כלי התקשורת עטו על הסיפור בחדווה עיתונאית ועם הרבה אחריות. לא רק עטו על הסיפור, התקשורת בעצם יצרה את הסיפור. מדובר בחשיפה של חדשות ערוץ 2 (שפורסמה לראשונה על-ידי מכללת ספיר). בכתבה, ששודרה לפני שבועיים, נחשף הסכם של דיירי שכונה בקריית-מלאכי, שהחליטו לא למכור או להשכיר דירות למשפחות ממוצא אתיופי. מצלמה נסתרת שהסתובבה בשכונה הציפה ביטויים גזעניים כלפי בני העדה האתיופית. הכתבה הזאת גררה אחריה שובל ארוך של תגובות והפגנות.

מתוך הכתבה בערוץ 2 (צילום מסך)

מתוך הכתבה בערוץ 2 (צילום מסך)

השבוע, בצירוף מקרים אכזרי, שוב הגיעו בני העדה האתיופית לראש מהדורות החדשות. הפעם בשל מקרה של רצח והתאבדות בתוך המשפחה: אב לשלושה ילדים רצח את אשתו והתאבד. גם הפעם, באופן טבעי, הקדישו כלי התקשורת מקום נרחב יחסית לטיפול ברצח, והרחיבו והעמיקו וטיפלו בהיבטים נוספים של בני הקהילה האתיופית: קשיי הקליטה, חוסר בתקציבים, המצוקות והלחץ שנוצרו בעקבות ההגירה לישראל והגבירו תופעות של אלימות ועוד ועוד. כל אלה נושאים ראויים וחשובים, וחשוב בהחלט להפנות מדי פעם זרקור לפינות שונות בחברה הישראלית ולדווח עליהן.

אבל אני רוצה להצביע כאן על קשר מסוים בין הסיקור של בני הקהילה ובין תופעות של אפליה וגזענות כפי שבאו לידי ביטוי בקריית-מלאכי או בפתח-תקווה.

אפשר לומר באופן גורף שהפעמים היחידות שהתקשורת מפנה זרקור לעבר הקהילת יוצאי אתיופיה הם במקרים קשים, שליליים; רק כשיש אלימות במשפחה, או כשבני הקהילה נתקלים בגזענות בשל מוצאם וצבע עורם. פעם בשנה, כשלא מקבלים אותם לבית-ספר בפתח-תקווה או כשלא מקבלים אותם למועדונים, או כשלא רוצים למכור להם דירה.

כלומר, הציבור הישראלי הוותיק (אנחנו, הלבנים) שומע על העדה האתיופית בתקשורת רק בהקשרים שליליים. אנחנו יודעים שהם עניים, ששיעור העבריינות בקרב בני הנוער גבוה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית. אנחנו שומעים בדרך כלל אנשים שהעברית אינה שגורה בפיהם והם נשמעים לנו עילגים.

כל הדברים האלה מאוד מרחיקים. אנחנו מעולם לא רואים יוצאי אתיופיה מתראיינים בתקשורת בנושאים שאינם קשורים לקהילה האתיופית. יותר מכך: בכלי התקשורת עצמם, שעטו בימים האחרונים בחדווה עיתונאית אחראית על סיפורי הגזענות, אין עיתונאים יוצאי אתיופיה. כלומר, גם העיתונאים בכלי התקשורת המרכזיים ממעטים להתחכך ביוצאי אתיופיה. לא מכירים אותם מקרוב (המפגשים הישירים היחידים הם כשמאבטח בכניסה לקניון מבקש לפתוח את תא המטען, או את התיק, או כשמישהו מחברת הניקיון מרוקן את סל הניירות מתחת לשולחן המחשב בדסק). רק שלושה עיתונאים יוצאי אתיופיה יש בכל כלי התקשורת המרכזיים בעברית: ברהנו טגנייה, כתב פלילים בחדשות 2; פנינה תמנו, מגישת מבזקים וכתבת משפט בערוץ הראשון; ודני אדינו אבבה ב"ידיעות אחרונות". עיתונאי נושא מסר, מעביר מסר גם החוצה, לקהל צרכני התקשורת.

עשרה אקדמאים יוצאי אתיופיה סיימו באג'נדה קורס עיתונאות, והם מתקשים מאוד-מאוד להשתלב בעבודה בכלי התקשורת, כי הדרך היחידה לקבלה היא "חבר מביא חבר". ואז זה כמעט תמיד אותו מעגל של יהודים-חילונים-אשכנזים-תושבי-מרכז-הארץ. את בוגרי הקורס, ישראלים ממוצא אתיופי, אין מי שיקבל לעבודה.

אנחנו לא שומעים ולא יודעים על 5,000 האקדמאים שיש בקהילה האתיופית. על סיפורי ההשתלבות, ההצטיינות וההצלחה. אנחנו שומעים דרך התקשורת רק על הקושי, האפליה, רק דברים שליליים, מצוקה, עוני.

ואם זה המצב, מה הפלא שתושבי השכונה בקריית-מלאכי לא רוצים שיוצאי אתיופיה יהיו שכנים שלהם? אף אחד לא רוצה להיות שכן של מישהו זר, עני, עילג, שונה כל-כך. זה מאיים.

כדאי אפוא שכלי התקשורת יציבו מראה פנימה ויבחנו מה הם יכולים לעשות ואיפה מונחת האחריות שלהם: לקבל עיתונאים ממוצא אתיופי לשורותיהם, ולסקר את בני הקהילה לא רק בסיפורים שליליים.

ענת סרגוסטי היא מנכ"ל הארגון אג'נדה