אתרוג

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", צמוד לטור מאת סימה קדמון המוקדש בפתחו למותו הקרוב של אריאל שרון, מתפרסם איור שהכין איתמר דאובה. במרכז האיור ראש הממשלה לשעבר שרון. גופו ענק, לראשו תחבושת וציפור לבנה, יונת שלום, עפה לעברו. הוא מושיט אליה יד, עוד מעט ייגע בה.

אריאל שרון כאיש שלום? כן, היום ב"ידיעות אחרונות". איש הצבא, איש המדון, איש פעולות הנקם הקטלניות, האיש שעורכי "ידיעות אחרונות" החליטו ללוות את סיקור מותו הקרוב בכותרת "לוחם נשאר לוחם" ובסיסמה "מי שלחם", מוצג כמושיט יד לשלום. זו נקודת הקיצון הפארודית בסיקור "ידיעות אחרונות" את מותו המסתמן של שרון, אולם אפשר ללמוד ממנה על ממדי פולחן האישיות לראש הממשלה לשעבר בעיתון זה, המסנוור את העוסקים במלאכה עד שאינם מסוגלים עוד להבדיל בין נסיגה חד-צדדית לחתימה על הסכם שלום, בין פעולת קיביה לוועדת פיוס.

הסיבוב הנוכחי בפולחן האישיות החל ב"ידיעות אחרונות" אתמול, ובוודאי יגבר עם סיום גסיסתו של שרון ותחילת מותו הממשי. הוא מאיים להעמיד בצל את סיקור מותם של עובדיה יוסף ואריק איינשטיין גם יחד, שני האירועים הפופולריים ביותר בשנה האחרונה (לדעת קוראי העיתון). שמונה שנים התכוננו ב"ידיעות אחרונות" למותו של אריאל שרון. שמונה שנים אספו חומרים, הכינו הספדים, שזרו זר חבצלות. הם אינם יכולים לחכות עוד. כותרת ראשית, כפולה פותחת בגליון שישי וכמעט כל המוסף הפוליטי מוקדשים הבוקר לשרון, על אף שטרם הלך לעולמו.

"המוסף לשבת", "ידיעות אחרונות", 3.1.14

על שער "המוסף לשבת" מודפס תצלום של שרון נושא טלה בזרועותיו, מצמיד פניו לראשו. למעלה ממחצית העמודים במוסף מוקדשים לו.

נחום ברנע נזכר בפגישות שלו עם שרון. הראשונה בשנת 1970, האחרונות בימי כהונתו כראש ממשלה; סימה קדמון כותבת בגוף ראשון רבים ("כל-כך הרבה פעמים חשבנו מה היה עושה, מה היה אומר, מה היה אילו"); יועז הנדל מחמיא לאומץ לבו ומצדיק את פעולות התגמול שהוביל; עודד שלום נשלח לדווח מהשטח – מחלקת שיקום נשימתי א' בבית-החולים שיבא וחלקת הקבר המיועדת שליד חוות השקמים; שתי כפולות עמודים מוקדשות לקטעים מהספר "שרון – חייו של מנהיג", מאת בנו גלעד.

ויש ב"מוסף לשבת" גם כתבה שהכינה שרית רוזנבלום על ד"ר מרינה גרשמן, שטיפלה בשרון בשנים האחרונות בעודו מאושפז בבית-החולים. ציטוט מפיה מגיע עד לכותרת הראשית של העיתון, "אמרתי לו, בוקר טוב, אריק, הרגשתי שהוא מכיר אותי", מהכותרות הראשיות הפחות מוצדקות. לצד הכותרת – תצלום של שרון משחק עם כלבו.

קטעים מהראיון עם ד"ר גרשמן מודפסים גם בכפולה הפותחת של העיתון, שכולה אריאל שרון. הבחירה להקדיש את הכפולה הפותחת לשרון מחייבת את עורכי "ידיעות אחרונות" למצוא תוכן ראוי. זו משימה קשה, בהתחשב בגודל עמודי גליון יום שישי ובעובדה שנכון לעכשיו אין כל-כך על מה לדווח. 

