על פניו זה נראה כמו עוד תרגיל מפותל של גנרל ערמומי ופוליטיקאי מתוחכם שדאג תמיד לאופן שבו ייזכר בהיסטוריה: רגע לפני שנטמן באדמה הוא מצליח לעצב את הדרך שבה תיחקק דמותו בזיכרון הציבורי. אבל אריק שרון, שנמצא בשמונה השנים האחרונות ב"רמת הכרה מינימלית", כלשון הרופאים, לא היה יכול הפעם ליטול את היוזמה לידיו. גם "צוות החווה", שסייע לו לנווט במרחב הציבורי בשנותיו כראש הממשלה, לא מילא כאן תפקיד מרכזי.
מי נותר? בינתיים רק התקשורת. אוקיאנוס המלל האינסופי, ההספדים, הסיפורים תחת הכותרת "שרון שלי" או "שרון ואני", הצילומים וההקלטות שנשלפו מהארכיונים – כל אלה לא היו רק דיווחים של כאן ועכשיו, והם לא רק חזרו אל העבר, אל יחידה 101 והצליחה מעבר לתעלה, אלא גם ישפיעו על העתיד. על הדרך שבה תישמר דמותו של אריאל שרון בזיכרון הציבורי.
צלמים ועיתונאים מתמקמים בבית-החולים תל-השומר עם היוודע דבר ההחמרה במצבו של שרון, 2.1.14 (צילום: גדעון מרקוביץ)
רק לפני כשלושה שבועות ביקשו בכנס שנערך במרכז הבינתחומי בהרצליה להשיב על השאלה, "האם ניתן להשאיר לתקשורת את התפקיד החשוב של עיצוב הזיכרון הלאומי?". חבל על הזמן, התשובה ידועה. למגינת לבם של היסטוריונים רבים, לא חקירה מדוקדקת של העבר בכלים מקצועיים היא שקובעת את מה שייחרת בזיכרון הציבורי. יש שחקנים אחרים, רבי כוח והשפעה: הממסד, באמצעות אתרים ופעילויות הנצחה; גופים אזרחיים ופעילים עממיים שנוטלים על עצמם את המשימה להזכיר דמות מסוימת, כפי שקרה למשל עם רס"ן רועי קליין, שנהרג במלחמת לבנון והפך לגיבור לאומי בעיקר במגזר הדתי-לאומי. התקשורת – שמעצימה דמויות של אנשים בחייהם ("ראיון עם אגדה", כזה שערכה גאולה כהן ב"מעריב" עם שרון אחרי מלחמת ששת-הימים) ואחרי מותם. גם הספרות מעניקה כרטיסי כניסה לפנתיאון הלאומי (ע"ע "מכתבי יוני").
את העוצמה הרבה ביותר שומרת בידיה התרבות הפופולרית – בעיקר הטלוויזיה והקולנוע. ההבניה של יוני נתניהו כגיבור-על נעשתה לא רק הודות למשפחתו, שהיתה ועודנה סוכנת זיכרון פעילה ונמרצת, אלא גם הודות לסרטו של מנחם גולן "מבצע יונתן".
עוד בטרם הקמת המדינה קיבע מסעה של הספינה אקסודוס (יציאת אירופה, תש"ז) בעיני העולם – באמצעות עיתונאים אוהדים שסיקרו אותו – את הדימוי של פליטי שואה המבקשים מקלט ונהדפים על-ידי צבאה של מעצמה קולוניאלית שוקעת. בשנות ה-60 הועצם הדימוי הזה שבעתיים בסרט "אקסודוס". הבמאי אוטו פרמינגר, בסיוע נדיב של ממשלת ישראל, יצר את מסמך ההסברה המרשים ביותר בתולדות המדינה.
