חג ההתחדשות והפריחה

מאיר תורג'מן מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי המדליפה ענת קם תשוחרר ממאסר בעוד עשרה ימים, אחרי שוועדת השחרורים החליטה לקבל את בקשתה לשחרור מוקדם. "היום זה ט"ו בשבט, חג ההתחדשות והפריחה, תנו גם לי לפרוח ולצאת לדרך חדשה", מצטט תורג'מן מהדברים שאמרה קם לחברי ועדת השחרורים (בידיעה משובץ תצלום של עורך-דינה, אילן בומבך).

קם אינה היחידה שמזכירה את חג האילנות בעיתוני הבוקר. קק"ל מפרסמת בעיתונים מודעות גדולות המברכות את הקוראים ב"חג קק"ל שמח". ב"גלובס" קיבל יו"ר קק"ל אפי שטנצלר הזדמנות לשטוח את משנתו בטור פרי עטו המופיע בעמודי החדשות של העיתון. ב"מקור ראשון" מתפרסם תצלום של השר נפתלי בנט נוטע עץ באזור דרום הר חברון (יוסי אלוני). "אנחנו נוטעים עצים כדי להישאר פה לנצח נצחים", אמר השר לפי "כתב 'מקור ראשון'".

ב"ידיעות אחרונות", שלו שיתוף פעולה קבוע עם קק"ל, מתפרסמת ידיעת תצלום נדירה שבה מככב בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. בתצלום [ששון תירם] נראה נתניהו לצד שטנצלר וראש עיריית ירושלים ניר ברקת.

לפי כיתוב התצלום (שאינו חתום בידי איש), "השלושה אירחו גם את שגריר סין בישראל גאו יאנטינג, את נשיאת אגודת הידידות של סין עם מדינות זרות לי שיאו לין ואת סגנית המזכירה הכללית של אגודת הידידות הסינית לייה לינג". לא מצוין כי התצלום צולם לפני יומיים.

האם גם ב"ידיעות אחרונות" רואים בט"ו בשבט הזדמנות לפריחה ויציאה לדרך חדשה? האם הדפסת תצלום יחסי-ציבור של נתניהו היא סימן שהעיתון יחדל מסיקורו המוטה נגד ראש הממשלה?

קרוב לוודאי שהסיבה לפרסום התצלום שונה, וקשורה למערכת היחסים של העיתון עם קק"ל. אם במקום נשיאת אגודת הידידות של סין עם מדינות זרות לי שיאו לין וסגנית המזכירה הכללית של אגודת הידידות הסינית לייה לינג היתה עומדת ליד שטנצלר ונתניהו יו"ר העמותה לקידום יחסי ישראל-סין ד"ר מרים אדלסון, לא היה יכול שטנצלר לחולל שיתוף פעולה פרסומי מקיף דיו כדי להכניס את התצלום ל"ידיעות אחרונות".

"כנראה שהסינים מציעים לממשלת ישראל די כסף כדי למנוע את הרשעתם בסיוע לטרור", אומר יקותיאל וולץ לנחום ברנע, וזה מפרסם את דבריו במדור הפותח של "המוסף לשבת". וולץ ובנו המנוח עומדים במרכז פרשת בנק אוף-צ'יינה, שאותה מלווה ברנע מקרוב זה כמה חודשים. בשיחה הנוכחית טוען וולץ כי הכסף שמקבלת ממשלת ישראל מסין תמורת אי-שיתוף פעולה עם חקירת הפרשה הוא "Blood Money, כסף טבול בדם".

אין צורך להרחיק עד לפרשה ספציפית של מימון ארגון טרור באמצעות חשבון בנק סיני כדי לבקר את הכספים שמזרימה ממשלת סין לישראל. הממשל הסיני מפר באופן קבוע את זכויות האדם באזורים שבשליטתו. "השלטון בסין התחלף, יד הברזל נותרה חזקה כתמיד", נכתב הבוקר מעל ידיעה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" מאת אנדרו ג'ייקובס וכריס באקלי, שרואה אור ב"הארץ".

