הדה בושס, כותבת חדת עין, שנונה ובעלת מצפון, פירסמה בעיתון "הארץ" ב-13 באוגוסט 1985 את הרשמים הבאים מביקור שערכה שנה קודם לכן במדינת החסות סווזילנד שבדרום-אפריקה: "אל דרום-אפריקה הגעתי מחוסנת כולי בדעות קדומות. קראתי וידעתי על האפרטהייד, ורק ציפיתי שירים את ראשו המכוער ואתקל בו בכל פלצותו […] למי שנקלע לביקור קצר בדרום-אפריקה קורה דבר מוזר ודומה שגם הוא מנוגע. הפגישות עם השחורים הן על-פי רוב פגישות מביכות עם אנשי שירותים, והללו על-פי רוב אינם מבינים מה רוצים מהם. שפתם קשה להבנה ומצדם יש קשיי הבנה ניכרים, ובחוסר סבלנות קל להגיע למסקנה מכלילה שהם אמנם מטומטמים וזוכים למגיע להם".

"אפרטהייד פנים אל פנים", הדה בושס, "הארץ", 13.8.1985

בושס מתארת כמה גילויי אפרטהייד מרתיעים שבהם נתקלה במהלך ביקורה ומצטטת אבחנות של המדריך המלווה אותה בדבר כישוריהם השכליים המוגבלים של השחורים, אך מוסיפה: "אנחנו (קבוצת האורחים שעימם נמנתה) כמובן שמנו אותו ללעג, אבל בפגישה עם השחורים התחלנו לחוש שאפילו אין מוחם חד-ממדי, הרי לפנינו אנשים לא מפותחים שקשה עד מאוד לקשור איתם קשר אנושי. וכך, לפתע, אתה נתקף במין רגש עליונות לבן – ואין דבר נוח מלהיות לבן בדרום-אפריקה – וכמעט שמשתכנע כי אכן השחורים הם בני גזע נחות".

לאחר שהיא משתפת את הקוראים בשיח שהיא מנהלת עם עצמה על פשרן של תחושות העליונות המציפות אותה, ומזכירה את ההיסטוריה האומללה של השחורים בדרום-אפריקה שגרמה לפיגור בהתפתחות מיומנויותיהם, היא כותבת על המפגש איתם: "אתה חש, אם תרצה ואם לאו, אחר ושונה. מצטרף ללא מאמץ לגזע הלבן השליט. מקבל כמובן מאליו שהשחורים משרתים אותך ומצפים בנועם למוצא פיך. נוח מאוד להתעלם מן הבעיה. והרי למראית עין, אין חיים נוחים וקלים מחייהם של הלבנים בדרום-אפריקה של האפרטהייד".

רק במטוס בדרך חזרה, מתוודה בושס, היא נחרדה מהקלות שבה נסחפה אחר תפיסת האפרטהייד כתופעה שניתן להבין אותה בנסיבות שבהן נמצא המיעוט הלבן בדרום-אפריקה.

בושס לא היתה יחידה. במשך כעשור, בין מחצית שנות ה-70 למחצית שנות ה-80 של המאה הקודמת, הרבו עיתונאים ישראלים בכירים לבקר בדרום-אפריקה. ביוזמתה של שגרירות דרום-אפריקה שנפתחה ב-1974 בתל-אביב, הוזמנו עורכי עיתונים, ראשי כלי תקשורת ועיתונאים בכירים להתרשם מכלי ראשון מהחיים במדינת האפרטהייד, מיחסי הרוב השחור והמיעוט הלבן, ובעיקר ממאמצי השלטון לפתור את השסע הפנימי באמצעות כינונן של מדינות חסות (בנטוסטאנים) בעלות אוטונומיה.

וכך המריאה שורה לא קצרה של עיתונאים ישראלים, לעתים עם בנות זוגם, לביקור מפנק בפרטוריה, יוהנסבורג, פארק קרוגר, רצועת החוף המרהיבה שבין קייפטאון לדרבן, כף התקווה-הטובה, ובמדינות החסות סיסקאי, טראנסקאי, וונדה, בופטצואנה וסווזילנד. נמנו עימם (בין אחרים) שלום רוזנפלד ושמואל שניצר מ"מעריב", אביעזר גולן ושייקה בן-פורת מ"ידיעות אחרונות", דני בלוך מ"דבר" ויצחק לבני ומרדכי נאור מגלי-צה"ל.