צלמי עיתונות בטקס ההלוויה של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, 13.1.14 (צילום: נתי שוחט)
לא צפיתי בכל השידורים על שרון. גם לא קראתי הכל. מי יכול. אבל ממה שראיתי ושמעתי עלו שוב ושוב הסיפורים האישיים-האנושיים. את תמציתם, נדמה לי, אפשר היה למצוא בשידור החוזר של ביקורו הממלכתי של יצפאן בחוות השקמים, שם ישב והתבדח עם שרון. ברקע געו הכבשים. מארחו היה איש זקן, אבל חד תגובה, שנון, שופע הומור, מאוד אנושי. קל לחבב אותו. ב"ידיעות אחרונות" מצאתי, במדור הדעות(?), טקסט שכתב מקורבו וראש לשכתו לשעבר, עו"ד דב וייסגלס. הוא סיפר כיצד ביום פתיחת משפט הדיבה נגד המגזין "טיים" בניו-יורק, סביב הטבח בסברה ושתילה, סירב שרון לצאת ממלונו עד שאנשי חוליית המאבטחים האמריקאים ילבשו מעיל חם שיתאים לסופה שהשתוללה.
אני מניח שחוקרי תקשורת יאספו את החומרים הללו, ינתחו אותם כמותית ואיכותנית ויפיקו ממצאים סטטיסטיים וגם תובנות על אופי השידורים ומגמתם. אבל כבר עכשיו ברור שאלה היו ימי האנקדוטות. על הכרת השטח, האהבה ללילי, הדאגה למזכירה. בדיוק התמהיל שהתקשורת של המאה ה-21 אוהבת. הרבה צבע. רגש. "חברים מספרים על אריק". הסיפורים הקטנים על האיש הגדול, הרגיש. ומה עם המהות? לפעמים, כמעט במקרה, צץ גם פן אחר בדמותו. אבי דיכטר, ראש השב"כ לשעבר, סיפר באחד השידורים עד כמה נלהב היה שרון לשמוע פרטי פרטים על חיסולים ממוקדים ועל פצצות למיניהן. ופה ושם, בעיקר ב"הארץ" וב"מעריב", ביצבצה גם ביקורת.
אריאל שרון בכותל המערבי, 28.9.2000 (צילום: פלאש 90)
קשה, לכאורה, לבוא בטענות. כי גם במותו, כמו בחייו, הציב שרון פעם נוספת מבחן מורכב לתקשורת הישראלית. יש קושי לשרטט דיוקן מלא ואמיתי של אדם כשהוא עדיין מונח מת לפנינו. כמאמר הביטוי השגור "אחרי מות קדושים אמור", אין זה ראוי לשלוף עכשיו את הביקורת על קיביה, המיתלה, ההתעלמות ממפקדיו ביום-הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה ושאר עלילותיו של איש שנוי במחלוקת זה, שמפקדיו רצו יותר מפעם אחת להרחיקו מהצבא בשל הפרות משמעת. ועוד לא אמרנו מאום על החשדות והחקירות על האי היווני ושאר ירקות. או על לכתו של בנו עומרי לכלא לאחר שהורשע בין היתר בעדות שקר, וההנחה המקובלת היא שעמס את ההאשמות על שכמו כדי להציל את אביו. פה ושם אפשר היה למצוא אזכורים לאירועים הללו, אבל השטף העצום של הדיבורים והתצלומים תאם בדרך כלל את רוח החסד של ימי האבל.
אולי ראוי שכך נעשה, על-פי המנהג, המסורת והכללים האנושיים. אבל בתוך המלל והאבל נשכחה העובדה שעשרת הימים הללו קיבעו ויקבעו בזכרונם של רבים מאוד, ובהם מי שלא היו כאן ב-1973 או ב-1982, דמות אחרת מזו שהיתה במציאות.
מדוע הדברים שנכתבו ושודרו עכשיו חשובים כל-כך? לכאורה אפשר לאמץ את אמירתו של וולטר בנימין, שעסק רבות בשאלת הזיכרון הציבורי, ששללה את הטענה כאילו עיתונים הם מעצבי תודעה וזיכרון. הם מספקים לנו מידע חדש מקצווי תבל כל בוקר, כתב בנימין, אך מותירים אותנו עניים בסיפורים בעלי ערך. אבל חוקרים רבים שבאו אחריו משוכנעים כי לתקשורת תפקיד חשוב בעיצוב הזיכרון.