כדי בכל זאת למלא את החסר, מודפסת גרסת ענק לתצלום המפורסם שצילם יוסי רוט ובו נראה שרון נושא כבש על כתפיו. מוזר עוד יותר – בכפולה הפותחת מודפס גם תצלום של אבי אוחיון, צלם לשכת העיתונות הממשלתית, שבו נראה שרון זמן קצר לפני שלקה באירוע מוחי, בשיחת תדרוך שקיים במשרד ראש הממשלה עם מזכירו הצבאי האלוף גדי שמני ("ימי העבודה האחרונים"). מבקר הטלוויזיה עינב שיף, שבשבועות האחרונים הוכיח יכולת ניתוח טובה ומידה בריאה של ביקורתיות, סוקר את יחס שידורי הטלוויזיה למותו הקרוב של שרון בטון נוגה, נטול ציניות.

הידיעה המרכזית של "ידיעות אחרונות" על מצבו של שרון, מאת ירון קלנר ואיתמר אייכנר, נפתחת במשפט "כמו לאורך כל ימי חייו, אריאל שרון ממשיך להילחם", ונחתמת בציטוט הודעה מפי שר הפנים גדעון סער. רק בשולי השוליים של הטקסטים ב"ידיעות אחרונות" אפשר לאתר מלות ביקורת על שרון.

"חלק מהכתבים דיווחו ששרון נלחם על חייו, עוד ביטוי אוטומטי מקושקש. אולי אנחנו מתקשים להיפרד מאריק של שדה הקרב, אבל בוודאי שעוד לא מדברים על אריק ההוא", כותבת הבוקר מיה סלע בטור ביקורת הטלוויזיה של "הארץ".

תחת זכוכית מגדלת

אפשר למצוא הסבר לפולחן האישיות של "ידיעות אחרונות" לשרון, אבל מבחינה עיתונאית קשה להצדיקו. הוא אינו מאפשר לעיתון לעשות את מלאכתו נאמנה. כך, לדוגמה, בכל הנוגע לסוגיית אשפוזו של שרון. בראיון עם ד"ר גרשמן מסופר כי "שרון אושפז בחדר פרטי, מרוחק מעמדת האחיות במחלקה ומוקף שמירה סביב השעון. [...] בתוך החדר הזה היו מיטה [...] כורסה, כסאות ושולחן כתיבה. [...] ליד מיטתו ישבה כל העת אחות צמודה". ד"ר גרשמן אומרת כך: "ניסינו לתת לו את התנאים המקסימליים כדי שיוכל להרגיש פה בנוח, אבל כל הסיפורים על משרד מיוחד ורהיטים אחרים לא היו נכונים. היה לו ציוד רגיל וסדינים רגילים, כמו לשאר החולים. זה לא היה חדר VIP".

לא נכתב דבר על עלות האשפוז בשמונה השנים האחרונות. ב"הארץ", לעומת זאת, העיתון שלא שוכח לשרון את פשעי המלחמות, אפשר לפרסם ידיעה כמו זו שמביא הבוקר עידו אפרתי, על "הדילמות סביב אשפוז שרון". "מאז מאי 2006 מאושפז שרון ביחידה לתמיכה ושיקום נשימתי בבית-החולים השיקומי בשיבא", כותב אפרתי. "במחלקה עשרה חדרי אשפוז, וברוב המקרים שוהים בה שני חולים בכל חדר. לשרון הוקצה חדר נפרד קבוע ואחות צמודה. אשפוזו חייב גם העסקת מאבטחים סביב השעון ומצלמות אבטחה. העלות השנתית של אשפוזו היא 1.6 מיליון שקל בשנה". 

פרופ' אבינועם רכס, יו"ר הלשכה לאתיקה רפואית בהסתדרות הרופאים, אומר לו: "יש בישראל הרבה חולים במצב דומה, ששורדים שנים במחלקות סיעודיות ואחרות. עם זאת, שרון הוא לא חולה רגיל, ובמובן זה הוא VIP. אנחנו יודעים שיש סטיות מהמקובל במקרים כאלה ויש רצון של המערכת לעשות יתר על המידה, מתוך חשש שאולי לא נעשה מספיק, ומכך שהמערכת נמצאת תחת זכוכית מגדלת. [...] ככל הידוע לי, העדיפות שקיבל שרון על פני אזרח מן השורה היתה רק בתחום 'המלונאות' – כלומר במתקני ואמצעי האשפוז – ואני אישית חושב שזה מגיע לאדם שהוא ראש ממשלה".