השניים מדווחים כי אזרחים סינים התומכים ברפורמות נעצרים ועומדים לדין. "מאז שקיבל שי [צ'ינפינג] לידיו את הנהגת סין, השתמשה המפלגה הקומוניסטית בתקשורת כדי להוקיע איומים אידיאולוגיים כביכול, פעלה לנפות מהרשת שמועות או דעות בלתי רצויות, וניסתה להסות עורכי-דין לזכויות אדם ועיתונאים חושפי שחיתויות".

האם בעיתון היוצא לאור על-ידי יו"ר העמותה לקידום יחסי ישראל-סין יכולה להתפרסם ידיעה כזו? נראה שלא. עוד שטח מת במרחב הראייה המצומצם ממילא של העיתון הנפוץ בישראל.

עוף בגריל

"כשראש ממשלתנו עורך שיחה עם עיתונאי, הוא לא מסתפק באמירה שהשיחה היא 'אוף דה-רקורד'", כותב עמית סגל ב"מקור ראשון". לדבריו, "כשנתניהו נפגש עם עיתונאי הוא אומר: 'זה עוף בגריל', רמז שאם העיתונאי לא ישמור על ה'אוף', הוא יהיה על הגריל. ובכן, לשר הביטחון שלו יש עוד הרבה מה ללמוד בנושאי תדרוכים. בניגוד לתיאוריות הקשר, ההתבטאויות הנחרצות שלו בגנות קרי, אבו-מאזן והתהליך המדיני לא הודלפו כמזימה מתוחכמת לכיבוש הימין, אלא בגלל תקלה קשה בפגישה עם עיתונאי".

"יעלון לא התכוון שהמחמאות הללו יראו אור, אבל כשהדברים הופכים למנטרה שנאמרת יותר מפעם אחת ליותר מעיתונאי אחד, צריך להביא בחשבון שתקלה מצערת היא אופציה", כותב יוסי ורטר ב"הארץ".

בהמשך הטור מוסיף ורטר: "נתניהו כעס על יעלון פעמיים: גם בגלל האמירה המביכה [...] וגם בגלל האכסניה. 'ידיעות אחרונות' הוא הרי אימפריית הרשע, ככתוב בביטאון הרשמי של לשכת ראש הממשלה ובית ראש הממשלה. נתניהו היה מצפה משריו לנהוג כמוהו ולא לשתף פעולה עם השטן. הוא יודע שזו אינה ציפייה ריאלית. אבל בכל פעם שהוא נתקל בדוגמה בולטת לכך שאחד משריו זוכה ליחס חיובי ואוהד ב'ידיעות', משהו אצלו מת בפנים.

"בראייתו החשדנית של רה"מ, המקרה של שר הביטחון חמור אף יותר. הפרנויה המפורסמת עובדת שעות נוספות: שום דבר אינו מקרי, עשוי נתניהו להרהר בינו לבין עצמו, הבוגי הזה מקיים קשר הדוק עם 'ידיעות'. הוא מתדרך, משתף, אולי גם נותן אינפורמציה. הוא שולח לחמו על פני המים. מדוע הוא עושה זאת? כי בעתיד הוא יתמודד נגדי על ראשות הליכוד, וכאות הוקרה על התנהלותו הוא יזכה לרוח גבית, לחיבוק חם ולתמיכה יקרת ערך מהעיתונאים בבניין ברחוב מוזס בתל-אביב".

