לפני ארבעה חודשים הרעיש נחום ברנע, פרשנו הבכיר של "ידיעות אחרונות", את המדינה בטור דעתני שבו חשף את דאגתם של גורמים פוליטיים ושל בעלי תפקידים בכירים בשירות הציבורי מפני מצב שבו בנימין נתניהו ואהוד ברק יחליטו בחוג מצומצם על תקיפה באיראן ויעמידו את אזרחי ישראל (ואת העולם) בפני עובדה מוגמרת.

"ידיעות אחרונות" יודע להציף נושאים ולהפוך אותם לסוגיות המזנקות לראש סדר היום התקשורתי, וכך נהג בטור המטלטל של ברנע. התהודה לדבריו היתה עצומה, ומאז, בעצם, הפך הדיון באפשרות תקיפה ישראלית באיראן להרבה יותר פומבי, ומשום כך הרבה יותר אחראי. תודות לטור ההוא של ברנע, גדלה ההסתברות שבהחלטה גורלית על טיב התגובה הישראלית מול טהרן המתגרענת יהיו מעורבות כל המערכות השלטוניות הנוגעות בדבר ושהיא לא תיפול על הציבור בהפתעה מוחלטת.

שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", אתמול

אתמול היכה ברנע שוב (יחד עם שמעון שיפר) וקרע עבור הציבור חלון הצצה למתרחש בלשכת ראש הממשלה. השניים נתנו פתחון פה לעוזי ארד, לשעבר יועצו הקרוב ביותר של נתניהו ומי שכיהן כראש המועצה לביטחון לאומי בממשלתו, ששפך את מרירתו על ראש הממשלה על פני שמונה עמודים ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות".

העיתון, במיומנותו, הציג את הראיון באופן שלא ניתן היה להתעלם ממנו, והוא אכן כבש את השיח הציבורי ובין השאר נדון בהרחבה ביומני החדשות של שלושת ערוצי הטלוויזיה בליל שבת. הפרשנים שהגיבו על המסמך העיתונאי הזה הציגו אותו כהזדמנות שסיפקו שיפר וברנע לציבור להתוודע אל המתרחש בחדרים הכי פנימיים של לשכת ראש הממשלה, וכאקדח המעשן החושף את הראיה הניצחת לכל האמירות על התככים, אי-הסדר וההפקרות הניהולית המופיעות מדי פעם בתקשורת ביחס לנתניהו וסביבתו השלטונית.

ואכן, הראיון עם עוזי ארד מציע מידע ותובנות שיש בהם ערך רב לציבור. הוא חושף את מאבקי הכוח בלשכת ראש הממשלה ואת ההשפעה שיש להם על ניהול ענייני המדינה; הוא מביא עדות מכלי ראשון על התנהלותו ואישיותו של נתניהו – על פחדנותו, חשדותיו, בוגדנותו, רגישותו למה שאומרים עליו; הוא מספר על השימוש הרווח בפוליגרף בלשכה (ביוזמת נתניהו) כדי לאתר מדליפים; הוא מציג את נתניהו כמי שמתפקד בצל חששו ממבקר המדינה; הוא משרטט את ראש הממשלה כמי שחסר כישורי מנהיגות וכמי שנכנע לכל לחץ מזדמן; הוא מפנה שימת לב לדלדולו של החוק שנועד לשדרג את מעמדו של המל"ל ולהשלכות שעלולות להיות לכשל זה על קבלת ההחלטות הגורליות בסוגיה האיראנית; הוא מתאר התנהלות תמוהה, מפחידה, של השב"כ כלפי נחקר במעמדו של ארד, והוא מאיר את פשר העדפתו של נתניהו את יורם כהן כראש השב"כ החדש.

יש גם ערך רב לשחזור המגעים עם ארה"ב שעושה עוזי ארד בראיון, בעניין הבטחת העמימות הגרעינית הישראלית. סיכומו של דבר – יבול עיתונאי רב שראוי להתפאר בו. הראיון כמו עונה למשאלה שהובעה פה בשבוע שעבר (ברור לח"מ שלא זה היה המניע של שיפר וברנע) – לקרוא או לצפות בתחקיר המציג עובדות, לא רק רשמים, על האופן שבו מתנהלת לשכת ראש הממשלה.