אולי זו עלות מוצדקת, אולי לא. לכל הפחות יש כאן דיון ראוי. אולם כשמושא עיתונאי הופך לפרה קדושה, לא ניתן אף להעלות שאלה שכזו.

ב"מקור ראשון", שלא שוכח לשרון את הנסיגה מעזה, כותב אורי אליצור כי "זקנתו ביישה את נעוריו". לדבריו, "שרון מכר את נשמתו לרודפיו, והחליט להרוס ולעקור את המפעל שהוא היה מגדולי בוניו ומגיניו". רשימתו מתפרסמת במקביל גם ב"מעריב". חגי סגל, בעל טור נוסף ב"מקור ראשון", הכותב במקביל גם ל"ידיעות אחרונות", מעדיף לכתוב על יחסי שרון והמתנחלים בעיתון המתנחלים, לא בעיתון של שרון. ב"ישראל היום", שלא שוכח לשרון את פיצול הליכוד, מזכיר דן מרגלית את "הלהיטות החומרית לצבור נכסים, להגדיל את ההון ואת שוויו, אשר הביאה עליו את החקירות הפליליות המביכות".

זיקוקי דינור בלונה-פארק

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מראיינת אמירה לם את האלוף (מיל') יואב גלנט, לוחם מהולל נוסף שזוכה לחסדי העיתון, וזאת במלאות חמש שנים למבצע "עופרת יצוקה".

האלוף (מיל') יואב גלנט, 20.07.09 (צילום: משה שי)

"אחת מגאוותיו הגדולות היא על אותו מבצע", כותבת לם. גלנט מספר שתיכנן את המבצע מהיום הראשון שנכנס לפיקוד דרום, משווה את אפשרויות הלחימה ברצועת עזה למשחק בלונה-פארק שבו צריך להשחיל טבעות על מקלות (כשהמקל קרוב ונמוך, המשחק קל, אבל הפרס קטן יותר, ולהפך), וטוען שהוא המליץ לדרג המדיני לבחור במקל הבינוני, אולם שר הביטחון דאז ברק העדיף ללכת על המקל הנמוך.

לם אינה מעמתת את גלנט עם מגוון אירועים שנויים במחלוקת שהתרחשו במהלך המבצע, כמו למשל ירי טילים על מסדר שקיימו שוטרים עזתים במכת הפתיחה של המבצע, שגרם להרג כ-90 מהם, או התנקשות בעיתונאים שפעלו ברצועה. במקום זאת היא מציינת כי "בעוד שבישראל התקבע המבצע כסוג של הצלחה, במדינות רבות הוא זכה לביקורות נוקבות, שחלקן באו לידי ביטוי גם בדו"ח גולדסטון. עיקר הביקורות עסקו בשימוש בפצצות זרחן ובפגיעה באזרחים חפים משפע [הטעות האירונית במקור]".

גלנט, בתשובה, אומר כי במבצע נהרגו 800 מחבלים ו-300 אזרחים (אלה נתוני צה"ל, כמובן. לפי בצלם, המספרים הפוכים), וכי הוא "מצר על כל אזרח שנהרג". בתשובה לשאלה ממוקדת על השימוש בזרחן מבדיל גלנט בין ירי פגזי 76 מ"מ המכילים זרחן ("השימוש בהם היה שגיאה") לבין פגזי עשן שמכילים פיסות בד ספוגות זרחן ("מה שהצטלם בטלוויזיה ועשה רעש של זיקוקי דינור", "מאושר לפי כל התקנים האמריקאיים", "הפגזים הללו יצרו מיסוך שבחלק מהמקרים הציל חיים של לוחמים").

לסיום שואלת לם את גלנט אם הוא עדיין שואף לרמטכ"לות. הוא אינו מכחיש.

