מה משותף לדרישה של נשים להתפלל ולקרוא בתורה עטויות טליתות ברחבת הכותל, למחאה נגד סקסיסטיות המאפיינת טקסטים פרסומיים רבים, ולהצעה למתן את המטען המגדרי של השפה העברית? שלושתן מעוררות תגובות שיסוד מרכזי בהן הוא טריוויאליזציה והגחכה של הבעיה הנטענת, ולפעמים גם של מי שעומדות על קיומה.
כך הרצון להתפלל בכותל מוצג כהתעקשות של חבורת תמהוניות, הפגיעה מפרסומות סקסיסטיות מוצגת כתלונה קטנונית של מחוסרות חוש הומור, והדרישה לשנות את הדיבור הסטנדרטי בגוף זכר יחיד לדיבור שפונה לשני המינים מוצגת כהיטפלות מעוררת גיחוך לשולי ולזניח. יש גם נשים שמגיבות ברוח דומה, וטוענות, למשל, שעל אף שהן מגדירות עצמן כ"פמיניסטיות", הן רואות בהיטפלות למה שהן רואות כזוטות מכשול לפני הטיפול בבעיה האמיתית והגדולה – אי-השוויון המהותי בין נשים לגברים בחברה שלנו.
לאחרונה הודגמה תופעה זו שוב. שש חברות-כנסת (תמר זנדברג, זהבה גלאון, עדי קול, מיכל רוזין, פנינה תמנו-שטה ומרב מיכאלי) וחבר-כנסת (מיקי רוזנטל) הגישו הצעת חוק שמבקשת לחייב כי כל שלט או מודעה המוצבים בתחומו של מקום ציבורי ינוסחו בלשון זכר ובלשון נקבה.
ההצעה הנכונה והצנועה הזו, המבקשת לטפל בנושא שזה מכבר היה צריך לתת עליו את הדעת, גררה מטח תגובות שבמרכזן הקטנה ואפילו הגחכה של העניין שבו הצעת החוק מבקשת לטפל. "כמה אזוטרי. כמה לא חשוב. כמה מגוחך", כותבת, למשל, יעל פז-מלמד ב"מעריב". "מדובר בטרחנות", כותבת הילה קורח ב"סופהשבוע".
קשה להבין מנין הלהט והנחרצות המגויסים לצורך תגובות כאלה, ואיך אפשר לטעון שמדובר בנושא "לא חשוב" בשעה שנשים רבות יותר ויותר מצהירות עליו כחשוב, או מספרות שהן חוות כמעיקה יותר ויותר את החובה לערוך תרגום תודעתי מתמיד כדי להפוך כל אמירה בגוף זכר לכזו המתייחסת גם אליהן.
הנה דוגמה אחת, מעוררת תקווה, לשינוי שבא אל עולם העברית בעקבות דרישה או ציפייה של אשה שלא היתה מוכנה להשלים עם מצב הדברים הלשוני הקיים. שופטת בית-המשפט העליון מרים נאור (תוארה אז) פנתה אל האקדמיה ללשון העברית בציפייה לספק פתרון לאי-נכונותה לעטות את התואר "מִשְׁנֶה לנשיא בית-המשפט העליון". האקדמיה, גוף הידוע בטהרנותו הלשונית, והמכחיש שוב ושוב שמועות בדבר שינויים לשוניים בעלי "רוח פמיניסטית", אישרה לאחר התדיינויות את השימוש במונח משנָה. בעקבות חידוש זה נקבע חידוש נוסף, שעל-פיו "מותר" (הגם כי הודגש שאין הכרח לעשות זאת) להשתמש בצורת נקבה לכל תפקיד תואר או דרגה שנושאת אשה, למשל: "ראשת הממשלה" במקום "ראש הממשלה".
מעבר לכך, אין הרי סתירה בין היעדים השונים הקשורים להשגת שוויון מגדרי. הם אינם שוללים זה את זה, אלא להפך, יוצרים תנופה מצטברת שתקדם את התוצאה הרצויה. אין שום צורך לבחור ביניהם או לוותר על הצנועים יותר כדי לא "להפסיד" את היעדים מרחיקי הלכת. אפשר וצריך לדרוש ולשאוף לקדם גם שכר שווה לנשים, גם ייצוג הולם בצומתי כוח וקבלת ההחלטות, וגם שילוט ציבורי בעברית הפונה לשני המינים.
למעשה, התעלמות מהעניינים הפעוטים לכאורה יוצרת מכשול בפני השגת "היעד הגדול". כך, השלמה עם שפה הטעונה במטען מגדרי בעייתי ומשקפת היסטוריה פטריארכלית מייצגת חסם שקוף. החסם הזה מונע או מעכב הכשרת תודעות גם של גברים וגם של נשים, שחייבת להתרחש כדי להאיץ את צמצום הפער בין גברים לנשים. במלים אחרות, אי-השוויון המגדרי ממשיך בקיומו הרצוף והעיקש במידה רבה בגלל שורה של חסמים שקופים כאלה.
בעיית המטען המגדרי של הלשון חשובה במיוחד מפני שהשפה מנחילה לילדות ולילדים, החל מראשית חינוכן/ם, תפיסת עולם מסוימת, הכוללת הפניה משתמעת לקיומם של יחסי כוחות לא-שוויוניים בין גברים לנשים (אגב, ברוח הצעת החוק, אני מפנה את ההצעה הבאה ליושבת-ראש ועדת הכנסת לזכויות הילד, ח"כ אורלי לוי-אבוקסיס: כדאי וראוי לחשוב על החלפת הכינוי "ועדה לזכויות הילד" בכינוי "ועדה לזכויות הילד/ה" או "הוועדה לזכויות ילדים/ות". הסרבול הלשוני המסוים הוא מחיר פעוט תמורת הטעמת מסר השוויון בין ילדות לילדים).
כיוון שהשפה העברית מספקת אפשרויות שונות שבכוחן לנטרל את מטענה המגדרי, התעלמות מהן היא, בפועל, בחירה מודעת בעברית בעלת מטען מגדרי. היום, בחירה כזו (בין היתר בחירה בלשון זכר כמסמן כללי) אינה נכונה ואינה ראויה. היא גם אינה הכרחית. כל-כך קל להמיר את לשון הזכר בדיבור ניטרלי (למשל: "נא לפנות" או "יש לפנות" במקום "פנה"), או, כשם שמפרטת הצעת החוק, בלשון זכר ובלשון נקבה יחדיו ("פני/ה" במקום "פנה"). מדובר בשינוי פשוט, העשוי להביא תועלת רבה ובעזרת משאבים צנועים.
וגילוי נאות שמבחינתי היה גם גילוי מפתיע: דברי ההסבר להצעת החוק מפנים למאמרי "ואותן השמות עומדים לדורות' – על עברית, מגדר ומשפט" (מחקרי משפט, יח (תשס"ב) 373). במאמר ניסיתי להסביר מה רע במטען המגדרי של השפה העברית, למה צריך לשנות את הפרקטיקות הנסמכות על הכללים הממגדרים ואיך אפשר לעשות זאת בקלות יחסית. זה היה רגע משמח של מפגש בין העיסוק המחקרי לבין הסיכוי המתרקם לשינוי הנוף הלשוני הקיים.