בצפייה ראשונה בקטע "האסור" של "מצב האומה" (שלא שודר בטלוויזיה ופורסם בדף הפייסבוק של ליאור שליין, ושבו מספר גורי אלפי כיצד שכר את שירותיה של חשפנית) – צנח לבי. גם כי על-פי תפיסת עולמי כל הנשים והגברים הנאלצים לעסוק בזנות ובספיחיה הם קורבנות, וגם כי דאגתי לליאור שליין: איך הוא יחזור הביתה? למה בדיוק אני דואגת לשליין, אין לי מושג. הוא בחיים לא ידאג לי, וכל נסיונותי להידחק לתוכניות הסאטירה בפריים-טיים לא צלחו. בעצם, עכשיו גיליתי דרך לחדור ל"מצב האומה", אם לא בתור יצרנית פאנצ'ים, אז בתור חשפנית מבוגרת ללא סקס-אפיל.
במחשבה נוספת, לאחר שאספתי את לבי המרוסק, הבהרתי לעצמי כי אין שום סיבה לבצע בחברי "מצב האומה" לינץ', גם כזה שאינו יוצא מגבולות מחשבותי. מדובר בחבורת אנשים אינטליגנטים, מצחיקים ומבריקים, שלא תמיד השקפת עולמם ברורה לי, אך לבם, לפחות בכל הנוגע לזכויות אדם, נמצא ככל הנראה במקום הנכון.
יחד עם זאת, האירוע מזמן דיון מחודש בגבולות הסאטירה, ואולי תיוולד ממנו תובנה ביחס להתנהלותם של אנשי "מצב האומה" באירוע "גורי והחשפנית". על הסאטירה, מאז ימי יוון ורומי, מוטל תפקיד ברור: לשמש כלי בידי החלשים לניגוח החזקים באמצעות הומור, פרודיה וגרוטסקה. הסטיריקן הוא לעולם דוד הקטן, המחפש בלי בושה את נקודת התורפה של הגוליית שמולו. לא חשוב איפה הוא ימצא אותה – בין העיניים או בין הרגליים – לשם הוא חייב לכוון ולירות.
במקרה שלפנינו, ההסתלבטות היתה על חשפנית מבוגרת. יש כאן שני אלמנטים של כאילו-חולשה. אין הסכמה כללית שחשפנות היא עיסוק המקרבן ומשפיל את האשה (למרבה ההפתעה, גם ביחס לזנות אין הסכמה כללית כזאת), אך עדיין שכיחה התפיסה, המגובה במחקרים, שחשפנות היא ואריציה על זנות ועונה להגדרות שלה. גם לגבי גיל, אין הסכמה כללית שאשה מבוגרת היא בהכרח חלשה יותר (תגידו את זה לבעלי ויפרוץ בצחוק אם ארשה לו), אך אין בכלל ספק שגיל מבוגר, במיוחד אצל אשה, משמש באופן שכיח כגורם לאפליה ולדיכוי.
בהתקיים שני המרכיבים אצל אשה אחת, אי-אפשר בכלל להתווכח: יעד הסאטירה במקרה דנן היתה אשה חלשה ומוחלשת, ולכן התוצאה פוגענית ומעליבה. אני בהחלט מודעת לכך שאלפי בכלל לא התכוון לייצר סאטירה. הוא סתם רצה לספר סיפור טוב. אבל הסיפור בנסיבות האלה, הגם שסופר בצורה מופתית, נשמע רע.
סאטירה, אם כך, פועלת רק בכיוון אחד: מן החלש אל החזק. בכל מקרה אחר, לפעמים בלי שנבין למה ובלי שיחפרו לנו, נרגיש שמשהו לא בסדר, ושצחוקנו הרועם מהדהד חלול עד שהוא גווע ומותיר תחושת חמיצות.
בטור ביקורת הטלוויזיה של "הארץ" מחה מורן שריר, המשובח כתמיד, על כניעתה של "מצב האומה" לפוליטיקלי-קורקט, המסרס אותה ודוחק אותה למשבצת ה"יתוש בראש" (אווץ'). הוא צודק בכך שסאטירה אינה אמורה להיכנע לפוליטיקלי-קורקט, ואתן דוגמה: בהשתלחות סאטירית ברני רהב לגיטימי לחלוטין לכלול התייחסות בלתי PC בעליל למשקל גופו. לדעתי התייחסות זאת הינה טעות טקטית המחלישה את עוצמת הסאטירה, אך היא לגמרי אתית על-פי הקוד האתי של הסאטירה (הנכתב על-ידי ברגעים אלו). וזאת משום שרהב הוא איש חזק, המייצג מעמד חזק וגם ניזון ממנו. ולכן מותר לסאטירה להשתמש בכל כליה, כולל פצצות זרחן מסוג משקל גוף ואינטונציית דיבור.
היחלצותם של קובי אריאלי ועירית לינור, למשל, בתוכנית "המלה האחרונה", להגן על רהב ועל מירי רגב מרשעות הסאטירה היא מגוחכת. להעניק חמלה והגנה לרהב ורגב זה כמו לשלוח צ'ק חודשי למשפחת גינדי, כי המניה שלהם בירידה.
אך במקרה שלנו, צנזור הקטע לא נבע מטעמי PC, כאמור, אלא משיקולים מוסריים, כך יש לקוות. הרי אם צה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם, למה שלא נניח שהסאטירה שלנו היא כזאת.
הדיון לא מסתיים: החלוקה לחלשים ולחזקים אינה תמיד ברורה. בין השמאל לימין בישראל מתקיימת הורדת ידיים תמידית, שבה כל אחד טוען שהוא המפסיד. והשאלה הנוספת היא, כיצד הסטיריקנים עצמם, מאנשי "מצב האומה" עד ג'ון סטיוארט, כשירים לייצג את עמדת החלש כאשר הם עצמם סלבריטאים מבוססים ורבי-השפעה. אפשר וצריך להמשיך לדון, אך נדמה לי שעם הג'ון סטיוארט איזנתי את "יתוש בראש", ועשיתי את המעשה הטוב שלי להפעם.