוראיו מידע ענייני ופלורליסטי (גילוי נאות: הח"מ מפרסם בו מאמרים מדי פעם). כך גם "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", חרף האג'נדה שיש לכל אחד מהם. "ישראל היום", לעומתם, נראה כעיתון מגויס שרתום כולו כדי לשרת בעלי עניין.