כמעט כל העורכים-האורחים עברו תהליך נפשי דומה: הם נחתו בדרום-אפריקה כשהם מודעים לאופיו הגזעני של המשטר, והם חזרו משם כשהם טעונים אמפתיה לנקודת מבטו של המיעוט הלבן ולדרך שבה הממשל בפרטוריה מתמודד עם הקושי המובנה בהיות רוב אוכלוסיית המדינה שחורה, לא מפותחת ומאיימת. האורחים מישראל לא התקרנפו לחלוטין, אך בדיווחים של רובם ניכרה הזדהות עם המיעוט הלבן. מבחינה זו, סוכנות הנסיעות של שגרירות דרום-אפריקה בתל-אביב קצרה תשואה נאה בהחלט במאמציה לייחצן לציבור הישראלי תדמית חיובית של מדינתה.

"לחדש היחסים התקינים עם פרטוריה", דני בלוך, "דבר", 22.12.1974

שכנועו הפנימי של דניאל בלוך מתפיסת המצב של המיעוט הלבן בדרום-אפריקה היה כה עמוק, שבכתבה האחרונה (בסדרה של שמונה רשימות) שפירסם ב"דבר", ב-21 בדצמבר 1974, קרא לממשלת ישראל לחדש את היחסים המלאים עם ממשלת פרטוריה.

זה היה בתקופה שבה העולם החל ללחוץ על משטר האפרטהייד לשנות את גישתו לאזרחיו השחורים, וזה חיפש לגיטימציה בינלאומית בכל פינה. במאמרו קבע בלוך, בעקבות סיור במדינה המוחרמת, שהגיעה העת להעמיד את יחסי ישראל ודרום-אפריקה על בסיס דיפלומטי מלא ורשמי. הוא מתח ביקורת על מדיניותה של ירושלים בשנים הקודמות, שחתרה לכונן יחסים טובים עם מדינות אפריקה המתעוררות – מגמה שסתרה יחסי קרבה עם המשטר הלבן של דרום-אפריקה – וקבע כי הגישה הזו נכשלה לחלוטין, כפי שהוכח במלחמת יום-הכיפורים (שבעקבותיה הצליח העולם הערבי לגרור מדינות רבות בעולם השלישי לנתק את קשריהן עם ישראל). בלוך גם טען שהקרירות הפומבית שגילתה הממשלה בירושלים כלפי ממשלת דרום-אפריקה פגעה בקהילה היהודית החמה במדינה ההיא.

נקודת מבטו של שליח "דבר" היתה תכליתית גרידא. הוא התעלם כמעט לחלוטין מאופיו של המשטר בדרום-אפריקה, מיחסו לאוכלוסייה השחורה ומהנגע המוסרי המשווע המונח ביסוד משטר האפרטהייד. כמי שיוצא ידי חובה, כלל בלוך בדיווחו את המשפטים הבאים: "אין בכך כדי לבטא הסכמה ישראלית עם המדיניות הפנימית של ממשלת פרטוריה, אולם אין להתעלם מהשינויים החשובים שחלים באחרונה במדיניות המפלגה הלאומנית [...] כלפי פנים מתבטאים השינויים בהתחלת תהליך הדרגתי של ביטול חלק מהאפליה הגזעית, בד בבד עם מתן עצמאות לחבלים אפריקאיים מובהקים".

"שני צעדים קדימה, צעד אחד לאחור", דני בלוך, "דבר", 23.12.77

ארבע שנים לאחר מכן התארח בלוך פעם נוספת בדרום-אפריקה ושטח את מסריו בכתבה גדולה ב"דבר השבוע". כמו ברשמיו מביקורו הקודם, כך גם בפעם השנייה נודפת מדיווחו הזדהות מלאה עם מדיניות המשטר הלבן. בלוך מאבחן בשלהי 1977 כי ג'ון פורסטר, ראש ממשלתה הלבן והקשוח של דרום-אפריקה, צודק במדיניותו כלפי הרוב השחור, כי "החלופה הריאלית היחידה למדיניותו היא חורבן, טרור, אבטלה ושפל כלכלי".