"אנשיו של יעלון האשימו את העיתונאי שמעון שיפר בשבירת הכלל העיתונאי המקובל בשיחות רקע והוא אי-חשיפת המקור", מזכיר אריאל כהנא ב"מקור ראשון". "שיפר מסרב להגיב. ליעלון מנגד, כבר אמרנו, רקורד של אמינות, כך שיש להניח שאמת בדבריהם. לגרסתם, הסיפור בכלל מתחיל בכותרת שהיתה לפני שבועיים ב'ישראל היום', אז ציטט העיתונאי מתי טוכפלד גורם מדיני בכיר שתקף קשות את קרי. ל'ידיעות' מדיניות דורסנית של בלעדיות. מקור שלא מעניק לעיתון בלעדיות נענש. יעלון, לשיטת 'ידיעות', נתן את הכותרת ל'ישראל היום'. התגובה היתה חשיפתו בשיחה עם שיפר [...] יעלון, שנפגש במקרה עם השגריר האמריקאי דן שפירו ביום שני, הציג בפניו את ההסבר הזה ואמר ש'נפל קורבן למלחמות עיתונים'".

הנפת אצבע

הכותרת הראשית ב"מעריב" מוקדשת להידרדרות בחזית העזתית. "מערכת הביטחון: ההסכם שהושג עם חמאס לאחר 'עמוד ענן' – מתמוסס". אלי ברדנשטיין מביא את עמדת מערכת הביטחון, לצד ציטוטים מדברי "גורמים מדיניים בירושלים".

הערכה דומה מספק עמוס הראל בשער "הארץ". "מאז ההתנתקות ב-2005 נוצר מעין 'כלל אצבע', המאפשר לזהות מראש סבבי מהלומות בין ישראל לחמאס על-פי מספר הרקטות שנורות", כותב הראל.

"ברגע ששיעורן חוזר לקצב של שיגור ליום, מתחילה הספירה לאחור לקראת הסבב הבא. הממשלה יכולה להבליג על טפטוף של רקטה או שתיים לשבוע, במיוחד אם אלה נורות לשטחים פתוחים, אבל ירי מדי יום מעלה מחדש את המתח בקרב תושבי עוטף עזה ומביא דרישות לצעדי תגובה נחושים. כיוון שישראל מגיבה בתקיפה אווירית על כל שיגור, גוברים הסיכויים שייהרגו אזרחים פלסטינים בתקיפות הללו. נדמה שמכאן ועד להסלמה רבתי, כמו במבצע 'עמוד ענן' בנובמבר 2012, הדרך אינה ארוכה".

בבלוג "נביא שקר" נערכה בדיקה של "כלל האצבע" שהציג הראל. המסקנה: "גם אם יש 'כלל אצבע' כלשהו שאומר שקצב שיגורים שחוצה סף מסוים מוביל ל'ספירה לאחור' לקראת מבצע צבאי – לא נראה שאותו סף הוא 30 שיגורים בחודש, וה'ספירה לאחור' היא תקופה של בערך שנה וחצי או שנתיים".

דוגמה לא אופיינית

מלחמת "ישראל היום" במבקשי המקלט הלא-יהודים מאפריקה באה לידי ביטוי הבוקר בידיעה הנדפסת בראש עמ' 17 בעיתון תחת הכותרת "ביקש שיוכר כפליט: 'רוחות רודפות אותי'". מסתבר שדוגמה בלתי אופיינית לבקשת מקלט מטעמים לא הגיוניים ראויה ב"ישראל היום" לידיעה.

עדנה אדטו מדווחת על אזרח ניגרי שמבקש למנוע את גירושו מישראל בטענה כי במולדתו הוא נרדף בידי רוחות רפאים. את הידיעה בחרו עורכי העיתון ללוות בתצלום של גדעון מרקוביץ', שצולם בעת אחת ההפגנות האחרונות של מבקשי המקלט בישראל. אין דמיון בין נסיבות מצוקתם של עשרות אלפי מבקשי המקלט מאריתריאה וסודאן לבין מבקש המקלט מניגריה, אבל הידיעה הזו והאופן שבו היא נערכה יוצרים את הקשר. הקורא המזדמן יוכל מכאן ואילך לטעון: "המסתננים האלה? סתם משוגעים, ממציאים תירוצים כדי שלא יגרשו אותם".