טרמינולוגיה

ידיעה קצרצרה בטור צד במדור חדשות החוץ של "ישראל היום" חושפת את הצביעות שמאפיינת עיתון זה ביחסו למבקשי המקלט המגיעים לישראל מאפריקה. תחת הכותרת "איטליה: הצי חילץ 233 מהגרים שטבעו מדרום לסיציליה" מדווח בידיעה (סוכנויות הידיעות) על "תקרית חמורה בספינת פליטים מול חופי ארץ המגף".

לפי הדיווח, חיל הים האיטלקי "חילץ שלשום 233 מהגרים, רובם ממוצא אפריקאי, מסירה שטבעה כ-130 קילומטרים מדרום לסיציליה. המהגרים הפליגו בסירה עמוסה יתר על המידה, שאורכה 10 מטרים, וגם לא הצטיידו בחגורות הצלה". המחולצים, כך נמסר, הם "גברים ונשים שהגיעו בין השאר מאריתריאה, מניגריה, מסומליה וממאלי".

לו היו מגיעים לגבול עם ישראל, במקום "מהגרים" ו"פליטים", היו הופכים 233 בני-האדם ל"מסתננים", או לפחות למסתננים בכוח. מעניין איך היה מסקר "ישראל היום" מבצע שבו חיל הים הישראלי מחלץ אותם מסירה טובעת ומעבירם לשטח ישראל.

עושים לביתם

"ממון", "ידיעות אחרונות", 3.1.13

מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" שוב יוצא בשיתוף פעולה צמוד עם גוף עסקי ענק, ומפרסם חשוב – בנק הפועלים.

כל המוסף, למעט טור הפתיחה של סבר פלוצקר, מוקדש לסיקור מיזם משותף לעיתון ולבנק ("תחרות עסקים קטנים"). בכפולת האמצע מתפרסמת מודעה גלויה לבנק הפועלים, וכך גם בשער האחורי, אך למעשה כל העיתון הוא מודעה לבנק הפועלים.

מנכ"ל הבנק ציון קינן, שהופך עם הזמן לכותב קבוע ב"ידיעות אחרונות", זוכה שתצלומו יתפרסם בכפולה השנייה של המוסף, לצד טור פרי עטו.

"בנק הפועלים יזם והוביל את המערכת הבנקאית לעודד ולתמוך במגזר העסקים הקטנים", מעיד הנחתום על עיסתו, ומסיים את טורו בקריאה לכל תושבי ישראל לקנות בעסקים קטנים בכל רחבי המדינה. הוא עצמו אינו צריך לחשוש לעסקיו. בנק, מעצם הגדרתו, אינו יכול להיות "עסק קטן".

בשולי החדשות

אור קשתי מדווח ב"הארץ" כי "הוועדה למלחמה בעוני" שהוקמה במשרד הרווחה החליטה לא לאפשר לעניים להופיע בפניה ולספר על העוני מנקודת מבטם. לעומת זאת, מדווח קשתי, הוועדה כן מוכנה להקשיב ליועצי חברת מקינזי, שהתנדבה ללוות את הוועדה בלא תמורה.

ניר חסון מדווח ב"הארץ" כי מחנה הפליטים שועפאט, שבשטח המוניציפלי של ירושלים, שוקע בערימות אשפה בשל שביתת עובדי סוכנות האו"ם לפליטים. בידיעה נפרדת מדווח חסון כי פרקליטות המדינה איבדה תיק חקירה שעסק בירי בפלסטיני על-ידי מאבטח.

רעות וילף וצביקה קליין מדווחים ב"מעריב" כי בניגוד לחוק האוסר על העסקת עברייני מין במוסדות עם קטינים, עשרות מתלמידי הרב מוטי אלון בישיבת אור-עציון הם תלמידי תיכון.

במוסף "הארץ" כותבים גידי וייץ ורוני לינדר-גנץ על המצוקה הכלכלית שאליה נקלע בשנים האחרונות בית-החולים הדסה. בין היתר מוזכרים בכתבה תנאי השכר והפרישה המופלגים של פרופ' שלמה מור-יוסף, לשעבר מנכ"ל בית-החולים. לפי הכתבה, "בינואר 2010 חתמה צמרת בית-החולים עימו על מה שהוגדר תיקון הסכם עבודה אישי , שנועד להסדיר את התנאים שלהם יזכה אם יפרוש מתפקידו. זהו הסכם מופלג בנדיבותו, 'מצנח זהב' של ממש, שהבטיח למור-יוסף – שאכן פרש ב-2011 – תשלום עתי ‏(כל חודש‏) שישולם לו מרגע פרישתו ועד גיל הפנסיה, גם אם יועסק בתפקיד אחר, מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי למשל".

