"האם בשעה הזו אפשר לעמוד מהצד?" שאל במרץ 1981 עמירם ניר, אז הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית (לימים: ערוץ 1). תשובתו היתה חד-משמעית: שבועות אחדים לאחר ששידר כתבה ביקורתית על ממשלת בגין הודיע שהוא נוטש את רוממה, ומצטרף לצוותו של מועמד העבודה שמעון פרס לראשות הממשלה לקראת הבחירות שנערכו ביוני באותה שנה.
המהלך של ניר ז"ל חולל את אחת הסערות הראשונות שליוו מעבר של איש תקשורת לפוליטיקה. "הדעת נותנת כי לא ביום אחד נולדה אצל עמירם ניר ההכרה ש'צריך להציל את המדינה' ולעזור בפועל למפלגת העבודה", כתב על כך שלום רוזנפלד ב"מעריב". "כיצד איפוא לא פסל את עצמו מלטפל בכלי הממלכתי המצווה על אובייקטיביות מירבית בנושא פוליטי כה רגיש וכה שנוי במחלוקת?".
בימים ההם נדמה היה שימיה של ממשלת בגין קצרים. שני השרים הבולטים, שר הביטחון עזר ויצמן ושר החוץ משה דיין, כבר פרשו מתוסכלים מממשלתו. ההצטרפות לפרס נראתה כמעט כרכיבה על הסוס המנצח. אבל נצחונו של בגין בבחירות הותיר את ניר מחוץ למסדרונות השלטון עד 1984. אז מונה על ידי ראש הממשלה פרס ליועצו לענייני מלחמה בטרור. התפקיד הזה הוביל אותו למעורבות פעילה בפרשת איראנגייט ואחר כך לעולם העסקים, עד שמצא את מותו ב-1988 בתאונת מטוס מסתורית במקסיקו.
מזכיר הממשלה יוסי ביילין ויועץ ראש הממשלה לענייני טרור עמירם ניר (משמאל), 31.12.1984 (צילום: נתי הרניק, לע"מ)
את הקו הישיר בין עיתונאות לפוליטיקה לא שרטט כמובן ניר. אפשר לקבוע, ללא הגזמה, כי הקשר ההדוק בין שני עיסוקים אלה מלווה את החיים הציבוריים, אצלנו ובעולם, כבר מאות שנים. התנועה הציונית באה לעולם ביוזמתו של העיתונאי תיאודור הרצל, ששילב במשך כשמונה שנים, עד לפטירתו בגיל 44, את שני העיסוקים: פוליטיקה יהודית ועיתונאות.
"לא כספים ולא עוצמה פוליטית עמדו לרשותו", כתב עליו פרופ' שלמה אבינרי, "אלא עובדת היותו עיתונאי מבריק וקולח, תאב פרסום ואמון על מלאכת יחסי-הציבור". אחריו באו נחום סוקולוב, זאב ז'בוטינסקי, משה שרת ורבים אחרים. גם דוד בן-גוריון החל את הקריירה הפוליטית שלו בארץ ישראל בעבודתו כחבר מערכת כתב העת "האחדות".
בעידן העיתונות המפלגתית היתה הזיקה בין שני העיסוקים טבעית לחלוטין. המילה הכתובה היתה חלק בלתי נפרד מהחינוך הפוליטי ומהשיח האידאולוגי. העיתון היה זרוע מרכזית של המפלגה, כמו הסניפים והסיעה בכנסת. היו אמנם חיכוכים לא מעטים בין המפלגה לבין כתביה ועורכיה, שראו עצמם לא רק פוליטרוקים אלא גם עיתונאים לכל דבר. אבל ברמות הבכירות ביותר הסימביוזה היתה מלאה. משה כרמל, לדוגמה, היה העורך הראשי של "למרחב", יומון אחדות העבודה, המפלגה שמטעמה כיהן באותן שנים בכנסת.
גם בעליו ועורכו של עיתון שהגדיר עצמו "בלתי תלוי" מצא את דרכו לפוליטיקה ולכנסת. היה זה גרשום שוקן, אביו של המו"ל הנוכחי של "הארץ" עמוס שוקן. ב-1955 נענה שוקן לפניית ראשי המפלגה הפרוגרסיבית – שהתאחדה לימים עם הציונים הכלליים לייסוד המפלגה הליברלית, שהתלכדה לבסוף עם חרות – לקבל מקום משוריין ברשימה לכנסת.