במדור "אזור הדמדומים" של "הארץ" מתמקדים הפעם גדעון לוי ואלכס ליבק בדוגמה מובהקת בהרבה למבקשי המקלט שבישראל: אחמד, בן 31, יליד דרפור שבסודאן. משימת קריאה לשבת, לקוראי ועורכי "ישראל היום".

"מעריב" לילדים יהודים

במרכז גליון "מעריב לילדים" (עורך ראשי: הלל גולדבלום) סדרת כתבות על "צבעה של הנשמה". תמר הירדני הכינה לילדי המנויים על עיתון "מעריב" שלוש כתבות על הצבעים בעולם. הראשונה מוקדשת לקבלה היהודית.

"האם הצבעים הם סתם גוונים שונים ויפים של אור... או שמא לכל אחד מהם יש טבע, משמעות ואופי משלו? תשובת עולם המיסטיקה והקבלה היהודית היא – בהחלט כן, לצבעים יש תוכן ואופי ייחודי פנימי", נכתב בפתח הכתבה. בין ההסברים על "אנרגיות" ו"היכלות עליונים" משובץ איור של עשר הספירות הקבליות ותצלום של אשה בחצאית ארוכה, שמשום מה נראית כאילו החלה את דרכה בעולם כזוג מכנסיים.

ההחלטה השנויה במחלוקת של "ישראל היום"

"האוסקר מעורר מחלוקת: המועמדת 'פלשתין'", נכתב הבוקר ב"ישראל היום", מעל ידיעה מאת ישי קיצ'לס והסוכנויות. קיצ'לס, מבקר הקולנוע של העיתון, מדווח כי בין המועמדים השנה לפרס האוסקר לסרט הזר גם סרטו של האני אבו-אסעד "עומאר". לפי הדיווח, בעוד שבשנת 2005 תואר סרט קודם של אבו-אסעד שהגיע למעמד דומה כנציג "הרשות הפלשתינית", "הפעם, בהחלטה שנויה במחלוקת, החליטה האקדמיה להצהיר כי הסרט נציג של 'פלשתין'. הנימוק היה שהם התבססו על החלטת עצרת האו"ם בנושא".

אולי האקדמיה האמריקאית לקולנוע קיבלה את השראתה דווקא מ"ישראל היום". כפי שדיווח אמש אביב הורביץ ב"mako", בשבוע שעבר נכתב ב"ישראל היום" על הסרט "עומאר" תוך ציון כי הופק ב"פלשתין".

 0$

"מה שהמשטרה עושה מפעם לפעם לאחרים, נעשה הפעם באחד מבכירי קציניה: החשדות כלפיו ממלאים את העמודים הראשונים בעיתונים בלי שניתנה לו האפשרות למסור את גרסתו, בלי שנחקר", כותב נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות".

הקצין הוא ניצב מנשה ארביב, המאשים הוא הרב יאשיהו פינטו, יחדיו הם גיבורי פרשת פינטו-ארביב, שמגיעה לכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"ישראל היום".

ב"ידיעות אחרונות" מדווח צח שפיצן כי בימים האחרונים העיד בן-ציון סוקי, מאנשי העסקים המקורבים לרב פינטו, בפני חוקרי מח"ש. שפיצן אף מצטט את סוקי (מדברים שאמר ל"מקורביו"): "נתתי טובות הנאה לארביב בחינם מעסק שבבעלותי. טובות הנאה ניתנו בחינם גם לקרובי משפחה שלו [...] יש ממש קבלות שעליהן רשום 0$. כשארביב היה מתקשר אלי הוא היה אומר לי, 'אח שלי, אני צריך עזרה. אח שלי, תסדר לי'". לצד העדות המפלילה, ניתן פתחון פה לקצין המואשם. "פינטו תפר לי תיק. הטענות נבדקו בעבר ונמצאו שקריות", מצוטט ארביב מדברים שאמר "למקורביו".