גם שלום רוזנפלד, עורך "מעריב" (1974–1980), הזדמן לדרום-אפריקה כאורח המשטר. בסדרה של שלוש כתבות נרחבות שפירסם באוגוסט 1975 ושכותרתה היתה "דומינו ודטאנט בדרום-אפריקה", סקר הכותב את מצבה של דרום-אפריקה על רקע התזוזות הפנימיות בארצות הגובלות בה. הוא כתב בנימה חיובית על גישתו של ראש הממשלה פורסטר, שביקש לכונן ברית של מדינות אפריקאיות מתונות, הגובלות בארצו, מול קבוצת המדינות השחורות הקיצוניות (בעיני פרטוריה), ושחתר, במקביל, ליישוב הסכסוך הגזעי בארצו באמצעות הקמתן של מדינות-חסות שייהנו מאוטונומיה רחבה.

"דומינו ודטאנט בדרום-אפריקה", שלום רוזנפלד, "מעריב", 1.8.1975

ניכר בדיווחיו של רוזנפלד שהוא משתדל לתאר ללא פניות את המצב המורכב בדרום-אפריקה, אבל המסר השולט בתיאוריו הוא זה שביקשו להנחיל לו מארחיו: מצבם של השחורים במדינה טוב לאין ערוך מאשר בעבר; יש לתת צ'אנס לרעיון הבנטוסטאנים; יש היגיון בכוונת השלטון הלבן למנוע זכויות הצבעה מהשחורים שייוותרו במדינת-האם – הם את זכות ההגדרה העצמית שלהם יממשו בבנטוסטאנים; הוא נותן פתחון פה ניכר למנהיגים שחורים מתונים שעימם הופגש ושמזדהים עם רעיון הבנטוסטאנים. בכל זאת, את הכתבה האחרונה בסדרה סיים רוזנפלד בקריאה לביטול האפרטהייד ובתפילה "שתימצא במהרה הדרך לתקן את נשמתה השסועה של דרום-אפריקה".

שמואל שניצר, עמיתו ומי שתפס את מקומו בחדר העורך הראשי ב"מעריב" (1980–1985), היה חד-משמעי יותר בגינוי הגזענות. העיתונאי יואב קרני, שעקב אחר התנהלות מדינת ישראל ועיתונאיה מול המשטר הגזעני בדרום-אפריקה והתריע עליה בזמן אמת, זוכר שכבר בשנות ה-60 יצא שניצר נגד אפליית השחורים. ובכל זאת, בינואר 1987, כעשר שנים לאחר שביקר בדרום-אפריקה, פירסם שניצר מאמר שהסתייג מכוונתה של ממשלת ישראל להצטרף לחרם על פרטוריה. באופן מסורתי, כתב שניצר, העם היהודי הוא נגד חרמות כאלה, כי זו הדרך שבה נהגו בנו האנטישמים והגיעה לשיאה במשטר הנאצי. אך לא רק התפיסה העקרונית, השוללת שימוש בחרם להשגת תכלית מדינית, הנחתה את שניצר במאמרו, אלא גם שיקול מעשי: ישראל נאבקת נגד החרם הערבי עליה והיא תימצא במבוכה אם תצטרף לחרם נגד דרום-אפריקה.