ובכל זאת, המסמך של שיפר-ברנע סובל מחולשה משמעותית: הוא נותן פתחון פה מוחלט לעוזי ארד בלי להקשות עליו. שני הפרשנים המנוסים הללו נראים כמי שלהיטותם לשמוע את עדותו של המרואיין שיתקה את האינסטינקטים העיתונאיים שבאים לידי ביטוי בהתנהלותם בדרך כלל. הם אינם משיגים על הגרסה של ארד בעניין הנסיבות שבהן נשלל ממנו הסיווג הבטחוני. הם אינם מקשים עליו כשהוא מתרץ את כשלונו במבחן הפוליגרף ("נשאלתי שאלות עמומות יחסית, לא ממוקדות"). הם אינם מתעכבים ליד המניע הבסיסי להחלטתו להעניק להם את הראיון – יצר הנקמה המפעפע בו – ואינם מעירים דבר על המכות מתחת לחגורה שהוא מטיח בנתניהו ("מי שהדליף בעבר סודות מדינה קונה בקלות האשמה כזו שמוטחת במישהו אחר").

הם אינם מזכירים לקורא מי הוא ארד, באיזו אישיות ניחן, מה טיב יחסי האנוש שלו, אלא מציגים אותו באור חיובי ("נחשב לאיש קשה; בסביבה של אומרי-הן הוא היה חריג"). זאת ועוד: על אף שבמהלך רוב הראיון הם מסתפקים בציטוט דבריו, הם קונים כמה מההגדרות והאבחנות שלו ומאמצים אותן גם כקביעות שלהם (התנהלות בלתי תקינה שהם מייחסים ליועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה ושל היועץ המשפטי לממשלה; הצגת יובל דיסקין כמי שפעל ממניעים אישיים נגד ארד על רקע של חשבון מר שפתוח בין השניים; תיאור האלוף יוחנן לוקר כמי שהתנכל לארד מטעמים של מאבק על סמכויות; ובראש וראשונה – מיצוב הסתבכותו של ארד שהובילה לסילוקו מהתפקיד כהפללה בגלל תיק שנתפר לו).

בין שורות הראיון עולה דמותו של עוזי ארד כשור זועם שתופס טרמפ על דו"ח מבקר המדינה הקרב ובא – שיעסוק במעמדו של המטה לביטחון לאומי על רקע החוק שהתקבל לאחר מלחמת לבנון השנייה ושנועד להעמיק את מעורבותו בתהליך קבלת ההחלטות של הממשלה – כדי לטהר את שמו מההדלפה שיוחסה לו ושהיתה העילה להדחתו מתפקידו.

ארד מגיע לראיון עמוס ברגשי זעם ותסכול על נתניהו ועל כמה עובדי מדינה בכירים, והוא פורק אותם בפני שני העיתונאים. האגו המנופח שלו, שנפגע קשות מיחסו של נתניהו כלפיו, הוא הדלק המניע את הראיון שנתן לשיפר וברנע, אך הם אינם מאירים את עיני הקורא להקשר הזה של השיחה ביניהם. הם מאפשרים לו להציג את עצמו כקורבן של מצב קפקאי שהינדסו יריביו בצמרת המדינה בהשראתו של נתניהו. זו, אולי, תפיסתו הכנה של ארד את הנסיבות שאליהן נקלע, אך מצופה ממראיינים מיומנים לצרף לה הערה מפוכחת.

קדמו לעוזי ארד אנשים בכירים, כמו עוזי דיין וגיורא איילנד, שניסו לקדם את מעמדה של המועצה לביטחון לאומי והעומד בראשה. גם הם סיימו את תפקידיהם כשרק חצי תאוותם בידם. גם הם חוו את לחצי הנגד של מערכת הביטחון ושל בעלי תפקידים בלשכת ראש הממשלה ובמוקדי שלטון אחרים שסירבו לוותר על סמכויותיהם. שיפר וברנע נמנעו מלמסגר את הראיון עם ארד על רקע זה.

במערכת התן-וקח שמתקיימת תמיד בין עיתונאים למקורותיהם, בכלל זה למרואייניהם, מגיעים, מדי פעם, הצדדים להבנות על האופן שבו יפורסם המידע. בתהליך הזה נאלצים, לעתים, עיתונאים להתפשר עם מצפונם המקצועי – ובלבד שיעלה בידם להביא לציבור מידע חיוני. הרושם העולה מקריאת הראיון עם עוזי ארד ב"ידיעות אחרונות" אתמול הוא ששיפר וברנע עשו למרואיין שלהם הנחות ניכרות, בין בהסכמה מפורשת מראש ובין בלהט הוצאת הראיון אל הפועל, באופן שלא מוכר אצל שני העיתונאים הדעתנים האלה.