ב"הארץ" מצטט גידי וייץ מתוך תצהיר שמסר סוקי. "סוקי מתאר קשר קרוב שהתפתח בינו ובין ארביב, במסגרתו התקשר אליו הניצב לעתים קרובות ו'לחץ עליו', במלותיו שלו, לתת טובות הנאה לכאורה לו ולבני משפחתו", כותב וייץ.

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" חתומים עקיבא נוביק וצח שפיצן על כתבה שמביאה את גרסת חצר הרב פינטו. בין היתר מוזכרת הטענה כי "הרב היה נתון ללחצים מצד שר בכיר לשעבר בממשלת ישראל", שניסה להניא אותו מלהעיד נגד חבר קונגרס אמריקאי בשם מייקל גרים, במסגרת חקירת FBI.

ב"מעריב" נוקב שלום ירושלמי בשם השר לשעבר יעקב נאמן, ומביא את תגובתו: "הייתי אכן אצל הרב פינטו באותם ימים. באתי לקבל ממנו ברכה כפי שאני עושה שנים רבות. הנושא של חבר הקונגרס גרים לא עלה. מעולם לא שמעתי את השם הזה, אין לי שום קשר אליו, ולכן גם לא התעסקתי בזה".

ב"ישראל היום" מעניקים את זכות הדיבור לממסד. "אהרונוביץ': להעמיד לדין את הרב פינטו", נכתב בכותרת הראשית של עיתון זה. "המפכ"ל דנינו: 'מי שלא יעמוד בנורמות – לא יהיה במשטרה'", נכתב בכותרת הגג לראשית. הידיעה המרכזית בפרשה, שמודפסת בכפולה הפותחת של העיתון, מחזיקה 481 מלים. 380 מהן מוקדשות לדיווח על דברי אהרונוביץ' ודנינו.

השניים זקוקים כעת לכלי תקשורת שידברר אותם, כיוון שהפרשה מאירה אותם באור שלילי. "אם החשדות נגד ארביב יתבררו כמבוססים (כרגע עומדת לו חזקת החפות), הרי שמדובר לא רק בעניין אישי שלו", כותב ברוך קרא ב"מעריב". "לא מדובר ב'עניין נקודתי', כפי שטענה המשטרה לפני כמה ימים. מדובר באיש המחזיק בתפקיד הרגיש ביותר במשטרת ישראל. ארביב עומד בראש היחידה שמאגדת את שלוש היחידות הארציות העוסקות בשחיתות השלטונית ובפשיעה המאורגנת. אין בושה גדולה מזו. מי שצריך לבדוק את עצמו היטב הוא המפכ"ל יוחנן דנינו, שקידם את ארביב אל מול גבותיהם המורמות של רבים מחבריו במשטרה".

"התנהלות רשויות האכיפה בישראל עד כה מעוררת סדרה של שאלות קשות, שטרם ניתן להן מענה", כתב אמש יובל יועז ב"גלובס". "הן מבחינת הטיפול בהן בכלים הנתונים לרשויות האכיפה, הן מבחינת מתן תשובות ושקיפות כלפי הציבור".

"לא בטוח שיש לדנינו סיבה לחגוג את שנתו הנוספת", כותבים ב"הארץ" שרון שפורר ורותם שטרקמן. "כמו יתר שומרי הסף ואוכפי החוק בישראל, גם כהונתו נראית עד כה חיוורת".

מנגד, יש ב"הארץ" גם מי שמפקפק בעוצמת הראיות שמציג הרב פינטו נגד ניצב ארביב. "בפרשת יחסי ארביב עם יאשיהו פינטו היה, וחלקית יש עדיין, פער גדול בין המהות לבין הנראות", כותב אמיר אורן. "ה'פרומו' של פינטו, הקדימון לסרט ששודר בשבוע האחרון, מבטיח יותר מכפי שהתוכנית במלואה תוכל לקיים".