"ועכשיו – חרם משלנו?", שמואל שניצר, "מעריב", 20.1.1987

כשהוא קובע כי אין כיהודים השוללים את הגזענות, מדגיש הכותב את סלידתו מהגזענות הלבנה שבדרום-אפריקה ומזכיר שהחרם הערבי נגד ישראל נגוע אף הוא בגזענות. חרף שלילתו את משטר האפרטהייד קורא איש "מעריב" לציבור ולממשלה לא להצטרף לחרם נגד פרטוריה: "המיליטנטים השחורים בדרום-אפריקה רואים בטרור אמצעי כשר במלחמה נגד משטר האפרטהייד, ומי שמתייצב לצדם ללא סייג, מי שמבקש לסייע בידיהם על-ידי עיצומים כלכליים, ניצב לפני הבעיה המוסרית של מתן תמיכה לטרור בקצת מקומות וניהול מלחמה עיקשת נגדו בשאר המקומות. יש לנו לבטים משלנו – גם מוסריים וגם כלכליים. וקשה יהיה למצוא היום מדינה אחת בעולם, מן המדינות הצדקניות החותרות לתיקון העולם, שתהא נכונה להזיק לעצמה במסגרת של ביסוס קשרי מסחר על הצדק המוחלט".

"מי יודע מה אנו עושים באפריקה הדרומית", ישעיהו בן-פורת, "ידיעות אחרונות", 19.9.1975

גם שייקה בן-פורת ואביעזר גולן, בכירי "ידיעות אחרונות", היו אורחי המשטר בפרטוריה, כמו גם עיתונאים לא מעטים אחרים. בן-פורת נשמע כיום חריג ברשמיו אז מהמדינה שבה ביקר. הוא כותב במפורש כי הוטס על-ידי מארחיו לטרנסקאי כדי להציג לו את דגם מדינות החסות שהם מייעדים לשמונה העממים השחורים שבדרום-אפריקה, ומציין כי חרף הבטחת השלטון המרכזי, הן לא ייהנו מעצמאות ממשית. בן-פורת מזכיר כי הלבנים שולטים על עיקר משאבי הטבע במדינה וכי ללא הכישורים, ההון והתשתית של השכבה השולטת, "היו אוצרות הטבע נשארים חבויים בבטן האדמה". הוא כותב גם, בנימה ביקורתית, על כוונת פורסטר לא להעניק זכות בחירה לשחורים שיישארו בתחומי מדינת-האם הלבנה. מאמרו האחרון בסדרה מסתיים במתיחת ביקורת חד-משמעית על תפיסת האפרטהייד ובציטוט מנהיגים שחורים מהאופוזיציה למשטר הלבן, שהביעו התנגדות לפתרון הבנטוסטאנים ותבעו החלה מדורגת של שוויון זכויות מלא במדינה כולה – דרום-אפריקה הבלתי מפוצלת.

"איזון עדין ביחסים עם דרום-אפריקה", ישעיהו בן-פורת, "ידיעות אחרונות", 8.8.1976

שנה לאחר מכן פירסם בן-פורת טור דעה שקרא, בסגנון חד-משמעי, לממשלת ישראל להפציר בממשלת פרטוריה לחסל את משטר האפרטהייד מהר ככל האפשר ולהגיע לפשרה עם האופוזיציה השחורה "לפני שיאחרו את המועד". הכותב מזכיר את סדרת הכתבות שפירסם שנה לפני כן ונאחז בידיעות שפורסמו סמוך לכתיבת מאמרו (8 באוגוסט 1976) בדבר עסקות נשק הנרקמות בין ישראל לדרום-אפריקה. בן-פורת קובע כי לא ניתן להפריד בין המציאות הפוליטית והאנושית הקשה בדרום-אפריקה לבין האינטרס הכלכלי והבטחוני של ישראל לקיים עם משטרה יחסים טובים.

הואיל וכל העיתונאים המצוטטים לעיל כבר אינם עימנו, לא ניתן כיום לשמוע מהם תובנות שבדיעבד על התנהלותם. זה המקום להדגיש כי סקירה זו אינה באה ממקום של התרסה וכי היא משתדלת שלא להישמע צדקנית. מטרתה להמחיש את הלך הרוח ששרר בישראל בעידן האפרטהייד בדרום-אפריקה (הלך רוח שהושפע גם ממה שנתפס אז כאינטרסים בטחוניים וכלכליים חשובים), את כוחו של מסע יחצנות מחושב ונמרץ להשפיע על עיתונאים, ואת נביבותה של הטענה שנשמעה בישראל בימים האחרונים, בעקבות מותו של נלסון מנדלה, על צביעותה של ההנהגה הישראלית ביחסה למשטר הלבן בפרטוריה. לא רק צמרת השלטון בירושלים נהגה באותם ימים, וגם כיום, בדו-פרצופיות; העיתונות של אז והתקשורת של היום – כולל הצעקנים שבתוכה, המוקיעים את יחסם הכפול של המנהיגים הישראלים למשטר הלבן ולזה השחור שהחליף אותו – היו והינן שותפות להעמדת הפנים.

