(איור: כריסטופר דומברס, רשיון cc-by-2.0)
לפני הבחירות האחרונות היו במערכות העיתונים מי שהשתעשעו ברעיון שעם חזרתו של בנימין נתניהו ללשכת ראש הממשלה, תושלם משימתו של "ישראל היום" והעיתון ייסגר או יעבור למודל הכנסות אמיתי יותר, למשל באמצעות גביית כסף על גליונותיו. מי שבאמת האמינו בכך החמיצו את התועלת העיקרית שנתניהו מוצא ב"ישראל היום": הוא לא נזקק לעיתון כדי להיבחר, אלא דווקא כדי לשרוד בשלטון. נתניהו רואה בכלי התקשורת האחראיים העיקריים לנפילתו בסוף שנות ה-90, והוא מסרב לתת להם הזדמנות לעשות זאת גם הפעם.
"ישראל היום" הוא כיום השופר המרכזי של ראש הממשלה, אבל בהחלט לא היחיד. כמו ראשי ממשלה אחרים לפניו, נתניהו השקיע מאמץ בביסוס שליטתו בקול-ישראל ובערוץ הראשון. ניסיון מגושם-משהו להשתלט על החינוכית נכשל, אבל יתר חלקי הפאזל הסתדרו מעצמם: נתניהו אינו אחראי למצבו העגום של ערוץ 10 או לתהפוכות המשונות שעברו על "מעריב", אבל הוא ידע ליהנות מפירותיהם: את ערוץ 10 הקואליציה העלתה על נתיב הסגירה, וב"מעריב" התיישב על כיסא העורך יועצו לשעבר של ראש הממשלה, ומיד התחיל בניקוי אידיאולוגי של האורוות.
אבל - וזה אבל גדול - ראש הממשלה עדיין רחוק מלשלוט בתקשורת. "ידיעות אחרונות", שזהה כמעט בתפוצה ל"ישראל היום" ונהנה מנאמנות גבוהה יותר של קוראיו (אחרי הכל, הם מוכנים לשלם עליו), הפך עוין מאוד לנתניהו. "הארץ" אינו מחבב אותו מסיבות אידיאולוגיות. חברת החדשות של ערוץ 2 עלולה להתברר כבעיה דומה ברגע שהיא תהפוך לשחקן יחיד וחזק בשוק.
כמו במקרה של העיתונות, ראש הממשלה עלול לגלות שלחץ בכיוון מסוים מעורר תגובת נגד, לפעמים חזקה יותר, בכיוון השני. גם בעתיד הנראה לעין סביר להניח שכלי התקשורת ימשיכו לאהוד פוליטיקאים מסוימים ולגלות עוינות לאחרים.
הבעיה האמיתית היא שההעדפות הפרסונליות השונות הללו מסתירות תמימות דעים אידיאולוגית: בנושאים המהותיים לחיינו, התקשורת ברובה המכריע מדברת במקהלה. אוהדיו ומתנגדיו של נתניהו ממשיכים להעריץ את ההון ואת הצבא, להמעיט בסיקור המיעוט הפלסטיני בישראל ולהתייחס לפריפריה בפטרונות ובאמצעות סטריאוטיפים. התקשורת אכן מגויסת, אך זהו גיוס מרצון ולא בכפייה.
העובדה שכלי תקשורת מסוימים מייחצנים בבוטות את ראש הממשלה, ואילו כמה מהכתבים הפוליטיים מגלים אהדה דווקא לקדימה ולמפלגת העבודה, לא משנה כשהחברה הישראלית מגיעה להכרעות הפוליטיות המרכזיות: מרבית התקשורת אינה מטילה ספק בתועלת שבהשתלטות על המאבי-מרמרה (ככלל, ועדות חקירה קמות וביקורת מושמעת בעקבות מלחמות כושלות, לא בשל מלחמות מיותרות); עיתונאים רבים חוזרים על השקר שלפיו ארגוני זכויות האדם עומדים מאחורי דו"ח גולדסטון, ובהתאם, מגלים להם עוינות הולכת וגוברת.
התקשורת ברובה מעריצה את ההון גם כשהיא מותחת ביקורת אישית נגד כמה מהאוליגרכים הישראלים. היא נוטה להטיל ספק באינפורמציה ממקורות לא שלטוניים ומקבלת מידע מצה"ל כלשונו. היא מגלגלת את האחריות לכיבוש על המתנחלים במקום לראות בו החלטה פוליטית שכלל הציבור בישראל שותף לה.
בקיצור, התקשורת היא המכשיר העיקרי ביצירת הקונסנזוס הפוליטי בישראל; מרבית המאבקים הניטשים בה משקפים אינטרסים אישיים של בעלי כוח בחברה ולא ביקורת על הסדר הפוליטי, התרבותי או הכלכלי במדינה, שלא השתנה באופן מהותי בעשור וחצי האחרונים.