הערכה דומה ניתן למצוא בטורו של מרדכי גילת, המתפרסם במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". "כבר בשלב זה אפשר לומר, בלי להקל ראש בחשדות, שלא מדובר בהר שחשבו תחילה", כותב גילת. בהמשך הוא מסתייג ומוסיף: "לא הייתי מציע לאיש לזלזל בחומרים האלה, החדשים, אפילו אינם מובילים לרעידת אדמה".

שקיפות

"מקלט המס: המבקר יבדוק, אבל רק אם נתניהו יאשר", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות" הבוקר. כל התוכן המערכתי בעמ' 4 של העיתון מוקדש לחשבון הבנק שהיה לנתניהו באי ג'רזי, כשבראש העמוד ידיעה המוכתרת במלים "המבקר מחכה לנתניהו".

"המסמכים על מקלט המס של נתניהו נמצאים במשרד המבקר שלוש שנים", כותב הבוקר רביב דרוקר בבלוג שלו. "איך אני יודע? כי אני העברתי לו אותם. אמרתי להם – רק לכם יש את הכלים לבדוק אם הוא אכן הצהיר על כך בהצהרת ההון. מאז לא שמעתי על זה מלה ומעולם לא בדקתי. אני די בטוח שהמבקר הזה שפירא לא יעשה דבר. כזכור, טיוטת הדו"ח החריפה בעניין ביבי-טורס שוכבת אצלו כבר שנה וחצי כאבן שאין לה הופכין וללא כל סיבה".

"את כל התהיות, ההבהרות וסימני השאלה על חשבון הבנק של נתניהו במקלט המס באי ג'רזי שחשף 'גלובס' אפשר היה לפזר, או לפחות לנסות לפזר, באמצעות מלה אחת: שקיפות", כותב אלי ציפורי בטורו שבפתח "גלובס". "לו היו הצהרות ההון של נתניהו – כמו גם של קודמיו אהוד ברק, אהוד אולמרט ואריאל שרון ז"ל – שקופות, היינו יכולים לראות את רשימת הנכסים של נבחרי הציבור, מפורטות וגלויות לעין כל, בדיוק כמו בארה"ב".

כפתור ופרח

"ביידן שלח פרחים לשרה נתניהו: 'תודה על האירוח'", נכתב בכותרת ידיעה חדשותית מאת מתי טוכפלד, המתפרסמת בעמודים הראשונים של "ישראל היום".

לפי הדיווח של טוכפלד, "סגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן שלח אמש זר פרחים לרעיית רה"מ שרה נתניהו, כדי להודות לה על האירוח במהלך ארוחת הערב בבית רה"מ שהתקיימה ביום שני האחרון. במכתב המצורף כתב ביידן: 'ברצוני להודות לך פעם נוספת על הכנסת האורחים שלך. תודה מקרב לב על ידידותך ועל ההזדמנות לחזק את הקשרים בין מדינותינו. ג'יל שולחת את איחוליה ומצטערת שלא היה באפשרותה להצטרף אלינו'". לידיעה נלווה תצלום (חיים צח, לע"מ) של ביידן והגברת נתניהו.

בכריכה רכה

מוספי העיתונים ממשיכים להיפרד מראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מראיינת סמדר פרי את הפרסומאי ראובן אדלר. בין היתר מתייחס אדלר לערב שבו למד שרון על הטבח שבוצע במחנות הפליטים סברה ושתילה. "אני אומר לך מהשיחות שלו איתי שהוא לא ידע מראש, כמו שניסו לטעון, שעומד להיות טבח", קובע אדלר. "[...] אין מצב שהוא היה מעורב בצורה כלשהי בטבח, בידיעה או במעשה".

על השאלה אם גלעד שרון (כותב טורים קבוע במדור הדעות של "ידיעות אחרונות") צריך ללכת בדרכו של אביו ולהצטרף לפוליטיקה משיב אדלר: "הוא בהחלט ראוי. לדעתי הוא עוד לא לגמרי מבושל, אבל במצב מסוים, ואני עוד לא יודע באיזה הרכב – הוא צריך לרוץ".