לשוקן הובטחה במפלגה התחשבות במעמדו המיוחד כעורך "הארץ". הוא נוכח בכנסת יומיים בשבוע, ובשאר הימים ישב במערכת בתל-אביב. המפלגה הפרוגרסיבית הצטרפה לקואליציה, וראש הממשלה דוד בן-גוריון נמנע לעתים למסור מידע רגיש בשיחות שבהן השתתף שוקן, בטענה כי עורך "הארץ" אינו מפריד בין שני תפקידיו – בכנסת ובעיתון.
כתב העיתון באותם ימים, יובל אליצור, סיפר כי שוקן לא הדליף לו אמנם מישיבות סגורות של ועדות הכנסת, אבל רמז לו מפעם לפעם אילו נושאים "כדאי לבדוק". בספרו "משחרית ועד מעריב" תיאר אליצור את תחושותיו הלא נעימות כאשר היה העורך מזמן אותו למלונו בירושלים. שוקן היה עובר על הטקסטים של הידיעות שתכנן הכתב להעביר למערכת, ו"מוסיף את הערותיו או את התוספות שהגיעו לידיעתו בכנסת". בתום ארבע שנים, אחרי כהונה אחת, נפרד שוקן מהכנסת. בשיחה עם כתב "מעריב" אהרן דולב הודה כי מיעוט בקרב קוראי "הארץ" הביע תרעומת גלויה על היותו ח"כ "דבר שנראה להם כעומד בסתירה מפורשת לעקרונות היסוד של עיתון בלתי תלוי".
אבל אלה היו זמנים אחרים. גל העיתונאים שהציף את הכנסת בבחירות 2006 ו-2009, עורר שאלות ואף טענות. עיקר הביקורת הגיע מצדם של פוליטיקאים, שחשו איום של ממש מצד אנשי התקשורת שאיימו לתפוש את מקומם. חלק מהתגובות נראו אז, ונראות גם היום, כביטוי ל"תסמונת האוטובוס" המוכרת: מי שכבר עלה לאוטובוס רוצה שהנהג יסגור את הדלת וייסע, גם ואולי דווקא כאשר רבים אחרים עדיין ממתינים בתור.
הפוליטיקאים שניסו בשנתיים האחרונות לגלגל את "חוק לפיד", שיתבע ממנו צינון כאילו היה רמטכ"ל או מנכ"ל של משרד ממשלתי, לא עשו זאת מתוך דאגה לאיכותה של הפוליטיקה הישראלית. עופר שלח, מרב מיכאלי ואפילו יאיר לפיד יכולים לתרום לפוליטיקה הישראלית, איש איש בדרכו. שלי יחימוביץ' כבר הוכיחה יכולת מרשימה במעבר מהאולפן למשכן.
מי שיושבים עכשיו על כורסאות העור באולם המליאה מנסים לבלום את אנשי התקשורת בעיקר מתוך פחד. הם חרדים שמא העובדה שהציבור מכיר אותם מעיסוקיהם התקשורתיים תעניק להם יתרון על פני פוליטיקאים אחרים. ועד כמה הוגנת נוכחותו על המגרש של פוליטיקאי כח"כ חיים כ"ץ, שמעמדו הרם ונישא בוועד העובדים של התעשייה האווירית מעניק לו כוח עצום בקרב מתפקדי מפלגתו?
אבל גם אם אין כל הצדקה למחאת הפוליטיקאים, עדיין יש כמה שאלות הדורשות בירור ביחס לנדידת העמים מהתקשורת לפוליטיקה. השאלה האחת נוגעת לקשר בין התופעה לבין מהותה של הפוליטיקה החדשה. מה סוד כוחם של רבים מהמתגייסים החדשים? בראש ובראשונה היותם דמויות מוכרות. ידוענים, עם או בלי נימת הגנאי הנצמדת בדרך כלל בצדק למונח "סלבריטי".