הבעיה העיקרית של התקשורת בישראל אינה נתניהו, אלא ההיחלשות הכלכלית והארגונית שלה, וזו תוצאה של שינויים טכנולוגיים ונסיבות כלכליות, ולא של קו מערכתי. בכנס החירום של העיתונאים בסינמטק (בדצמבר 2011) קראו רבים ל"חשבון נפש", כאילו שסיקור פטריוטי יותר או לחלופין ביקורתי יותר יגרום לאנשים לחזור לקנות עיתונים, או יהפוך את הערוצים המסחריים לרווחיים יותר. והרי ברור שבין הקו הלאומני של "ישראל היום" לנתוני התפוצה המרשימים שלו אין שום קשר. העיתון פשוט מחולק בחינם. באותו האופן, ערוץ 10 לא נקלע להפסדים בגלל תחקיר ביבי-טורס. לצופים לא אכפת מעניינים כאלה. תנאי הזיכיון וההשקעה לא תאמו את ההכנסות, וזהו.
בהתחשב בנטיית התקשורת לקונסנזוס ולתמיכה עיוורת בתהליכים ההרסניים שהביאו את מדינת ישראל לצומת הנוכחי, ייתכן שהיחלשות כלי התקשורת המרכזיים אינה דבר רע כל-כך, בעיקר אם זו תביא לצמיחתן של אלטרנטיבות פלורליסטיות יותר.
בטווח הקצר, המשבר אכן הרסני: ההשפעות שלו על העיתונאים ובני משפחותיהם הן קשות מאוד, והראשונים להיפגע הם דווקא הכותבים והתחקירנים המפתיעים, החורגים מהקונסנזוס, הביקורתיים או המעמיקים יותר. במלים אחרות, כל אלה שמערכות כלי התקשורת מעסיקות בשם היוקרה ותחושת השליחות המקצועית, ולא רק משיקולי רייטינג.
בימים קשים, שבהם גוף התקשורת לכוד בין תביעות הקוראים ללחצים הפוליטיים, הפתרון הנוח ביותר – גם מבחינה כלכלית צרופה – הוא להיפטר מהשכבות העודפות, ולחפש את נקודת האמצע הפוליטית, שלא תרגיז אף אחד יותר מדי. בעתיד הנראה לעין, העיתונות תהפוך לפחות ופחות ביקורתית.
בטווח הארוך יותר, ייתכן שהמשבר התקשורתי הנוכחי יצמיח גופים עיתונאיים חדשים, שיתמסרו פחות לתכתיביה של האליטה הפוליטית והכלכלית. כבר היום, חלק מהכתיבה המסעירה והמעניינת ביותר, זו שבשנות ה-90 וה-80 היה ניתן למצוא במקומונים ובמגזינים, נמצאת באתרים עצמאיים ובבלוגים. הרבה מגזינים עצמאיים (כמו זה שבו מתפרסם הטקסט הזה) מגיעים לקהלים חדשים בזכות הרשת, ובעלויות נמוכות בהרבה.
לתהליכים האלה יש אפקט פוליטי וחברתי מיידי: עיקר הדיונים והפעילות התקשורתית של תנועת המחאה בקיץ האחרון התקיים למשל ברשת, כשבמקרים רבים כלי התקשורת הממוסדים מצטטים ידיעות שהופצו קודם לכן ברשתות חברתיות. המחאה החברתית היתה אולי האירוע הפוליטי המרכזי הראשון בארץ שנולד בכלים אלטרנטיביים ובמדיה החברתית, והתקיים ללא קשר לתמיכתם, ומאוחר יותר הסתייגותם, של עיתונאים ותיקים ממנה. אין ספק שזהו סימן לבאות.
התקשורת ברשת עדיין אינה מסוגלת להחליף את התקשורת הוותיקה - לא בהיקף הכיסוי שלה, לא בעומק וביכולות התחקיר, ולא בהרגלי הצריכה של רוב הציבור; גם המודלים הכלכליים שיתמכו בה טרם הופיעו, ואיומים חדשים מכיוון הכנסת עלולים עוד לקצץ את כנפיה. הסכנה האמיתית בתיקון לחוק לשון הרע, למשל, היא לתקשורת העצמאית והאלטרנטיבית, שאינה מסוגלת לעמוד בסכומי הפיצויים המטורפים שהחוק החדש קובע. גם מגבלות חדשות בתחום הפרטיות וחשיפות של שמות גולשים שחברי-כנסת יוזמים יכולות להצביע על ניסיון לרסן את האינטרנט ולשלוט בו.
ובכל זאת, דווקא כשהתקשורת הממוסדת הופכת זהירה וקונסנזואלית יותר מבעבר, ייתכן שממש כעת נפתחת הדלת לעידן חדש, דמוקרטי ופלורליסטי יותר. לנוכח המשבר הנוכחי, זו אפשרות שראוי לטפח.