הפעם האחרונה שפרופ' שלמה מור-יוסף, המנכ"ל לשעבר של בית-החולים הדסה, הוזכר בתקשורת בהקשר למשבר הקטסטרופלי שפקד את המוסד, היתה בשבת שעברה, בתוכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 2. מור-יוסף נתן שם את ההופעה שלו – מגננה נרגשת על שמו הטוב, הודאה במקצת אחריותו לקריסתו הכלכלית של בית-החולים, הטחת האשמות בארגון נשות הדסה וזריקת עצם לקופתו הריקה של המוסד – כפי שעשה גם בכלי תקשורת אחרים, בסוף אותו שבוע. בכך באה התקשורת על סיפוקה: מי שעד אז הוצג באמצעותה כנבל הבלעדי בסיפור התמוטטותו של בית-החולים ענה על ציפיותיה להשיב מלחמה שערה, סיפק את צרכיה להגיש פייט טוב שגורף רייטינג – ושוחרר לביתו. התקשורת איבדה את עניינה בו.

תקשורת ראויה לא היתה מרפה כל-כך מהר ממור-יוסף. בתוקף תפקידו היה האיש אחראי ישירות לניהול בית-החולים – וממילא גם לשוקת השבורה שאליה הידרדר. התוצאה המביכה כל-כך של התנהלותו כמנכ"ל הדסה מזמינה דיון תקשורתי בכישוריו, אלא שהדיון הזה אינו מתקיים. העיתונות צלבה אותו במהלך ימי המשבר, התמקדה בעיקר במשכורתו, במצנח הזהב שהוענק לו עם הדחתו מניהול המוסד ובאזכור שכרו הגבוה, המקביל, כמנכ"ל המוסד לביטוח לאומי. היא כמעט שלא עסקה בהשלכות המתבקשות לכאורה מביצועיו בהדסה על יכולתו להוסיף לעמוד בראש המוסד לביטוח לאומי.

דווקא אחרי שהמשבר החריף נרגע, או הוקפא, כתוצאה מהסדר הביניים שאליו הגיעו העובדים וההנהלה, בגיבוי המדינה, נוצרה האתנחתא הדרושה להתעניינות מעמיקה יותר של התקשורת בגורמים שהביאו את הדסה לתהום, ובעיקר באחריותם האישית של אלה שהיו מופקדים על התנהלות המוסד המפואר הזה. אך התקשורת שותקת ומסתפקת, ברובה, בעסיס הצהוב שהגיר המשבר בעודו בשיאו.

ההתנהלות הזו אינה חדשה: התקשורת הישראלית אינה מצטיינת בסיקורי-מעקב (פולו-אפ) – בוודאי לא בעידן התזזיתי הנוכחי. זו דרכו של עולם, בוודאי של עולם התקשורת. המזג המתלהם של התקשורת הישראלית מעניק לו תאוצה ייחודית, שמסלקת מארגז הכלים העיתונאי את הסיקור העוקב.

מור-יוסף אינו מוטרד יותר, אם כך, על-ידי עיתונאים התוהים על מיומנויות הניהול שלו, והוא ממשיך לעמוד בראש המוסד לביטוח לאומי בלי שיקום על כך ערעור ממשי או לפחות יתקיים דיון ציבורי.

איש גם אינו מזכיר שוב את חברי הדירקטוריון של הדסה שאמורים היו לפקח על ניהולו של בית-החולים, ונושאים לכאורה באחריות עליונה למצבו. הם אמנם הוזכרו במהלך הסיקור השוטף של המשבר, אך רובם הגדול סירבו להשיב לשאלות בעניין זה. העיתונאים לא הציקו להם במיוחד משום שהיו עסוקים במעקב אחר התפתחות המשבר, אבל גם עתה, לאחר ששכך, הם אינם שבים לדירקטורים ומציגים להם שאלות נוקבות או מעלים לדיון את התנהלותם.

סיקור הדסה אינו חריג. משברים חריפים בארגונים כלכליים (אי.די.בי, צים) או במוסדות ציבור (שירותי הבריאות, הנמלים), כמו גם מחדלים זועקים לשמים בשירות הממלכתי (צה"ל, המשטרה, התשתיות), מקבלים אמנם סיקור צמוד ונרחב במהלך התרחשותם, אך נזנחים, בדרך כלל, לאחר שהם שוככים.

המבט השני, זה השב ובוחן בנשימה ארוכה את תפקוד הגוף המסוקר, נעדר כמעט לחלוטין מהפרקטיקה העיתונאית. לכן חוזרות התקלות על עצמן, לכן מחליפים ביניהם אותם אנשים תפקידים בשיטת הכיסא החם בקודקודי הממסד השלטוני והעסקי, לכן עקרון השכר ועונש אינו מוחל עליהם. התרבות התקשורתית הרווחת כאן תורמת לכך לא מעט.