במוסף "שבת" של "מקור ראשון" משווה המו"ל והעורך הראשי שלמה בן-צבי את שרון האב לשופט יפתח הגלעדי. "דור שמחפש ומהלל את 'יפתח' יהיה ראוי רק לו", כותב בן-צבי. "דור אחר, שונה, שמרגיש חיסרון בחזון היהודי, דור שמרגיש קרבה למקדש ויודע לפתוח מעיינות תפילה ונבואה – דור כזה יזכה להיות מונהג על-ידי שמואל הנביא".

"אני מרשה לעצמי להמר שאם בית-הכנסת בנצרים היה עומד עדיין על תלו, היינו לומדים השבוע בעל-פה את מפת לבנון, היינו משחזרים מכל זווית אפשרית את הקרב על כיבוש הבופור, היינו נזכרים בנופלים, היינו מעלים מן האוב את סיריל קרן ולא שוכחים לבקר באי היווני", כותב קלמן ליבסקינד ב"מוספשבת" של "מעריב". "אבל כל זה לא קרה כי היתה התנתקות והיא היתה גדולה, רחבה וחשובה כל-כך עד שהצליחה להחביא מאחורי גבה את כל אלה ולהציג לנו את מי שמילא במשך שנים ארוכות את תפקיד הדמון הבלתי מעורער של התקשורת הישראלית – בכריכה רכה במיוחד".

ביטוי סאטירי לעמדת ליבסקינד אפשר למצוא במוסף "הארץ", שם מבריק מורן שריר במדורו הקבוע "סינמורן".

סיפור חסר

בשער "מוספשבת" של "מעריב" מובטח לקוראים "הסיפור המלא" על פרשת פינטו. מובן שהסיפור שמציג שלום ירושלמי אינו מלא, ולו מפני שכפי שהוא עצמו כותב, עדיין קיים צו איסור פרסום המונע מלדווח על פרטים הנמצאים בלב הפרשה.

בשער המוסף של עיתון "סופהשבוע" מובטח לקוראים "הסיפור המלא על גדי קרן, הילד ששיחק ברובה עם גור, בנו הבכור של אריק שרון, שנהרג בגיל 11 מפליטת כדור". הקוראים מופנים למדור הרכילות של ליאורה גולדנברג-שטרן, שחלק נכבד ממנו מוקדש לסיפור, שהמלה הטובה ביותר להגדרתו היא "חסר".

יש ברשימה מידע על קרן (הוא נידון בגיל מאוחר ל-11 שנות מאסר בגין עבירות פליליות, השתחרר בשנת 2008 ומת לפני שלוש שנים), אבל לא הרבה מעבר לכך. אמו של קרן מסרבת לדבר עם העיתונאית, גם בנו של קרן מסרב לשוחח עימה. סניגורו לשעבר כלל לא ידע שהוא מת. אפילו תצלום של המנוח אינו נלווה לידיעה, במקום זאת צורף תצלום של משפחת שרון.

ענייני תקשורת

לי-אור אברבך דיווח אמש ב"גלובס" כי ועדת לנדס עתידה להמליץ על הקמת גוף חלופי לרשות השידור שיפעל במקביל לה, עד להחלפתה.

במדורו שב"ישראל השבוע" מעדכן מרדכי גילת על אודות הנעשה בטלוויזיה החינוכית. בעבר, הוא מזכיר, דיווח כיצד מאיר מוטיל, צלם בכיר ויו"ר פורום הוועדים בטלוויזיה, נהג להשתמש בכספי העובדים לצרכיו הפרטיים. הבוקר הוא מעדכן כי חברת הוועד לשעבר לילך רחמני התבקשה על-ידי נציגי הוועד החדש להעביר את מסמכי הוועד היוצא ואת זכויות החתימה בחשבון הבנק. רחמני לא שיתפה פעולה.

שמו של עופר אדרת נשמט מהכתבה על הסיור "בעקבות הפרשים האוסטרלים ברחובות", שמתפרסמת הבוקר ב"הארץ".