ראש ממשלת דרום-אפריקה ג'ון פורסטר (מימין) ושר החוץ שלו בכותל המערבי בירושלים, 11.4.1976 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

יצחק לבני ומרדכי נאור מאשרים כיום כי לביקוריהם בדרום-אפריקה, לבני ב-1974 ונאור באוקטובר 1975, היתה השפעה ממשית על יחסם למשטר האפרטהייד. על-פי זכרונם (לח"מ אין ביטחון שהוא אכן מדויק), הם הגיעו לארץ המארחת עם דעה שלילית מוצקת על האפליה הבוטה שהשלטון הלבן משית על האוכלוסייה השחורה, אך חזרו ממנה עם תובנות אוהדות באשר לאילוצים שבהם עליו להתנהל.

השניים נתנו ביטוי לרשמיהם בתוכניות ששידרו בגלי-צה"ל. לבני מעיד כי גילה בשידוריו הבנה למצב הלבנים, בעיקר לנוכח מצוקתה הגדלה והולכת של אוכלוסיית הלבנים ברודזיה השכנה, שהלכה ואיבדה את מעמדה במדינה. הוא שיתף את מאזיניו במראות הקשים שחזה ברובע סווטו המרוד והאלים ביוהנסבורג, אך הזדהה עם חרדתם של הלבנים מפני שכניהם השחורים. לבני, כמוהו כנאור, היה מודע למניע היחצני של הזמנתם לביקור, למימד התעמולתי שהכתיב את תוכנית סיוריהם ופגישותיהם, ולציפיות מארחיהם לתגמול תקשורתי הולם. הוא סבור גם היום, כך הוא מכל מקום מצהיר, שבדיווחיו לא עשה שקר בנפשו.

נאור מאפיין את התוכנית ששידר בעקבות ביקורו כדיווח שנמתחה בו "ביקורת רכה" על המשטר הדרום-אפריקאי. הוא ער למאמץ המיוחד שעשו מארחיו להעניק לו הנאות של תייר (ביקורים באתרי נופש, הצגות, ארוחות מפוארות, פגישות עם אח"מים) ולשליטתם ההדוקה בסדר יומו. מנעו ממנו להיפגש עם נציגים בכירים של האופוזיציה השחורה ועם ראשי האיגודים המקצועיים, והובילו אותו למוסדות ממשלתיים שבהם התחנכו צעירים שחורים (למשל, בית-ספר למלונאות). ניכר היה שמארחיו מבקשים להציג בפניו תמונה ורודה של ארצם, כשהם מעלימים את הרוב השחור ומצוקותיו ("הצבעונים" שעימם התירו לו להיפגש היו ממוצא הודי). ברוח הימים ההם, לפני שיצא לדרום-אפריקה נועץ נאור באנשי משרד הביטחון ומשרד החוץ.

האזנה לתוכניתו של נאור מלפני 37 שנה (באדיבות ארכיון גלי-צה"ל) מלמדת שהוא אכן מילא בה תפקיד של עד ראייה שחזר זה עתה מזירת ההתרחשות וחולק עם המאזינים את רשמיו. בעוד שהמשדר בכללו, שבו שולבו מומחים, קולות ונתונים, הציג תמונת מצב נוקבת של משטר האפרטהייד, עוולותיו ונזקיו, הרי שתובנותיו של נאור נשאו בשורה אופטימית. הוא הציג במשדר דוגמאות לריכוך מדיניותה של ממשלת פרטוריה כלפי השחורים ולנכונותו של המיעוט הלבן להנמיך את מחסומי האפליה, וגם הביא קולות של מנהיגים שחורים ו"צבעוניים" המעיזים למתוח ביקורת על השלטון הלבן. המסר שהביא נאור מביקורו בדרום-אפריקה היה, כלשונו במשדר: "יש שם אופטימיות זהירה שהמדינה והממשלה נעות בכיוון של תנופה זהירה [...] ההרגשה שם די טובה שההתקדמות נעשית בקצב מתאים. יש להם הרגשה שהם השתחררו מהמצור". הנה כי כן, גם משקיף מפוכח כמו נאור לא היה חסין לגמרי מהאריזה שבה עטפו מארחיו את ביקורו.