לפי וייץ ולינדר-גנץ, "הסכום שהתחייבה הדסה לשלם לפרופסור נע סביב 75 אלף שקל מדי חודש, עד הגיעו לגיל פרישה, באפריל 2018. בסך-הכל מדובר בעלות של יותר מעשרה מיליון שקל, אך להם נוספו עוד מחוות כספיות מרחיקות לכת: בין היתר זכה מור יוסף לפיצויי פרישה בגובה משכורתו האחרונה כפול מספר שנות עבודתו במוסד, מענק פרישה, מענק חד-פעמי של 25 אלף שקל, ונקבע כי יוכל לפדות את כל ימי החופשה והמחלה שלו. [...] בתקופת כהונתו כמנכ"ל זכה מור-יוסף מעת לעת לבונוסים שנתיים של מאות אלפי שקלים – בין שתיים לארבע משכורות בשנה – וההערכה היא כי שכרו נע סביב 110 אלף שקל בחודש. בהדסה גם שמורה למנכ"ל לשעבר מעין לשכה, למרות שעזב את תפקידו מזמן".

בפתח "דה-מרקר" מזכיר ישראל פישר כי ל-300 האנשים העשירים בעולם, 0.000004% מאוכלוסיית כדור הארץ, יש 3.7 טריליון דולר, יותר מהתמ"ג השנתי של גרמניה, הכלכלה הרביעית בגודלה בעולם.

חופש המידע

לפי הכותרת הראשית של "גלובס", היקף הטבות המס לתאגידים הגדולים בשנת 2012 עמד על 8 מיליארד שקל, סכום שיא. על הסכום נכתב בטור הקבוע של סגן עורך העיתון, אלי ציפורי, שמזכיר את המאבק המשפטי של "גלובס" לחשיפת הטבות המס. בהמשך הטור מתריע ציפורי כי אם לשכת ראש הממשלה לא תספק ל"גלובס" את נתוני העלות של "המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה", יפנה העיתון גם במקרה זה לבית-המשפט כדי לקבל את המידע.

את מרבית טורו מקדיש ציפורי פעם נוספת לביקורת חריפה על השלכות ועדת בכר, ששמה סוף לבלעדיות הבנקים על קופות הגמל בישראל. בין היתר מזכיר ציפורי כי כתוצאה מהרפורמה, "דמי הניהול בקופות הגמל עלו מ-0.64% בממוצע לכ-1.1% בממוצע, ורק קמפיין מאוד אפקטיבי של 'גלובס' אילץ את האוצר לבצע חשיבה מחדש ורפורמת תיקון לוועדת בכר ולהעמיד את התקרה על 1.05% בהדרגה, לאחר שבקצה העליון החוסכים הקטנים שילמו 2%(!) דמי ניהול". השבוע פורסם באתר זה ראיון עם שאול אמסטרדמסקי, לשעבר ראש מערכת החדשות ב"כלכליסט", שייחס את ההורדה בתקרת דמי הניהול לקמפיין מאוד אפקטיבי של "כלכליסט".

ענייני תקשורת

מיכה פרידמן מתראיין למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" (אמירה לם) וטוען כי עזב את גלי-צה"ל משום שנודע לו כי מפקד התחנה ירון דקל החל לחפש לו מחליפים. לדבריו, פרישתו משרתת את דקל בשאיפתו להתחבב על לשכת ראש הממשלה, כיוון שהוא (פרידמן) נתפס כשמאלני.

אמיר אורן כותב ב"הארץ" על צנזור ספרו של ד"ר צביקה סלע, העוסק בשחרור בני-ערובה. לא על-ידי הצנזורה, אלא על-ידי ועדת השרים העוסקת בפרסומים של עובדי מדינה.

"כולנו אילנה דיין", כותב עוזי בנזימן במדור הדעות של "הארץ".