לידוען מהזן התקשורתי קל הרבה יותר להיכנס לפוליטיקה החדשה, האישית, זו שבה קלסתר פנים, שם ואולי סיסמה קליטה עושים את כל המלאכה. לא סדר יום, לא משנה סדורה, לא אידיאולוגיה, לא עומק. פניו מוכרות, שמו ידוע, יש לו כושר ביטוי, בדרך כלל. הכל תואם בדיוק לתבנית של הפוליטיקה החדשה, זו שהשליכה לפח האשפה של ההיסטוריה את המפלגה, את הסניפים, את המצע, את תשתית התוכן, את ליבת הדיון הערכי.
הידוען התקשורתי, בעיקר מהזן הטלוויזיוני, מעמיד את האזרח בפיתוי של ממש בדרך לקלפי. הנה מישהו מוכר, לפעמים שרמנטי, שכבר שנים הוא בן בית אצלנו, שאומר תמיד את ה"דברים הנכונים". כמה קל ליפול בקסמו, בלי לבדוק אם דעותיו אינן תבשיל מחומם של עמדות קונצנזוס מובנות מאליהן או סיסמאות פופוליסטיות שאין מאחוריהן מאום. ועוד יותר מכך – עד כמה כוכב התקשורת ניחן בכישורים הנדרשים למשחק הפוליטי, לזירה שבה צריך לא פעם להניח את האגו בצד, להקים קואליציות, לנהל משאים ומתנים מורכבים - כדי לתרגם הבטחות נוצצות לחוקים.
לא כל העיתונאים שרצים לפוליטיקה עשויים מעור אחד. חלק מהם מגיעים למירוץ עם איכות, עומק וניסיון ראויים להערכה, והם עשויים להצליח בזירה החדשה. אבל אצל אחרים ניתן לחוש כבר עתה שאין להם שום יתרון יחסי בכל הקשור לניהול ענייניה של המדינה. התקווה שהם מפיחים במאזיניהם, אותה "רוח חדשה" שתביא ל"שינוי השיטה", משכיחה את ניסיון העבר, את האכזבות שכבר הנחילו כוכבים לרגע שבאו והלכו, והשיטה נשארה. רובם ודאי מקווים להשפיע, אך ספק אם יצליחו. אחרים, מותר לחשוד, מבקשים רק להעצים את סלבריטאיותם בהוספת הקידומת ח"כ, שתתנוסס מעתה ועד עולם בקורות החיים שלהם, ואולי תסלול להם ערוצים חדשים לתהילה ולכסף.
השאלה האחרת היא מה כל זה עושה לעולם התקשורת, בעיקר לעיתונאות. ב-1981, כשחצה עמירם ניר ז"ל את הקווים, היו מי הדגישו במיוחד את הנזק שגרם לעמיתיו ברשות השידור. הצטרפותו למטה העבודה חיזקה את הטענות של אנשי הליכוד כי חלק ניכר מעובדי הרשות משרתים מפלגה זו, והליכתו אל פרס רק הפכה אותו מסוכן סמוי לגלוי. גם היום, כאשר אמינות אמצעי התקשורת בעיני הציבור הולכת ומתכרסמת בשל אג'נדות גלויות וסמויות המשבשות את הסיקור, המעבר הסיטונאי עלול רק להגביר את תהליכי הדה-לגיטימציה כלפי העיתונות.
אין צורך ב"חוק צינון", אבל ראוי שהעיתונאים עצמם השוקלים לעבור לפוליטיקה ינהגו בהגינות וביושר ויפרשו מוקדם ככל האפשר מעסוקם התקשורתי, ברגע שבו מתגלה בהם התסמונת הראשונה להידבקות בחיידק הפוליטי. בשורה התחתונה, תרומתם הסגולית לפוליטיקה של מרבית המצטרפים החדשים עדיין דורשת הוכחה. אבל אין כל ספק שבמאזן הכולל של הדמוקרטיה, עדיף היה אילו המשיכו להשקיע את כישוריהם וכישרונותיהם בעבודה תקשורתית. שהרי עיתונאי, מעצם תפקידו, אינו "עומד מן הצד", ותרומתו בדיווח, בחשיפה, בביקורת ובהעלאת נושאים על סדר היום, חשובה לא פחות מזו של חלק ניכר מן המחוקקים.