ראש ממשלת דרום-אפריקה ג'ון פורסטר (במרכז) עם ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ושר הביטחון שמעון פרס, 9.4.1976 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

היו עיתונאים שלא התפתו למנעמי האירוח של פרטוריה. נחום ברנע ותום שגב, עורכי "כותרת ראשית", הוזמנו במחצית הראשונה של שנות ה-80 לארוחת צהריים על-ידי נציג שגרירות דרום-אפריקה בתל-אביב. הוא הציע להם לבקר בארצו. הם השיבו שברצונם להיפגש גם עם נציגי האופוזיציה השחורים. הוא סירב. הם הוסיפו כי בהיותם אורחי ממשלתו אין הם יכולים לכפות עליה למלא את מבוקשם, והואיל וכך, הם מוכנים לממן בכוחות עצמם את נסיעתם. איש השגרירות הסביר כי "אין תקן כזה; ההזמנה היא על חשבון המדינה". שני העורכים נשארו בארץ.

בנג'מין פוגרונד היה באותה תקופה עורך המשנה של העיתון "Rand Daily Mail" ביוהנסבורג (העיתון נסגר ב-1985). הוא נודע כעיתונאי דעתן ועצמאי שתחום התעניינותו העיקרי הוא משטר האפרטהייד והשלכותיה האכזריות של מדיניותו על האוכלוסייה השחורה. סיקורו את המדינה הדרום-אפריקאית מנקודת מבטו של הרוב השחור הקנה לו מוניטין של איש מצפון ועיתונאי הוגן, ובזכות זה הוא קשר קשרים הדוקים עם נלסון מנדלה ועם עמיתיו למרד נגד השלטון הלבן. פוגראונד (החי כיום בישראל) אמר השבוע כי מעולם לא שמע על הביקורים המיוחצנים של בכירי העיתונות הישראלים במולדתו, וכי איש מהם לא ביקש להיפגש איתו כאשר התארחו בה.

כאשר נקבתי באוזניו בשמותיהם של אנשי התקשורת הישראלים שפקדו את ארצו, הביע הפתעה וצער על נכונותם להיענות לציפיות מארחיהם ולציית לתכתיביהם. הוא מניח שאיש מהם לא הגיע אליו משום שהמזמינים לא טרחו ליידע אותם על קיומו ופועלו או משום שמנעו מהם בכוונה לפגוש אותו. עיתונאים ממדינות אחרות שהוזמנו לדרום-אפריקה נהגו באופן שונה ומצאו דרך להיוועד איתו ולשמוע את אבחנותיו על המצב במדינה. כך נהג גם הוא כשביקר בישראל כאורח משרד החוץ בירושלים: הוא עמד על פגישה עם עו"ד פליציה לנגר, פעילת זכויות האדם ומי שייצגה פלסטינים שנגדם הוגשו כתבי אישום על עבירות בטחוניות בבתי-משפט ישראליים, ואכן קיים אותה. "אילו העיתונאים מישראל היו מגיעים אלי, הייתי מפגיש אותם עם אנשי האופוזיציה או לפחות מציג להם את נקודת המבט שלי על המתרחש בדרום-אפריקה", אמר פוגרונד השבוע.

זה רק אחד ההסברים לתמונת המצב המסולפת שקיבל הציבור הישראלי על משטר האפרטהייד בעשור המכונן שבין 1975 ל-1985, שהוביל כעבור שבע שנים לביטול ההגמוניה הלבנה ולבחירת נלסון מנדלה לנשיא המדינה.