כרזת הסרט "JFK" של אוליבר סטון
הנשיא ג'ון קנדי ונסיבות הירצחו מספקים כר נרחב לחוקרים בתחום עיצוב הזיכרון. החוקרת האמריקאית פרופ' בארבי זליצר עסקה בעניין זה בספרה "לכסות את הגופה" ("Covering The Body"), שכותרת המשנה שלו היא "רצח קנדי, התקשורת ועיצובו של הזיכרון הקולקטיבי". העיתונאים, כתבה זליצר, הפכו את עצמם לקהילה המחזיקה בידיה את "הסמכות הפרשנית" העליונה באשר למה שהתרחש באירוע. לא עובדות היו בידיהם, אלא רק התרשמויות אישיות, ובתהליך מעגלי מתמשך התמידו להפיץ את הנארטיבים שלהם בכתבות, ראיונות, סרטים דוקומנטריים. כל אלה דחקו לשוליים כמעט כל ניסיון אחר להציג את הרצח.
כמעט דחקו, משום שבמקרה של רצח קנדי נכנס לזירה בשנת 1991 מגה-שחקן אחר בתחום עיצוב הזיכרון הציבורי. היה זה הסרט "JFK" של הבמאי אוליבר סטון, שהפך את תיאוריות הקשר למוקד כל דיון על רצח קנדי. מחקרים שנעשו בקרב סטודנטים העלו שכמעט כל מה שהם יודעים על רצח קנדי שאוב מסרט זה.
רבים בארצות-הברית מתחו ביקורת קשה על הסרט, ובעיקר על הזכות שנטל לעצמו במאי קולנוע להגיש גרסה מוסמכת כביכול של הרצח. גם אצלנו, בפרסום לקראת הכנס במרכז הבינתחומי, נכללה השאלה "האם ראוי ששיקולים של רייטינג, מסחור, רדיפת הסקופים ושיקולים אחרים קצרי טווח הם אלה שבסופו של דבר יעצבו את התודעה הלאומית בדבר אירועים היסטוריים".
לא זו השאלה, כפי ששרון נהג לומר. לפעמים, מתברר, מצליח אפילו ערוץ 2 המסחרי להתנתק מן הדי.אן.איי שלו ולעטות על פניו ארשת ממלכתית. שלושה חוקרי תקשורת ישראלים, ד"ר אורן מאיירס, ד"ר אייל זנדברג וד"ר מוטי נייגר, העלו במחקרם כי בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה מחליף ערוץ 2 את עורו ונעשה ממלכתי להפליא. זה היה נכון לפחות ב-12 השנים שנבחנו במחקר, שפורסם ב-2006.
אריאל שרון מאכיל בן בקר. חוות השקמים, 1996 (צילום: משה שי)
גם הפעם אפשר לומר שרוב הערוצים והעיתונים – במיוחד הפופולריים שבהם – התאימו עצמם, לפחות חלקית, למתכונת של אבל ממלכתי. אך דווקא מכובדות ממוסדת זו, שתובלה באנקדוטות אנושיות ובקטעי ארכיון, היתה בבחינת שירות רע לציבור. היא הפכה אישיות מורכבת, שנויה במחלוקת לכל אורך הקריירה שלה, לאותה דמות של מנהיג נחוש וגם סבא חביב ואמין, כזו שביקשו לייצר בעשור הקודם יועציו של שרון ויחצניו.
זה נעשה בשגגה, כמעט בחוסר ברירה. זו עוד דוגמה למה שקורה כאשר אנשי תקשורת טרודים בשגרת העבודה, ואין להם פנאי, אולי גם היכולת, לחשוב בלהט האירועים על המשמעויות העמוקות יותר של עבודתם.
יש מי שחושבים שדמותו של שרון עוצבה ונתקבעה בזיכרון הציבורי כבר מזמן. אין טעות גדולה מזו: הזיכרון הקולקטיבי הוא דינמי ומשתנה לאורך זמן. ויותר מכך: מה שיישאר בזכרונם של רבים מתושבי ישראל עוד שנים רבות יהיה החומרים שהוקרנו, שודרו, הודפסו והועלו בימים האלה. גם בלי במאי ראשי ומפיק-על, גלגלי עיצוב הזיכרון עבדו כאן היטב, ולא פחות מכך מנגנוני ההשכחה.